זבחיםפה:
טוען את הדף…
וַאֲנַן נֵיקוּ נֶעְבֵּיד לְהוּ לְכֹהֲנִים מִילְּתָא דְּאָתוּ בַּהּ לִידֵי תַקָּלָה?! אֲפִילּוּ הָכִי עֲדִיפָא, שֶׁלֹּא יְהוּ קׇדְשֵׁי שָׁמַיִם מוּטָלִים כִּנְבֵילָה. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, בָּעֵי רַבִּי יוֹחָנָן: אֵימוּרֵי קָדָשִׁים קַלִּים שֶׁהֶעֱלָן לִפְנֵי זְרִיקַת דָּמָן, יֵרְדוּ אוֹ לֹא יֵרְדוּ? אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַמֵּי: וְתִיבְּעֵי לָךְ מְעִילָה! אֲמַר לֵיהּ: מְעִילָה לָא קָמִיבַּעְיָא לִי – דִּזְרִיקָה הוּא דְּקָבְעָה לְהוּ בִּמְעִילָה; כִּי קָמִיבַּעְיָא לֵיהּ – יְרִידָה. וּפָשֵׁיט: לֹא יֵרְדוּ, וְאֵין בָּהֶן מְעִילָה. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק מַתְנֵי הָכִי: אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, בָּעֵי רַבִּי יוֹחָנָן: אֵימוּרֵי קָדָשִׁים קַלִּים שֶׁהֶעֱלָן לִפְנֵי זְרִיקַת דָּמָן, יֵשׁ בָּהֶן מְעִילָה אוֹ לָא? אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַמֵּי: וְתִיבְּעֵי לָךְ יְרִידָה! אֲמַר לֵיהּ: יְרִידָה לָא קָא מִיבַּעְיָא לִי – דְּנַעֲשׂוּ לַחְמוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ; כִּי קָמִיבַּעְיָא לִי – מְעִילָה. וּפָשֵׁיט הָכִי: לֹא יֵרְדוּ, וְאֵין בָּהֶן מְעִילָה. וְאֵלּוּ לֹא הָיָה פְּסוּלָן [וְכוּ׳]. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא הִכְשִׁיר רַבִּי עֲקִיבָא אֶלָּא בְּדוּקִּין שֶׁבָּעַיִן, הוֹאִיל וּכְשֵׁרִים בָּעוֹפוֹת. וְהוּא שֶׁקָּדַם הֶקְדֵּשָׁן אֶת מוּמָן. וּמוֹדֶה רַבִּי עֲקִיבָא בְּעוֹלַת נְקֵבָה, דִּכְשֶׁקָּדַם מוּמָהּ לְהֶקְדֵּשָׁהּ דָּמְיָא. בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: יֵשׁ נִרְבָּע בָּעוֹפוֹת, אוֹ אֵין נִרְבָּע בָּעוֹפוֹת? מִי אָמַר: ״מִן הַבְּהֵמָה״ – לְהוֹצִיא אֶת הָרוֹבֵעַ וְהַנִּרְבָּע; כֹּל הֵיכָא דְּאִיתֵיהּ בְּרוֹבֵעַ אִיתֵיהּ בְּנִרְבָּע, כֹּל הֵיכָא דְּלֵיתֵיהּ בְּרוֹבֵעַ לֵיתֵיהּ בְּנִרְבָּע; אוֹ דִלְמָא, הֲרֵי נֶעֶבְדָה בּוֹ עֲבֵירָה? אָמַר רַבָּה, תָּא שְׁמַע: רַבִּי עֲקִיבָא מַכְשִׁיר בְּבַעֲלֵי מוּמִין. וְאִם אִיתָא, נַכְשֵׁיר נָמֵי בְּנִרְבָּע – הוֹאִיל וְכָשֵׁר בָּעוֹפוֹת! שְׁמַע מִינַּהּ. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: הַנִּרְבָּע, וְהַמּוּקְצֶה, וְהַנֶּעֱבָד, וְאֶתְנַן, וּמְחִיר, וְטוּמְטוּם, וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס – כּוּלָּן מְטַמְּאִין בְּגָדִים אַבֵּית הַבְּלִיעָה! שְׁמַע מִינַּהּ. רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים כּוּ׳. מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? אִיבָּעֵית אֵימָא: מַעֲשֶׂה קָא מַשְׁמַע לַן, וְאִיבָּעֵית אֵימָא: מַאי דּוֹחֶה – כִּלְאַחַר יָד. כְּשֵׁם שֶׁאִם עָלָה כּוּ׳. אָמַר עוּלָּא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא מָשְׁלָה בָּהֶן הָאוּר, אֲבָל מָשְׁלָה בָּהֶן הָאוּר – יַעֲלוּ. רַב מָרִי מַתְנֵי אַרֵישָׁא; רַב חֲנִינָא מִסּוּרָא מַתְנֵי אַסֵּיפָא: הַעֲצָמוֹת וְהַגִּידִין וְהַקְּרָנַיִם וְהַטְּלָפַיִם, בִּזְמַן שֶׁמְּחוּבָּרִין – יַעֲלוּ, פֵּרְשׁוּ – לֹא יַעֲלוּ. אָמַר עוּלָּא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא מָשְׁלָה בָּהֶן הָאוּר, אֲבָל מָשְׁלָה בָּהֶן הָאוּר – יַעֲלוּ. מַאן דְּמַתְנֵי אַסֵּיפָא – כׇּל שֶׁכֵּן אַרֵישָׁא; וּמַאן דְּמַתְנֵי אַרֵישָׁא – אֲבָל אַסֵּיפָא, לָאו בְּנֵי הַקְטָרָה נִינְהוּ. מַתְנִי׳ וְאֵלּוּ אִם עָלוּ יֵרְדוּ: בְּשַׂר קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים, וּבְשַׂר קָדָשִׁים קַלִּים, וּמוֹתַר הָעוֹמֶר, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, וְלֶחֶם הַפָּנִים, וּשְׁיָרֵי מְנָחוֹת, וְהַקְּטוֹרֶת. הַצֶּמֶר שֶׁבְּרָאשֵׁי כְבָשִׂים, וְשֵׂעָר שֶׁבִּזְקַן תְּיָשִׁים, וְהָעֲצָמוֹת וְהַגִּידִים וְהַקַּרְנַיִם וְהַטְּלָפַיִם; בִּזְמַן שֶׁהֵם מְחוּבָּרִים – יַעֲלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל״. פֵּירְשׁוּ – לֹא יַעֲלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעָשִׂיתָ עֹלֹתֶיךָ הַבָּשָׂר וְהַדָּם״. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה״ – לְרַבּוֹת הַעֲצָמוֹת וְהַגִּידִים וְהַקְּרָנַיִם וְהַטְּלָפַיִם. יָכוֹל אֲפִילּוּ פֵּרְשׁוּ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְעָשִׂיתָ עֹלֹתֶיךָ הַבָּשָׂר וְהַדָּם״. אִי בָּשָׂר וָדָם,ואנן ניקו כו' - לשון קושיא הוא: לידי תקלה - להעלות פסולין שירדו: מוטלים כנבלה - הקרבים בפרש שלהן: ותיבעי לך מעילה - אי מהני להו לאיקבעינהו במעילה: לא ירדו - דנעשו לחמו של מזבח ומיהו מעילה לית בהו דלא הובררו לחלק ראוי לגבוה: הואיל וכשרין בעופות - דכתיב (ויקרא כ״ב:י״ט) תמים זכר בבקר בכשבים תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות ומיהו מחוסר אבר לא משום הקריבהו נא לפחתך (מלאכי א׳:ח׳) וכן מום מגונה: דוקין - טיל"א לשון הנוטה כדוק שמים (ישעיהו מ׳:כ״ב) והוא לשון דק או תבלול בעינו (ויקרא כ״א:כ׳): והוא שקדם הקדשן את מומן - שחלה עליהן קדושת מזבח [קודם] אבל קדם מומן להקדשן לא היו קדשי מזבח מימיהן ואין המזבח מקדשן: ומודה רבי עקיבא בעולת נקבה - שעלתה למזבח תרד ואע"פ שכשרה בעופות דכמאן דקדם מומה להקדשה דמיא דאין לך מום גדול מזה: ואם איתא - דעוף שנרבע כשר ליכשר לרבי עקיבא נמי בבהמה נרבעת אם עלתה לא תרד הואיל וכשר בעופות לכתחילה: ה"ג אף אנן נמי תנינא הנרבע והמוקצה - ולא גרסינן הרובע דהא בעוף קאי ואין רובע בעוף וקתני דיש נרבע: וטומטום ואנדרוגינוס - ואע"פ שלא נאמר תמות וזכרות בעופות קסבר בריה בפני עצמה היא ואינו ספק זכר ספק נקבה ורבי אליעזר פליג עליה בבכורות (דף מב.) דקתני סיפא רבי אליעזר אומר כל מקום שנאמר זכר ונקבה אתה מוציא טומטום ואנדרוגינוס מביניהם ועוף הואיל ולא נאמר בו זכר ונקבה אי אתה יכול להוציא מביניהן טומטום ואנדרוגינוס: מאי קמ"ל - תנא קמא נמי ירדו קאמר: כלאחר יד - ואין מורידן דרך בזיון בפרהסיא: משלה בהן האור - כל דהו יעלו דנעשו לחמו של אש: ארישא - מתני לה להא דעולא ארישא כדאמרן אפסולין שעלו וירדו דקתני מתניתין לא יעלו: כ"ש ארישא - דדם עולה או אימורים בני הקטרה נינהו אם לא נפסלו והני כיון דמשלה בהן האור קדשינהו כמה שהן פסולין: אבל עצמות וגידים לאו בני הקטרה נינהו - דאמרינן לקמן (שם) מועשית עולותיך הבשר והדם הלכך לא שייכא בהו משלה אור לקדשינהו: מתני' ואלו אם עלו ירדו - ואף על פי שכשרין דלא שייך בהו מזבח כלל: והקטורת - שעלתה על מזבח החיצון דהא לאו ראוי הוא: הצמר שבראשי הכבשים - רישא דבבא אחריתי היא ובהדי עצמות וגידין קתני לה וכמשפטן שבראשי כבשי של עולה שהראש אינו בכלל הפשט וקרב עם עורו כדאמר בשחיטת חולין בפ"ב (כז.) אין לי אלא נתחים שישנן בכלל הפשטה וישנן בכלל הקטרה מנין לרבות את הראש שכבר הותז בשחיטה שאע"פ שאינו בהפשטה ישנו בהקטרה ת"ל כו' ויש צמר בגובה ערפו אצל ראשו: וכן שער שבזקן תישים - עולה: פירשו - שחלצו מן הבשר לפני העלאתן לא יעלו והוא הדין נמי דאם עלו ירדו כדאמר לקמן בברייתא (זבחים דף פו.) אליבא דרבי ומוקמינן מתניתין אליביה:והוא שקדם הקדשן את מומן - שחלה עליהן קדושת מזבח אבל קדם מומן להקדשן לא היו קדשי מזבח מעולם ואפילו בדוקין שבעין אין המזבח מקדשן ותימה דבפ' ב' דבכורות (דף טז.) אמרינן והשוחטן בחוץ פטור רב הונא מתני חייב ומוקי לה בדוקין שבעין ואליבא דרבי עקיבא דאמר אם עלו לא ירדו ולכאורה לא קאי אמתניתין דהתם אלא אברייתא דתניא כוותיה דרב ששת שפירש כללו של דבר לאתויי לשוחט בחוץ דפטור ומיירי דקדם מומן להקדשן ועלה קאמר דרב הונא מתני חייב והשתא אמאי מתני חייב הא אמרינן הכא אפילו בדוקין שבעין ירדו כיון דקדם מומן להקדשן ובלאו הכי קשה דהא בכלל קתני הרי הן כחולין והיכי מתני חייב ובקונטרס הגיה שם בסיפא דברייתא דקדם הקדשן למומן והשוחט בחוץ פטור ועלה קאי רב הונא ומתני חייב וכן נראה דמייתי בתריה בין לפני פדיון בין לאחר פדיון עושין תמורה דהיינו סיפא דברייתא: יש נרבע בעופות או אין נרבע בעופות - הא דדרשינן בסוף פרק קמא דחולין (דף כג.) מן התורין למעוטי נרבע היינו כמסקנא דשמעתין אבל אם תמצא לומר דאין נרבע בעופות לא תוקמיה אלא למעוטי מוקצה: ומותר העומר - אינו בכלל שירי מנחות דחלוק הוא מהן שבא להתיר מן החדש ומן השעורין שתי הלחם באין חמץ ולחם הפנים אין נקטר בהם אלא שני בזיכי לבונה: