זבחיםמד.
טוען את הדף…
אִם לֹא נֶאֶמְרוּ חֲמוּרוֹת, הָיִיתִי אוֹמֵר עַל הַחֲמוּרוֹת בְּמִיתָה?! הָא מִטּוּמְאַת שֶׁרֶץ קָאָתְיָא, וְדַיּוֹ לַבָּא מִן הַדִּין לִהְיוֹת כַּנִּדּוֹן! אָמַר זְעֵירִי: קַלּוֹת – טוּמְאַת שֶׁרֶץ, חֲמוּרוֹת – טוּמְאַת מֵת. וְהָכִי קָאָמַר: אִילּוּ נֶאֱמַר טוּמְאַת שֶׁרֶץ וְנֶאֱמַר מַעֲשֵׂר וּתְרוּמָה, וְלֹא נֶאֶמְרָה טוּמְאַת מֵת – הָיִיתִי אוֹמֵר: [קַלּוֹת] עַל הַקַּלּוֹת בְּלָאו, וְעַל הַחֲמוּרוֹת בְּמִיתָה; וּמִדְּקַלּוֹת עַל הַחֲמוּרוֹת בְּמִיתָה – חֲמוּרוֹת נָמֵי עַל הַקַּלּוֹת בְּמִיתָה; לְכָךְ נֶאֶמְרוּ חֲמוּרוֹת. כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין, בֵּין לְאָדָם בֵּין לְמִזְבֵּחַ – חַיָּיבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּיגּוּל. תָּנוּ רַבָּנַן: אוֹ אֵינוֹ מֵבִיא אֶלָּא כַּיּוֹצֵא בִּשְׁלָמִים; מָה שְׁלָמִים מְיוּחָדִים – נֶאֱכָלִין לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד, אַף כֹּל נֶאֱכָל לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד; נֶאֱכָל לְיוֹם וָלַיְלָה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִבְּשַׂר״ – כֹּל (שֶׁשִּׁירִין) [שֶׁשְּׁיָרָיו] נֶאֱכָלִין. עוֹלָה שֶׁאֵין שְׁיָרֶיהָ נֶאֱכָלִין, מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״זֶבַח״. מִנַּיִן לְרַבּוֹת הָעוֹפוֹת וְהַמְּנָחוֹת, עַד שֶׁאֲנִי מְרַבֶּה לוֹג שֶׁמֶן שֶׁל מְצוֹרָע? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲשֶׁר הֵם מַקְדִּישִׁים לִי״. וְאָתֵי נוֹתָר ״חִילּוּל״–״חִילּוּל״ מִטּוּמְאָה, וְאָתֵי פִּיגּוּל ״עָוֹן״–״עָוֹן״ מִנּוֹתָר. וּמֵאַחַר שֶׁסּוֹפוֹ לְרַבּוֹת כׇּל דָּבָר, לָמָּה נֶאֱמַר שְׁלָמִים מֵעַתָּה? לוֹמַר לָךְ: מָה שְׁלָמִים מְיוּחָדִים – שֶׁיֵּשׁ לָהֶן מַתִּירִין בֵּין לָאָדָם בֵּין לַמִּזְבֵּחַ, אַף כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין בֵּין לָאָדָם בֵּין לַמִּזְבֵּחַ – חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּיגּוּל. הָעוֹלָה – דָּמָהּ מַתִּיר אֶת בְּשָׂרָהּ לַמִּזְבֵּחַ, וְעוֹרָהּ לַכֹּהֲנִים. עוֹלַת הָעוֹף – דָּמָהּ מַתִּיר אֶת בְּשָׂרָהּ לַמִּזְבֵּחַ. חַטַּאת הָעוֹף – דָּמָהּ מַתִּיר אֶת בְּשָׂרָהּ לַכֹּהֲנִים. פָּרִים הַנִּשְׂרָפִים וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִים – דָּמָם מַתִּיר אֶת אֵימוּרֵיהֶן לִיקְרַב. וּמוֹצִיא אֲנִי אֶת הַקּוֹמֶץ, וְאֶת הַלְּבוֹנָה, וְהַקְּטֹרֶת, וּמִנְחַת כֹּהֲנִים, וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ, וּמִנְחַת נְסָכִים, וְהַדָּם. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מָה שְׁלָמִים מְיוּחָדִין – שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן וְחַיָּיבִין עָלָיו, אַף כֹּל שֶׁיֶּשְׁנָן עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן – חַיָּיבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּיגּוּל. יָצְאוּ פָּרִים הַנִּשְׂרָפִים וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִים, הוֹאִיל שֶׁאֵין עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן כִּשְׁלָמִים – אֵין חַיָּיבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּיגּוּל. אָמַר [מָר]: כַּיּוֹצֵא בִּשְׁלָמִים. מַאי נִיהוּ? בְּכוֹר, דְּנֶאֱכָל לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד. בְּמַאי אָתֵי? אִי בְּמָה מָצִינוּ – אִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מָה לִשְׁלָמִים – שֶׁהֵן טְעוּנִין סְמִיכָה וּנְסָכִים, וּתְנוּפַת חָזֶה וָשׁוֹק! אֶלָּא מֵ״אִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל״. הָנֵי תְּרֵי כְּלָלֵי דִּסְמִיכִי אַהֲדָדֵי נִינְהוּ! אָמַר רָבָא, כִּדְאָמְרִי בְּמַעְרְבָא: כׇּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא שְׁנֵי כְּלָלוֹת הַסְּמוּכִים זֶה לָזֶה, הַטֵּל פְּרָט בֵּינֵיהֶם וְדוּנֵם בִּכְלָל וּפְרָט. עַד שֶׁאֲנִי מְרַבֶּה לוֹג שֶׁמֶן שֶׁל מְצוֹרָע. הָא מַנִּי – רַבִּי מֵאִיר הִיא, דְּתַנְיָא: לוֹג שֶׁמֶן שֶׁל מְצוֹרָע – חַיָּיבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּיגּוּל, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. אֵימָא סֵיפָא: וּמוֹצִיא אֲנִי מִנְחַת נְסָכִים וְהַדָּם – אֲתָאן לְרַבָּנַן! דְּתַנְיָא: נִסְכֵי בְהֵמָה – חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּיגּוּל, מִפְּנֵי שֶׁדַּם הַזֶּבַח מַתִּירָן לִיקָרֵב. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. אָמְרוּ לוֹ: וַהֲלֹא אָדָם מֵבִיא אֶת זְבָחָיו הַיּוֹם, וּנְסָכִין מִיכָּן עַד עֲשָׂרָה יָמִים! אָמַר לָהֶן: אַף אֲנִי לֹא אָמַרְתִּי, אֶלָּא בְּבָאִין עִם הַזֶּבַח. אָמַר רַב יוֹסֵף: הָא מַנִּי – רַבִּי הִיא, דְּאָמַר: לוֹג שֶׁמֶן שֶׁל מְצוֹרָע – מַתְּנוֹתָיו שָׁרוּ לֵיהּ; וּמִדְּמַתְּנוֹתָיו שָׁרוּ לֵיהּ – מַתְּנוֹתָיו מְפַגְּלִי לֵיהּ. דְּתַנְיָא: לוֹג שֶׁמֶן שֶׁל מְצוֹרָע – מוֹעֲלִין בּוֹ, עַד שֶׁיִּזְרוֹק הַדָּם. נִזְרַק הַדָּם – לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין. רַבִּי אוֹמֵר: מוֹעֲלִין, עַד שֶׁיִּתֵּן מַתְּנוֹתָיו. וְשָׁוִין שֶׁאָסוּר בַּאֲכִילָה עַד שֶׁיִּתֵּן מַתַּן שֶׁבַע וּמַתַּן בְּהוֹנוֹת. אַמְרוּהָ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יִרְמְיָה, אָמַר: גַּבְרָא רַבָּא כְּרַב יוֹסֵף, לֵימָא כִּי הָא מִילְּתָא?!ואם לא נאמרו הייתי אומר כו' - ל"ג הכא דליכא למיפרך דיו דהא קלות נמי במיתה: ודיו לבא מן הדין להיות כנדון - ולא אמינא בה מיתה אלא לאו: והכי קאמר אילו נאמר טומאת שרץ ונאמר מעשר - בלאו כדאיתא ותרומה במיתה כדאיתא ולא נאמר טומאת מת הייתי אומר קלות על הקלות בלאו בטומאת קלה דשרץ על אכילת קלות כגון מעשר יהא בלאו כדאיתא וקלות על החמורות במיתה וטומאת שרץ על אכילות החמורות כגון תרומה במיתה כדאיתא ומינה הוה גמרינן דמה שרץ קלות על החמורות במיתה אף חמורות על קלות נמי במיתה דמה לי טומאה חמורה ואכילה קלה מה לי אכילה חמורה וטומאה קלה (וטומאת המת על אכילת מעשר תהא במיתה) לכך נאמרו חמורות טומאת המת על אכילת מעשר שלא תהא במיתה ופירש בה לאו ולא במיתה לומר לך שהיא באזהרה: או אינו מביא כו' - רישא דברייתא בת"כ לענין פיגול קתני יכול לא יהא חייב אלא על השלמים בלבד ת"ל לענין טומאה וינזרו מקדשי ולקמן יליף נותר חילול חילול מטומאה ופיגול בעון עון מנותר: או אינו - מרבה אלא כיוצא בשלמים שהרי כלל ופרט אמור כאן כדמפרש לקמן ונימא מה הפרט מפורש נאכלין לשני ימים כו': ת"ל מבשר - ריבויא הוא דכתיב גבי פיגול (ויקרא ז׳:י״ח) מבשר זבח השלמים ועלה קאי והנפש האוכלת ממנו עונה תשא: עד שאני מרבה - כלומר אחרי שאני מרבה ארבה עמהם אף לוג שמן של מצורע אם פיגל בדם האשם נתפגל הלוג: תלמוד לומר - לענין טומאה אשר הם מקדישים גבי וינזרו כתיב ואתי נותר חילול חילול מטומאה מה טומאה הכל בכלל אף נותר הכל בכלל בנותר כתיב כי את קודש ה' חילל (ויקרא יט) ובטומאה כתיב וינזרו ולא יחללו (שם כב) והדר אתי פיגול עון עון מנותר: אף כל שיש לו מתירין - או לאדם או למזבח ועולה ילפא מאימורי שלמים וכן אימורי כל הקדשים ובשר כל הקדשים הנאכלין ילפי מבשר שלמים שאין לו מתירין אלא לאדם וחייבין עליו: כיוצא בשלמים מאי ניהו - דקתני לעיל או אינו מביא כו' אלא כיוצא: האכל - כלל מבשר שלמים פרט יאכל חזר וכלל: הני תרי כללי דסמיכי נינהו - שלא נכתב הפרט אלא בסוף: הטל פרט ביניהם - הכתוב אחריהם הטל ביניהם ודונם כו' הלכך אי לאו דרבי רחמנא מבשר תחילה הוה דיינינן ליה במה הפרט מפורש כו': חייבין עליו משום פיגול - אם בא עם האשם ופיגל באשם ואף על גב שאם היה רוצה יכול להביאו מכאן ועד עשרה ימים כדלקמן אית ליה לרבי מאיר דכי הביאו עם האשם דם האשם הוא המתירו למתן בהונות ושיריו לאכילה ששירי הלוג נאכלין כדאמרינן בשמעתא דלקמן: אמר רב יוסף רבי היא כו' - וסבר לה כרבנן דהואיל ואפשר להביא נסכים לאחר זמן אין דם הזבח מפגלן ואפילו הביאן עמו ולוג שמן נמי הא דקתני נמי פיגול לא שיהא דם האשם מפגלו אלא מתנות שמן עצמו שמזה ממנו שבע הזאות בפנים הם מפגלין אותו אם הזה על מנת לאכול שיריו חוץ לזמנו והוא נאכל ליום ולילה כדמרבינן ליה לקמן עם שאר קדשי קדשים: ומדשמעינן ליה לרבי דאמר לוג שמן של מצורע מתנותיו שרו ליה - לכהנים דאמר אף על פי שנזרק דם האשם יש מעילה בשמן עד שיתן שבע הזאות של צרכי גבוה הלכך מתנותיו מפגלין ליה שהן מתירין: ולא נהנין - מדרבנן עד שיתן מתנותיו: ולא מועלין - דקסבר דם האשם מתירו לכהנים וכל שיש בו שעת היתר לכהנים אין בו מעילה: רבי אומר מועלין בו עד שיתן שבע הזאות של גבוה - אבל מתן בהונות דלאו צורך גבוה הוא ודאי לא פליג רבי: ושוין - שאפילו נתן מתנות גבוה אסור הוא מדרבנן עד שיתן אף מתן בהונות: אמרוה - רבנן להא דרב יוסף:נאכל ליום ולילה מנין - לקמן בסוף דם חטאת (זבחים דף צח.) דרשינן מהיקישא דזאת התורה מה שלמים מפגלין כו' ונראה דהאי תנא לית ליה ההוא היקישא דאי אית ליה לא היה צריך לכל הנך ייתורים: ואתי נותר חילול חילול מטומאה ואתי פיגול עון עון מנותר - מכאן הוה מצי למידק לקמן (זבחים דף נ:) דדבר הלמד בגזירה שוה חוזר ומלמד בגזירה שוה: כיוצא בשלמים מאי ניהו בכור - משמע דבכור דמי לשלמים טפי משאר קדשים ובעלמא אינו כן דאמר מנחות (דף צא:) מה שלמים באין בנדר ונדבה אף כל בא בנדר ונדבה: אלא מאם האכל יאכל - ואע"ג דאמרינן לעיל בסוף פרק שני (זבחים דף כח:) בשתי אכילות הכתוב מדבר תרתי שמע מינה מדלא כתיב האכל האכל או יאכל יאכל כדאמר בריש הקומץ רבה (מנחות דף יז:) ומיהו רבי אליעזר דמוקי לה התם בדרשא אחרינא נפקא ליה הך דרשא מקרא אחרינא וכרבא דמפרש לעיל בסוף פרק שני (זבחים דף כח:) כולהו מקרא (אחרינא) [אריכא] ודריש מבשר זבח שלמיו מה שלמים מפגלין ומתפגלין כו' לא כמו שפירש שם בקונטרס מדכתיב זבח שלמים דמשמע דמקיש זבח לשלמים אלא אהך ברייתא סמיך והקשה ה"ר חיים אמאי שביק לשון הברייתא דהוה ליה למימר מה שלמים מיוחדים שיש להם מתירין בין לאדם בין למזבח ועוד דמלישנא דמפגל ומתפגלין לא ממעיט דם דדם מפגל ומתפגל כדתניא בתוספתא דזריקה מפגלת ומתפגלת שהדם מפגל הבשר ומתפגלת על ידי זריקה אם זרק על מנת לשפוך שירים למחר: ודונם בכלל ופרט - ומ"מ צריכי ייתורי דלעיל דמכלל ופרט לא מרבי אלא הדומה לפרט בכל צדדין: