זבחיםט.
טוען את הדף…
דּוֹחִין קָדָשִׁים הַנֶּאֱכָלִים אֵצֶל קָדָשִׁים הַנֶּאֱכָלִין, וְאֵין דּוֹחִין קָדָשִׁים הַנֶּאֱכָלִין אֵצֶל קָדָשִׁים שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִין. אַטּוּ חַטָּאת וְאָשָׁם מִי לָא מִיתְאַכְלִי?! אֶלָּא דּוֹחִין קָדָשִׁים הַנֶּאֱכָלִין לְכׇל אָדָם אֵצֶל קָדָשִׁים הַנֶּאֱכָלִין לְכׇל אָדָם, וְאֵין דּוֹחִין קָדָשִׁים הַנֶּאֱכָלִין לְכׇל אָדָם אֵצֶל קָדָשִׁים שֶׁאֵין נֶאֱכָלִין לְכׇל אָדָם. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי אָבִין אָמַר: דּוֹחִין קָדָשִׁים קַלִּים אֵצֶל קָדָשִׁים קַלִּים, וְאֵין דּוֹחִין קָדָשִׁים קַלִּים אֵצֶל קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים. מַתְקֵיף לַהּ רַב יִצְחָק בְּרַבִּי (סַבְרִיוּ) [סַבְרִין], אֵימָא: שַׁחְטֵיהּ לְשֵׁם מַעֲשֵׂר – לֶיהֱוֵי מַעֲשֵׂר! לְמַאי הִילְכְתָא? דְּלָא לִיבְעֵי נְסָכִים, וּלְמִלְקֵא עֲלֵיהּ (בְּלֹא יִמָּכֵר) בְּ״לֹא יִגָּאֵל״. אָמַר קְרָא: ״הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה קֹדֶשׁ״ – זֶה מַעֲשֵׂר, וְאֵין אַחֵר מַעֲשֵׂר. אֵימָא: שַׁחְטֵיהּ לְשֵׁם בְּכוֹר – לֶיהֱוֵי כִּבְכוֹר! לְמַאי הִילְכְתָא? דְּלָא לִיבְעֵי נְסָכִים, אִי נָמֵי דְּלִיתְּבֵיהּ לְכֹהֲנִים. בְּכוֹר נָמֵי, ״עֲבָרָה״–״עֲבָרָה״ מִמַּעֲשֵׂר גָּמַר. וְאֵימָא: שַׁחְטֵיהּ לְשֵׁם תְּמוּרָה – לֶיהֱוֵי תְּמוּרָה! לְמַאי הִילְכְתָא? לְמִלְקֵא עֲלֵיהּ, אִי נָמֵי לְמֵיקַם עֲלֵיהּ בְּ״לֹא יִמָּכֵר וְלֹא יִגָּאֵל״. אָמַר מָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן, אָמַר קְרָא: ״וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ״ – זוֹ תְּמוּרָה, וְאֵין אַחֵר תְּמוּרָה. וְאֵימָא: שַׁחְטֵיהּ לְשֵׁם תּוֹדָה – לֶיהֱוֵי כִּי תוֹדָה! לְמַאי הִילְכְתָא? לְהַטְעִינוֹ לֶחֶם. מִי אִיכָּא מִידֵּי דְּפֶסַח גּוּפֵיהּ לָא בָּעֵי לֶחֶם, וּמוֹתָרוֹ בָּעֵי לֶחֶם?! אִי הָכִי, הַשְׁתָּא נָמֵי – מִי אִיכָּא מִידֵּי דְּפֶסַח גּוּפֵיהּ לָא בָּעֵי נְסָכִים, וּמוֹתָרוֹ בָּעֵי נְסָכִים?! אֲנַן הָכִי קָאָמְרִינַן: מִי אִיכָּא מִידֵּי דְּמוֹתַר תּוֹדָה עַצְמָהּ – לָא בָּעֵי לֶחֶם, וְאִילּוּ מוֹתָר דְּאָתְיָא לְהוּ מֵעָלְמָא – בָּעֲיָא לֶחֶם?! מַתְקֵיף לַהּ רַב [יֵימַר] בְּרֵיהּ דְּרַב הִילֵּל: וּמִמַּאי דִּבְמוֹתַר פֶּסַח כְּתִיב? דִּילְמָא בְּמוֹתַר אָשָׁם כְּתִיב! אָמַר רָבָא, אָמַר קְרָא: ״וְאִם מִן הַצֹּאן קׇרְבָּנוֹ לְזֶבַח שְׁלָמִים״ – דָּבָר הַשָּׁוֶה בְּכׇל הַצֹּאן. מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי אָבִין בַּר חִיָּיא, וְאִיתֵּימָא רַבִּי אָבִין בַּר כָּהֲנָא: בְּכֹל אֲתַר אַתְּ אָמְרַתְּ ״מִן״ – לְהוֹצִיא, וְכָאן ״מִן״ – לְרַבּוֹת! אָמַר רַבִּי מָנִי: הָכָא נָמֵי ״מִן״ לְהוֹצִיא – דְּלָא אָתֵי בֶּן שְׁתֵּי שָׁנִים, וְלָא אָתֵי בִּנְקֵיבָה. מַתְקֵיף לַהּ רַב חָנָא בַּגְדָּתָאָה: וּמִי מָצֵית אָמְרַתְּ דְּכִי כְּתִיב הַאי – בְּמוֹתַר פֶּסַח כְּתִיב?! וְהָא מִדִּכְתִיב ״אִם כֶּשֶׂב״, ״אִם עֵז״ – מִכְּלָל דְּלָאו בְּמוֹתַר פֶּסַח כְּתִיב! הָהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: ״כֶּבֶשׂ״ – לְרַבּוֹת אֶת הַפֶּסַח לְאַלְיָה. כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ״אִם כֶּבֶשׂ״ – לְרַבּוֹת פֶּסַח שֶׁעִיבְּרָה שְׁנָתָהּ; וּשְׁלָמִים הַבָּאִים מֵחֲמַת פֶּסַח – לְכׇל מִצְוַת שְׁלָמִים, שֶׁיִּטָּעֲנוּ סְמִיכָה וּנְסָכִים וּתְנוּפַת חָזֶה וְשׁוֹק. כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ״אִם עֵז״ – הִפְסִיק הָעִנְיָן, לִימֵּד עַל הָעֵז שֶׁאֵינָהּ טְעוּנָה אַלְיָה. וְהָא – מֵהָכָא נָפְקָא?! מִדַּאֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל נָפְקָא, דְּאָמַר אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל: ״וְאִם מִן הַצֹּאן קׇרְבָּנוֹ לְזֶבַח שְׁלָמִים״ – דָּבָר הַבָּא מִן הַצֹּאן יְהֵא לְזֶבַח שְׁלָמִים! וְאַכַּתִּי מִדְּרַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ נָפְקָא! דְּאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: מִנַּיִן לְמוֹתַר פֶּסַח שֶׁקָּרֵב שְׁלָמִים? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַה׳ אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר״. וַהֲלֹא אֵין פֶּסַח בָּא אֶלָּא מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים! אֶלָּא מִכָּאן לְמוֹתַר הַפֶּסַח שֶׁיְּהֵא לְדָבָר הַבָּא מִן הַצֹּאן וּמִן הַבָּקָר; וּמַאי נִיהוּ – שְׁלָמִים. אֶלָּא תְּלָתָא קְרָאֵי כְּתִיבִי,דוחין קדשים הנאכלין - פסח זה מתחלה הוקדש לשם קרבן הנאכל הילכך דוחין אותו אצל שלמים שהן נאכלין ולא אצל עולה: שאין נאכלין לכל אדם - אלא לזכרי כהונה: ליהוי מעשר - דהא קדשים קלים הוא. בכור ומעשר אין טעונין נסכים בפרק שתי מדות (מנחות דף צ:): במעשר בהמה כתיב יהיה קודש לא יגאל ודרשינן בבכורות בפרק כל פסולי המוקדשין (בכורות דף לב:) דהאי לא יגאל לא ימכר הוא: עברה עברה - בבכור כתיב (שמות י״ג:י״ב) והעברת כל פטר רחם ובמעשר כתיב כל אשר יעבור תחת השבט (ויקרא כ״ז:ל״ב): למילקא עלה - משום לא יחליפנו: זו תמורה - ממש שהעומדת כשהיא חולין אצל בהמת קדשים והמיר הוא דהויא תמורה: ואין אחר - זבח ראשון ששחטו לשם תמורה: ומותרו בעי נסכים - דהא אמרת שלמים ניהוי: דמותר תודה עצמה - כגון הפריש תודתו ואבדה והפריש אחרת ונמצאת הראשונה אין השניה טעונה לחם כדאמרי' בפ' התודה (מנחות דף עט:) זבח התודה טעון לחם ולא ולדה ולא תמורתה ולא חליפתה טעונין לחם: ומותר דאתי לה מעלמא - תודה שבאה ממותר פסח: דילמא במותר אשם כתיב - האי ואם מן הצאן דאשם נמי איל תמים מן הצאן הוא ואינו בא מן הבקר: בכל צאן - בכבשים ועזים כגון פסח לאפוקי אשם דאינו בא מן העזים: בכל אתר את אמר - בכל מקום אתה אומר מן להוציא הוא כגון מן הבהמה להוציא רובע ונרבע מן הבקר להוציא את הנעבד מן הצאן להוציא את המוקצה (ב"ק דף מ:): וכאן אתה אומר מן לרבות - דקאמרת [מן הצאן] פסח משמע שבא מכל צאן: ה"נ - כי מוקמינן לה בפסח מן להוציא הוא דלא אתי בן שתי שנים ולא אתי נקיבה ומיהו הצאן מכל מין צאן משמע בין כבשים בין עזים ומיעוטא דמן לנקיבות אתא: ה"ג דלא אתי בן שתי שנים ולא אתי נקיבה: והא מדכתיב אם כבש אם עז מכלל דלאו במותר הפסח הוא דכתיב - אלא בשלמים גרידי וה"ק אם נדר להביא מן הצאן יביא איזה שירצה או כבש או עז דאי במותר הפסח כתיב למה לי אם כבש אם עז פשיטא דמכבשים ומעזים הוא בא דהא בגופיה כתיב מן הכבשים ומן העזים (שמות י״ב:ה׳): לכדתניא כו' - לחלק ביניהם ולפרש הילכותיהן לומר שהכבש טעון אליה למזבח והעז אין אלייתו בכלל אימורים: כבש - קרא יתירא הוא דכיון דכתיב [מעיקרא ואם מן הצאן וכתיב] בתריה ואם עז מכלל דעד השתא בכבש איירי דאין לך מן הצאן אלא שני מינין: לאליה - שתהא קריבה עם אימורין כנגד הכליות ולמטה דכתיב לעומת העצה יסירנה מקום שהכליות יועצות: שלמים הבאין מחמת פסח - חגיגת ארבעה עשר כדאמרי' בפסחים (דף סט:): והא מהכא נפקא - דפסח שעברה שנתו קרב שלמים והלא זה הוא מותר הפסח והא ילפת לה לעיל מדאבוה דשמואל: ומאי ניהו שלמים - דבאין מכל צאן ובקר בין זכרים ובין נקיבות:דוחין קדשים קלים - נראה דבין ר' יוסי בר' אבין ורבי אבין איכא בינייהו בכור דלרבי אבין ליכא למיפרך מבכור דאין נאכל לכל אדם: למאי נפקא מינה למילקא עליה בלא יגאל - תימה היכי לקי אחר שחיטה אלא יגאל הא אמרינן בבכורות בפרק כל פסולי המוקדשין (בכורות דף לב:) דלאחר שחיטה מדרבנן: העשירי זה מעשר - אכתי דרשינן מינה (ב"מ דף ז.) עשירי ודאי ולא עשירי ספק: אי נמי דליתביה לכהנים - הוה מצי למימר נמי דלא בעי סמיכה כדדרשינן בת"כ וסמך ידו על ראש קרבנו ולא בכור ומעשר ופסח (מנחות דף צב:): דילמא במותר אשם כתיב - תימה הא כתיב הכא לזבח השלמים ואילו מותר אשם קרב עולה וי"ל דהאי דכתיב לזבח השלמים לאו שיהיה לזבח השלמים אלא שיעקור שם אשם ממנו לשוחטו לשם שלמים או לשם זבח אחר כדדרשינן ליה (לעיל זבחים דף ח:) בכלל ופרט ולעולם קרב עולה ואתא קרא למימר דבעי עקירה: ושלמים הבאין מחמת פסח לכל מצות שלמים - פי' בקונטרס חגיגת ארבעה עשר וכן לקמן סוף כל הפסולים (זבחים דף לו.) גבי תודה שנאכלת ליום ולילה מנין לרבות שלמי נזיר ושלמי פסח ת"ל שלמיו ופי' בקונטרס שלמי פסח חגיגת י"ד וקשה דבפסחים באלו דברים (פסחים דף עא:) דריש מקרא בהדיא דחגיגת י"ד נאכלת לשני ימים ולילה אחד [ובת"כ בפ' בשר זבח תודת שלמיו מרבי חגיגת י"ד לשני ימים ולילה אחד] ושלמים הבאין מחמתו ליום ולילה ונראה דודאי שלמי פסח דכל הפסולין (שם) היינו מותר הפסח כי ההוא דת"כ ובפסחים פ' האשה (דף פט.) גבי חמשה שנתערבו עורות פסחיהם דקאמר ונייתי מותר הפסח דנאכל ליום ולילה ובפ"ק דר"ה (דף ה.) קרי למותר הפסח שלמי פסח דחשיב פסח לבל תאחר ופריך פסח זימנא קביעא ליה כו' ומשני מאי פסח שלמי פסח סד"א הואיל ומחמת פסח קאתו ועל כרחיה לאו היינו חגיגת י"ד דכיון דקתני פסח לא שביק מותר הפסח דמיקרי פסח טפי דהיינו פסח ממש ומוקי לה בחגיגת י"ד ושלמים הבאין מחמת הפסח דשמעתין נמי היינו מותר הפסח אע"ג דכבר תנא פסח שעיברה שנתו האי שלמי פסח הוי לא עיברה שנתו ולא זמנו או עיברה זמנו ולא שנתו אע"ג דמקרא אחרינא נפקי הכי רגילות התנא כמו (ב"מ דף ל.) והתעלמת דדריש פעמים שמתעלם כגון זקן ואינה לפי כבודו וכהן והוא בבית הקברות [ושלו מרובה משל חבירו אע"ג] דקרא לא אתי אלא לזקן ואינה לפי כבודו ובפ' מי שהיה טמא (פסחים דף צו:) פי' בקונטרס דהיינו תמורת פסח עצמו ואע"ג דדרשינן התם הוא קרב ואין תמורתו קריבה הא מוכח התם דכל היכא דפסח קרב גם תמורתו קריבה ולקמן פרק ב"ש (זבחים דף לז.) בתחלתו נדקדק וכן משמע דפריך מותר הפסח ליהוי תודה למאי להטעינו לחם מי איכא מידי כו' ולימא להיות נאכל ליום ולילה כמו תודה אלא ש"מ מותר פסח נמי בלאו הכי נאכלים ליום ולילה דהיינו שלמי פסח. נ"ל ברו"ך: