זבחיםכח.
טוען את הדף…
כְּאַלְיָה דָּמֵי; וְהָא קָא מְחַשֵּׁב מֵאֲכִילַת מִזְבֵּחַ לְאָדָם! אָמַר שְׁמוּאֵל: הָא מַנִּי – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא; דְּאָמַר: מְחַשְּׁבִין מֵאֲכִילַת מִזְבֵּחַ לַאֲכִילַת אָדָם, וּמֵאֲכִילַת אָדָם לַאֲכִילַת מִזְבֵּחַ. דִּתְנַן: הַשּׁוֹחֵט אֶת הַזֶּבַח לֶאֱכוֹל דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל; לְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר – כָּשֵׁר. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל. בְּמַאי אוֹקֵימְתַּהּ – כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר? אֵימָא סֵיפָא, זֶה הַכְּלָל: כׇּל הַשּׁוֹחֵט, וְהַמְקַבֵּל, וְהַמּוֹלִיךְ, וְהַזּוֹרֵק; לֶאֱכוֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל, וּלְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר. דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל אִין, שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל לָא; אֲתָאן לְרַבָּנַן. רֵישָׁא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְסֵיפָא רַבָּנַן?! אֲמַר לֵיהּ: אִין. רַב הוּנָא אָמַר: עוֹר אַלְיָה – לָאו כְּאַלְיָה דָּמֵי. אָמַר רָבָא: מַאי טַעְמָא דְּרַב הוּנָא? ״חֶלְבּוֹ הָאַלְיָה״ – וְלֹא עוֹר הָאַלְיָה. רַב חִסְדָּא אָמַר: לְעוֹלָם עוֹר הָאַלְיָה כְּאַלְיָה דָּמֵי; וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בְּאַלְיָה שֶׁל גְּדִי. כּוּלְּהוּ כִּשְׁמוּאֵל לָא אָמְרִי – רֵישָׁא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְסֵיפָא רַבָּנַן לָא מוֹקְמִי. כְּרַב הוּנָא לָא אָמְרִי – עוֹר אַלְיָה כְּאַלְיָה דָּמֵי קָא מַשְׁמַע לְהוּ. כְּרַב חִסְדָּא – מַאי טַעְמָא לָא אָמְרִי? מַאי קָא מַשְׁמַע לַן – עוֹר אַלְיָה כְּאַלְיָה דְּמֵי?! תְּנֵינָא: וְאֵלּוּ שֶׁעוֹרוֹתֵיהֶן כִּבְשָׂרָן – עוֹר שֶׁתַּחַת הָאַלְיָה! וְרַב חִסְדָּא – אִיצְטְרִיךְ; סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הָנֵי מִילֵּי לְעִנְיַן טוּמְאָה – דְּרַכִּיךְ מִצְטְרֵף. אֲבָל הָכָא, אֵימָא ״לְמׇשְׁחָה״ – לִגְדוּלָּה, כְּדֶרֶךְ שֶׁהַמְּלָכִים אוֹכְלִין; וְלָא עֲבִידִי מְלָכִים דְּאָכְלִי הָכִי, אֵימָא לָא; קָא מַשְׁמַע לַן. מֵיתִיבִי: הַשּׁוֹחֵט אֶת הָעוֹלָה לְהַקְטִיר כְּזַיִת מֵעוֹר שֶׁתַּחַת הָאַלְיָה; חוּץ לִמְקוֹמוֹ – פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָּרֵת; חוּץ לִזְמַנּוֹ – פִּיגּוּל, וְחַיָּיבִין עָלָיו כָּרֵת. אֶלְעָזָר בֶּן יְהוּדָה אִישׁ אֲבֵלִים אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יַעֲקֹב, וְכֵן הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אִישׁ כְּפַר עִיכּוּס אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן: אֶחָד עוֹר בֵּית הַפְּרָסוֹת בְּהֵמָה דַּקָּה, וְאֶחָד עוֹר הָרֹאשׁ שֶׁל עֵגֶל הָרַךְ, וְאֶחָד עוֹר שֶׁתַּחַת הָאַלְיָה, וְכׇל שֶׁמָּנוּ חֲכָמִים גַּבֵּי טוּמְאָה ״וְאֵלּוּ שֶׁעוֹרוֹתֵיהֶן כִּבְשָׂרָן״ – לְהָבִיא עוֹר שֶׁל בֵּית הַבּוֹשֶׁת; חוּץ לִמְקוֹמוֹ – פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָּרֵת; חוּץ לִזְמַנּוֹ – פִּיגּוּל, וְחַיָּיבִין עָלָיו כָּרֵת. עוֹלָה אִין, אֲבָל זֶבַח לָא; בִּשְׁלָמָא לְרַב הוּנָא – הַיְינוּ דְקָתָנֵי ״עוֹלָה״; אֶלָּא לְרַב חִסְדָּא – מַאי אִירְיָא דְּתָנֵי ״עוֹלָה״? לִיתְנֵי ״זֶבַח״! אָמַר לְךָ רַב חִסְדָּא: אִיבָּעֵית אֵימָא, בְּאַלְיָה שֶׁל גְּדִי; וְאִיבָּעֵית אֵימָא, תְּנִי: ״זֶבַח״. פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָּרֵת כּוּ׳. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר שְׁמוּאֵל: תְּרֵי קְרָאֵי כְּתִיבִי. מַאי הִיא? אָמַר רַבָּה: ״שְׁלִישִׁי״ – זֶהוּ חוּץ לִזְמַנּוֹ. ״פִּגּוּל״ – זֶהוּ חוּץ לִמְקוֹמוֹ. ״וְהַנֶּפֶשׁ הָאוֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ״ – אֶחָד וְלֹא שְׁנַיִם; זֶהוּ חוּץ לִזְמַנּוֹ, וּלְמַעוֹטֵי חוּץ לִמְקוֹמוֹ. וְאֵימָא: ״וְהַנֶּפֶשׁ הָאוֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ״ – זֶהוּ חוּץ לִמְקוֹמוֹ, וּלְמַעוֹטֵי חוּץ לִזְמַנּוֹ! מִסְתַּבְּרָא חוּץ לִזְמַנּוֹ עֲדִיף – דִּפְתַח בֵּיהּ. אַדְּרַבָּה! חוּץ לִמְקוֹמוֹ עֲדִיף – דִּסְמִיךְ לֵיהּ! אֶלָּא אֲמַר אַבָּיֵי: כִּי אֲתָא רַב יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי [אָמַר רַב], סָמֵיךְ אַדְּתָנֵי תַּנָּא: כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״שְׁלִישִׁי״ בְּפָרָשַׁת ״קְדֹשִׁים תִּהְיוּ״ – שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר, שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר: ״וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח הַשְּׁלָמִים בְּיוֹם הַשְּׁלִישִׁי״;כאליה דמי - ואפילו לענין הקטרה ובשלמי כבש שאלייתו קריבה נמי העור קרב כי היכי דלענין אכילה חשיב ליה בשר לענין מצות הקטרתו נמי בשר הוא וקתני מתני' דכי שחיט שלמים לאכול עור האליה בחוץ או למחר הויא מחשבה ואע"ג דחישב מאכילת מזבח לאדם: רבי אליעזר היא - לקמן בפ' כל הפסולים (זבחים דף לה.): לאכול דבר שאין דרכו לאכול - כגון אימורים או חוץ לזמנו או חוץ למקומו: ולהקטיר - חוץ לזמנו או חוץ למקומו: דבר שאין דרכו להקטיר - כגון בשר: לאכול דבר שדרכו לאכול - בשר: שדרכו להקטיר - אימורין אבל אם חישב להקטיר בשר למחר או לאכול אימורין למחר כשר שאין מחשבין מאכילת אדם למזבח ומאכילת מזבח לאדם: לאו כאליה דמי - לענין מצות הקטרתו הוא דמעטיה קרא כדמפרש רבה חלבו האליה תמימה גבי הקטרת אליה כתיב ופריש בהדיא חלב ולא עור: והכא במאי עסקינן - מתני' דחשיב ליה אכילת אדם באליה של גדי שאינה קריבה כדאמרן בפ"ק (לעיל זבחים דף ט.) לימד על העז שאינה טעונה אליה: מאי קמ"ל - תנא דמתני' אי באליה של גדי קאי אי אמרת בשלמא בשל כבש קמ"ל לשמואל דמחשבין מאכילת אדם למזבח ומאכילת מזבח לאכילת אדם כרבי אליעזר ולרב הונא דמוקי לה כרבנן אשמעינן תנא דידן דעור אליה לאו כאליה דמי להקטירו אלא לרב חסדא למה לי למתנייה אי לאשמועינן דעור אליה לענין אכילת אדם כאליה דמי וכי חשיב עליה לאוכלו למחר כאילו חישב על כזית מבשרו הואיל ורכיך וחזי לאכילה: תנינא - בשחיטת חולין: ואלו שעורותיהן כבשרן - לטמא טומאת נבילות וקחשיב עור האליה: מצטרף - לטמא טומאת אוכלין בכביצה או טומאת נבילות בכזית: אבל הכא - לענין קדשים כתיב גבי מתנות כהונה לכל קדשי בני ישראל לך נתתים למשחה (במדבר יח) והיינו לגדולה כדמתרגמינן לרבו ללמד שיהו אוכלין אותן דרך אכילת מלכים המשוחים ולא עבידי מלכים דאכלי עור אימא לא תהא מחשבה: עגל הרך - מפרש בהעור והרוטב כל שנתו: להביא עור בית הבושת - של נקבה וזה לבדו יש לך להביא עוד אצל קדשים מכל השנויים שם: עור בית הפרסות - מן הארכובה ולמטה: חוץ למקומו - אם שחט ע"מ לאכול מאחת מאלו חוץ למקומו: עולה אין - גבי עולה הוא דתנא מחשבת הקטרת עור אליה דפסלה: אבל זבח - סתמא לא קתני שמע מינה אין מחשבת הקטרה מועלת בעור האליה בשאר זבחים: לרב הונא - דאמר בהדיא מעטיה קרא גבי אליה דנהוי אימורין אבל גבי עולה לא אימעיט דכתיב הנתחים ועור האליה בשר הוא: אלא לרב חסדא - דאמר גבי אליית אימורין עור נמי קרב ליתני זבח סתמא: איבעית אימא - הך מתני' נמי באליה של גדי ולא מיתני ליה זבח באליה במחשבת הקטרה אלא במחשבת אכילת אדם כי מתני': מנהני מילי - דמחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו פוסלת וענוש כרת באכילה זאת שחישב עליו חוץ לזמנו: תרי קראי כתיבי - חד חוץ לזמנו וחד חוץ למקומו: שלישי - אם האכל יאכל מבשר זבח השלמים ביום השלישי (ויקרא ז׳:י״ח) ומוקי' ליה תנא לקמן במחשב בשעת עבודה לאכול מזבחו ביום השלישי הכתוב מדבר: זה חוץ לזמנו - דשלישי חוץ לזמן אכילת שלמים הוא: פגול - דכתיב בסיפיה דקרא פגול יהיה קרא יתירא הוא לרבות חוץ למקומו ומסתברא דאמחשבת חוץ למקומו מוקמינן לה ולא אמחשבת שאר פסלות כגון לשפוך דמו [על הרצפה או] ע"מ לערבו בדם הפסולין דדמי לחוץ לזמנו קמרבי בהאי קרא וחוץ למחיצה דמי לחוץ לזמן: ממנו - משמע דלא קאי אעונה תשא דנפקא לן מיניה כרת אלא אחד מינייהו דאחד משמע ולא שנים מדלא כתיב האוכלת ולשתוק: למעוטי - דממנו מיעוטא הוא: עדיף - לאוקומי כרת עליה: דסמיך ליה - דהאי ממנו סמוך לפגול יהיה דמרבינן ביה חוץ למקומו: כשהוא אומר שלישי - בפרשת קדושים תהיו קרא זוטא ואם האכל יאכל ביום השלישי פגול הוא לא ירצה (ויקרא י״ט:ז׳):אמר שמואל הא מני ר' אליעזר היא - וסבר לה כההוא תנא דאמר בריש הקומץ רבה (מנחות דף יז.) דלר' אליעזר הוי בכרת ולא סבר לה כרבי ירמיה דמוקי בסוף פירקין (זבחים דף לא:) סיפא כרבי אליעזר דלא תיקשי רישא וסיפא כר' אליעזר ומציעתא כרבנן וא״ת לרבי אליעזר מאי איריא עור האליה אפילו אליה נמי ואי לאשמועינן עור האליה כבשר תנינא ואלו שעורותיהן כבשרן כדפריך בסמוך וי״ל כיון דעיקרה אתא לאשמועינן כר' אליעזר אין לחוש אי אגב אורחיה אשמועינן דעור כבשר אע״ג דתנינא דאשכחן בשמעתא קמייתא דברכות (דף ב.) דפריך וליתני צאת הכוכבים ומשני מילתא אגב אורחיה קמ״ל דכפרה לא מעכבא אע״ג דתנינא במסכת נגעים (פ' י״ד מ״ג) העריב שמשו אוכל בתרומה הביא כפרתו אוכל בקדשים: תנינא אלו שעורותיהן כבשרן - הקשה ה"ר יעקב מאורליינש טובא קמ"ל דבפ' העור והרוטב (חולין דף קכב:) אמרינן אל תקניטני שבלשון יחיד אני שונה אותה גבי עור הראש של עגל הרך דפליגי רבנן משום דסופו להקשות ועור האליה הוי לכ"ע כבשר ועוד קשה היכי דייק מעור הראש דיחידאה היא מברייתא דאלעזר בן יהודה הא פשיטא לן מדפריך תנינא הא קחשיב עור האליה דהוי לכולי עלמא כבשר: להביא עור של בית הבושת - פי' בקונטרס וזה לבדו יש לך עוד להביא אצל קדשים מכל השנוים שם ותימה הא איכא נמי עור השליל ופי' בקונטרס בחולין (דף נו.) דלא חשיב שליל משום דאינו נוהג בעולה ותימה והרי בית הבושת דאין נוהג בעולה ונראה דלא קתני שליל משום דאמר פרק כל הפסולין (לקמן זבחים דף לה.) דפיגל בשליל לא נתפגל הזבח ולא קאמר להביא אלא דבר שאינו לגמרי בעולה ומשום דמיירי ברייתא בעולה לא תנא בית הבושת בהדיא וקאמר להביא: בשלמא לרב הונא היינו דקתני עולה - תימה דבתוספתא קתני זבח וי"ל דרב הונא הוה מוקי לה כרבי אליעזר דאמר מחשבין מאכילת מזבח לאדם: אלא לרב חסדא מאי איריא דקתני עולה ליתני זבח - לשמואל לא מקשה למה לי למיתני עולה ליתני זבח דאי תני זבח הוה מוקמינן ליה כרבי אליעזר: