זבחיםמה:
טוען את הדף…
בְּמֵזִיד – לֹא הוּרְצָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בְּיָחִיד; אֲבָל בְּצִיבּוּר, בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד – הוּרְצָה. וּבְגוֹיִם, בֵּין בְּשׁוֹגֵג וּבֵין בְּמֵזִיד – לֹא הוּרְצָה. אַמְרוּהָ רַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא: כְּמַאן? דְּלָא כְּרַבִּי יוֹסֵי; דְּאִי רַבִּי יוֹסֵי, הָאָמַר: בְּכוּלָּן אֲנִי רוֹאֶה לְהַחְמִיר! אֲמַר לְהוּ רַב פָּפָּא: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יוֹסֵי, שָׁאנֵי הָתָם דְּאָמַר קְרָא: ״לָהֶם״ – לָהֶם וְלֹא לְגוֹיִם. אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב נָתָן לְרַב פָּפָּא: אֶלָּא מֵעַתָּה, ״אֲשֶׁר הֵם מַקְדִּישִׁים״ – הָכִי נָמֵי, הֵם וְלֹא גּוֹיִם?! אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי, אָמַר קְרָא: ״לְרָצוֹן לָהֶם״ – וְגוֹיִם לָאו בְּנֵי הַרְצָאָה נִינְהוּ. מַתְנִי׳ דְּבָרִים שֶׁאֵין חַיָּיבִים עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּיגּוּל, חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם נוֹתָר וּמִשּׁוּם טָמֵא; חוּץ מִן הַדָּם. רַבִּי שִׁמְעוֹן מְחַיֵּיב בְּדָבָר שֶׁדַּרְכָּן לֶאֱכוֹל, אֲבָל הָעֵצִים וְהַלְּבוֹנָה וְהַקְּטוֹרֶת אֵין חַיָּיבִין עָלָיו מִשּׁוּם טוּמְאָה. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: יָכוֹל לֹא יְהוּ חַיָּיבִין מִשּׁוּם טוּמְאָה אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין – בֵּין לְאָדָם בֵּין לְמִזְבֵּחַ? וְדִין הוּא; וּמָה פִּיגּוּל, שֶׁהוּא בִּקְבִיעָה וּבִידִיעָה אַחַת וְלֹא הוּתַּר מִכְּלָלוֹ – אֵין חַיָּיבִין עָלָיו אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין, בֵּין לְאָדָם בֵּין לְמִזְבֵּחַ; טוּמְאָה, שֶׁהִיא בְּעוֹלֶה וְיוֹרֵד וּבִשְׁתֵּי יְדִיעוֹת וְהוּתְּרָה מִכְּלָלָהּ – אֵינוֹ דִּין שֶׁאֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין, בֵּין לְאָדָם בֵּין לְמִזְבֵּחַ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲשֶׁר הֵם מַקְדִּישִׁים לִי״. יָכוֹל מִיָּד? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״יִקְרַב״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: וְכִי יֵשׁ נוֹגֵעַ שֶׁהוּא חַיָּיב?! אֶלָּא מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״יִקְרַב״? בְּהוּכְשַׁר [בָּשָׂר] לִיקָּרֵב הַכָּתוּב מְדַבֵּר. הָא כֵּיצַד? יֵשׁ לוֹ מַתִּירִין – מִשֶּׁיִּקְרָבוֹ מַתִּירִין, אֵין לוֹ מַתִּירִין – מִשֶּׁיִּקְדַּשׁ בִּכְלִי. אַשְׁכְּחַן טוּמְאָה; נוֹתָר מְנָלַן? אָתֵי ״חִילּוּל״–״חִילּוּל״ מִטּוּמְאָה. וְלֵילַף ״עָוֹן״–״עָוֹן״ מִפִּיגּוּל! מִסְתַּבְּרָא מִטּוּמְאָה הָוֵי לֵיהּ לְמֵילַף, שֶׁכֵּן גֶזֶ״ל סִימָן. אַדְּרַבָּה, מִפִּיגּוּל הֲוָה לֵיהּ לְמֵילַף – שֶׁכֵּן הוּתַּר, צִיץ, טָהוֹר, בִּזְמַן, קָרֵב; וְהָנֵי נְפִישָׁן! אֶלָּא מִדְּתָנֵי לֵוִי. דְּתָנֵי לֵוִי: מִנַּיִן שֶׁאַף בִּפְסוּל זְמַן הַכָּתוּב מְדַבֵּר? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת קׇדְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ –במזיד לא הורצה - קנסא דרבנן הוא ולא שיביא אחר דא"כ נמצאו ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה ולהביא חולין לעזרה אלא לא הורצה להתיר בשר באכילה אבל בעלים נתכפרו והכי אמר לה שמואל במס' יבמות (דף צ.): [כמאן] - הא דקתני דעובדי כוכבים לא הורצה דלא כר' יוסי: אלא מעתה אשר הם מקדישים לי - דכתיב גבי וינזרו: הכי נמי הם ולא עובדי כוכבים - ותימא דקדשי עובדי כוכבים אין חייבין עליהם משום טומאה לר' יוסי והא קאמר בכולן אני רואה להחמיר: לרצון להם - גבי ציץ כתיב: לאו בני הרצאה - להקב"ה הם שאינו מתרצה להם: מתני' דברים שאין חייבין עליהם משום פיגול - כגון הקומץ והקטרת וכל השנויים במשנתינו: חייבין עליהן משום טומאה - כרת האוכלן בטומאת הגוף ועל שגגתם חטאת כדיליף בגמרא: חוץ מן הדם - דאימעוט בהדיא כדאמר בגמ': ה"ג נומי ר"ש בדבר שדרכו לאכול חייב - וכך שמעתי מבית מדרשו של רבינו יעקב ול"נ שכך פירש ר' משולם בר קלונימוס גאון בשעת מיתתו נומי ר"ש כמו אמר ר"ש ובספרים היה כתוב הדם ועמו: בדבר שדרכו לאכול - שדרך בני אדם לאכול ואף על פי שזה מן הנקטרים כגון קומץ ומנחת כהנים ודומין לה: אבל לבונה ועצים וקטרת אין חייבין עליהם משום טומאה - ורבנן פליגי עלה כדמרבינן להו מכל הבשר יתירא לרבות עצים ולבונה: גמ' ומה פיגול - האוכל פיגול בשוגג: שהוא בקבוע - חטאתו קבוע לעני כלעשיר כשבה או שעירה: ובידיעה אחת - שאינו צריך ידיעה בתחלה שאכל בשוגג וידע שאכל: ולא הותר מכללו - אצל ציבור: שהיא בעולה ויורד - לעשיר בהמה ובדלות שתי תורים ובדלי דלות עשירית האיפה גבי שמיעת קול בויקרא: ובשתי ידיעות - נטמא וידע שנטמא ונעלמה ממנו טומאה ואכל את הקודש ולא ידע ומשאכל ידע אבל שיש בה ידיעה בסוף ואין בה ידיעה בתחלה שלפני אכילתו לא ידע מעולם בטומאה זו פטור והכי גמרי' לה בשבועות (דף ד.): והותרה מכללה - טומאת הגוף הותרה אצל ציבור בפסח דתנן (פסחים דף עו:) הפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה: ת"ל אשר הם מקדישים - ריבה כל המוקדשים וגבי וינזרו כתיב: יכול מיד - משהוקדשו מתחייב עליו מיד אם אכלו בטומאה: ת"ל אשר יקרב - מכל זרעכם ר"א מפרש לה ואזיל: וכי יש נוגע חייב - והלא אינו חייב אלא אם כן אכל כדכתיב (ויקרא כ״ב:ד׳) איש איש מזרע אהרן וגו': בהוכשר ליקרב - ואקדשים קאי והכי קאמר אשר יקריב קדשים ואח"כ יאכלם וטומאה עליו כדמפרש אכילה בקרא דבתריה: יש לו מתירין - כגון אימורים ובשר שהדם מתירן ושירי מנחות שהקומץ מתירן משיקרבו מתיריו ושאין לו מתירין כגון מנחת כהנים וכהן משיח ונסכים משיקדשו בכלי שהוא המכשירן לאכילה האמורה בהן: נותר מנלן - דחייב (כהן) עליו אף על דבר שאין לו מתירין כדקתני מתני' דברים שאין חייבין עליהן משום פיגול חייבין עליהן משום נותר: שכן גז"ל סימן - נותר וטומאה פסול הגוף ופיגול פסול מחשבה נותר וטומאה אין זריקת הדם מביאתן לידי פסולן ופיגול זריקת הדם קובעתו בפסול נותר וטמא נאמר בהן חילול: שכן הותר ציץ טהור בזמן קרב והני נפישן - נותר ופיגול לא הותרו מכללן כטומאה ואין הציץ מרצה עלייהו כטומאה ואע"ג דבטומאת הגוף קאמינא שאין הציץ מרצה עליה שם טומאה מיהת נרצית בציץ: טהור - שניהן טהורין ושניהן נפסלין בזמן זה בנותר חוץ לזמן וזה במחשבת זמן ושניהן פסולין בקרב לאפוקי טומאת הגוף שפסולן במקריב: מנין שאף בפסול זמן הכתוב מדבר - האי קרא דוינזרו: ולא יחללו - דכתיב גבי טומאה:אבל העצים והלבונה והקטרת אין בהם משום טומאה - ואם תאמר מאי איריא משום דאין נאכלין תיפוק ליה דאין איסור טומאה חל עליהם דהא יש בהן מעילה ורבי שמעון היא דאמר (כריתות כג:) אין פיגול בעולין ואין נותר בעולין לפי שאין איסור חל על איסור ועוד חטאות הפנימיות אמאי צריך למעוטינהו מפיגול לר' שמעון ואמאי חייבין עליהם משום נותר וטמא והא אית בהו מעילה ואין איסור חל על איסור ומיהו בזה יש לומר דמשכחת לה לאחר שניתך הבשר ועדיין ראויה לאכילה דתנן במעילה (דף ט.) דמועלין בהן עד שיתוך הבשר ומ"מ קשה מפיגול שהרי פקע פיגולו מכי משלה בו האור אבל מעצים קשה דיש בהן מעילה לעולם וי"ל דתנא דר' שמעון דהכא סבר ליה כההוא תנא דרבי שמעון דאמר התם יש פיגול בעולין ויש נותר בעולין ועוד י"ל דמשכחת לה בבת אחת כגון שהביא שתי שערות אחר כך כדאשכחן ביבמות פרק ד' אחין (יבמות דף לג.) וקשה קצת הא דאמר פ' דם שחיטה (כריתות כג:) למאן דאמר אין איסור חל על איסור כל חלב מאי עביד ליה ומוקי לה בוולדי קדשים לוקמי בהביא שתי שערות אחר כך דהוה ליה בת אחת ומיהו בלאו הכי שפיר קמשני וזה אין להקשות למ"ד אין איסור חל על איסור בקדשים ל"ל קרא בדם למעוטי מנותר וטמא דהא איצטריך להביא שתי שערות אחר כך דהוי כבת אחת כדפרישנא ומיהו למאי דבעי למימרא בפ' ד' אחין (יבמות לג.) דר' שמעון אפי' בת אחת לית ליה קשה: תלמוד לומר אשר הם מקדישים לי - גבי טמא כתיב ומרבי הכא מיניה כל דבר והא דמייתי ליה בברייתא דלעיל גבי פיגול היינו דשייך טומאה בעופות ומנחות והדר אתי נותר חילול חילול מטומאה ופיגול עון עון מנותר ולאחר שריבה הכתוב כל דבר מטומאה חוזר וממעט בפיגול מכלל ופרט וכלל: יש לו מתירין משיקרבו מתירין - מכל טהור יאכל בשר דרשינן ליה בהקומץ רבה (מנחות כה:) ובסמוך: שכן גזל - פירש"י למ"ד היינו חילול חילול וקשה על זה בתר הכי דפריך אדרבה מפיגול נילף שכן הותר וכו' אמאי לא אמר גם כן שכן עון מעון ופר"ח למ"ד דגזל היינו כולו פיגול שייך בכל הקרבן אבל נותר וטומאה שייכי בחתיכה אחת: