זבחיםמד:
טוען את הדף…
הֲרֵי לוֹג [הַבָּא] בִּפְנֵי עַצְמוֹ – דִּלְכוּלֵּי עָלְמָא מַתְּנוֹתָיו שָׁרוּ לֵיהּ, וְלָא מְפַגְּלִין לֵיהּ! דְּתַנְיָא: לוֹג שֶׁמֶן שֶׁל מְצוֹרָע – חַיָּיבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּיגּוּל, מִפְּנֵי שֶׁדָּם מַתִּירוֹ לַבְּהוֹנוֹת. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי מֵאִיר: וַהֲלֹא אָדָם מֵבִיא אֲשָׁמוֹ עַכְשָׁיו, וְלוֹג מִיכָּן וְעַד עֲשָׂרָה יָמִים! אָמַר לָהֶן: אַף אֲנִי לֹא אָמַרְתִּי, אֶלָּא בְּבָא עִם הָאָשָׁם. אֶלָּא אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: לְעוֹלָם רַבִּי מֵאִיר הִיא, וּסְמִי מִיכָּן נְסָכִים. אָמַר אַבָּיֵי: לְעוֹלָם לָא תִּסְמֵי; וְתָנָא לוֹג הַבָּא עִם הָאָשָׁם – וְהוּא הַדִּין לִנְסָכִים הַבָּאִין עִם הַזֶּבַח, וַהֲדַר תָּנָא נְסָכִים הַבָּאִין בִּפְנֵי עַצְמָן – וְהוּא הַדִּין לְלוֹג הַבָּא לִפְנֵי עַצְמוֹ. חַטַּאת הָעוֹף – דָּמָהּ מַתִּיר אֶת בְּשָׂרָהּ לַכֹּהֲנִים. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנֵי לֵוִי: ״כׇּל קׇרְבָּנָם״ – לְרַבּוֹת לוֹג שֶׁמֶן שֶׁל מְצוֹרָע. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: ״מִן הָאֵשׁ״ כְּתַב רַחֲמָנָא, וְהַאי לָאו מוֹתָר מִן הָאֵשׁ הוּא; קָא מַשְׁמַע לַן. ״לְכׇל מִנְחָתָם״ – לְרַבּוֹת מִנְחַת עוֹמֶר וּמִנְחַת הַקְּנָאוֹת. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: ״וְאָכְלוּ אוֹתָם אֲשֶׁר כֻּפַּר בָּהֶם״ – וּמִנְחַת הָעוֹמֶר לְהַתִּיר אָתְיָא, וּמִנְחַת קְנָאוֹת לְבָרֵר עָוֹן קָאָתְיָא; קָא מַשְׁמַע לַן. ״וּלְכׇל חַטָּאתָם״ – לְרַבּוֹת חַטַּאת הָעוֹף. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: נְבֵילָה הִיא. ״לְכׇל אֲשָׁמָם״ – לְרַבּוֹת אֲשַׁם נָזִיר וַאֲשַׁם מְצוֹרָע. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: לְהַכְשִׁיר קָאָתוּ; קָא מַשְׁמַע לַן. אֲשַׁם מְצוֹרָע – בְּהֶדְיָא כְּתִיב בֵּיהּ! אֶלָּא לְרַבּוֹת אֲשַׁם נָזִיר כַּאֲשַׁם מְצוֹרָע. ״אֲשֶׁר יָשִׁיבוּ״ – זֶה גֶּזֶל הַגֵּר. ״לְךָ הוּא״ – שֶׁלְּךָ יִהְיֶה, אֲפִילּוּ לְקַדֵּשׁ בּוֹ אֶת הָאִשָּׁה. תַּנְיָא, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי: פִּיגֵּל בְּדָבָר הַנַּעֲשֶׂה בַּחוּץ – פִּיגֵּל. בְּדָבָר הַנַּעֲשֶׂה בִּפְנִים – לֹא פִּיגֵּל. כֵּיצַד? הָיָה עוֹמֵד בַּחוּץ, וְאָמַר: ״הֲרֵינִי שׁוֹחֵט לְהַזּוֹת מִדָּמוֹ לְמָחָר״ – לֹא פִּיגֵּל, שֶׁמַּחְשָׁבָה בַּחוּץ בְּדָבָר הַנַּעֲשֶׂה בִּפְנִים לֹא פִּיגֵּל. הָיָה עוֹמֵד בִּפְנִים, וְאָמַר: ״הֲרֵינִי מַזֶּה עַל מְנָת לְהַקְטִיר אֵימוּרִים וְלִשְׁפּוֹךְ שִׁירַיִם לְמָחָר״ – לֹא פִּיגֵּל, שֶׁמַּחְשָׁבָה בִּפְנִים בְּדָבָר הַנַּעֲשֶׂה בַּחוּץ. אֲבָל הָיָה עוֹמֵד בַּחוּץ, וְאָמַר: ״הֲרֵינִי שׁוֹחֵט לִשְׁפּוֹךְ שִׁירַיִם לְמָחָר״, אוֹ ״לְהַקְטִיר אֵימוּרִים לְמָחָר״ – פִּיגֵּל, שֶׁמַּחְשָׁבָה בַּחוּץ בְּדָבָר הַנַּעֲשֶׂה בַּחוּץ. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מַאי קְרָא? ״כַּאֲשֶׁר יוּרַם מִשּׁוֹר זֶבַח הַשְּׁלָמִים״ – וְכִי מָה לָמַדְנוּ מִשּׁוֹר זֶבַח הַשְּׁלָמִים מֵעַתָּה? אֶלָּא מַקִּישׁ פַּר כֹּהֵן מָשִׁיחַ לְשׁוֹר זֶבַח הַשְּׁלָמִים; מָה שׁוֹר זֶבַח הַשְּׁלָמִים – עַד שֶׁיְּהוּ מַעֲשָׂיו וּמַחְשְׁבוֹתָיו עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן, אַף פַּר כֹּהֵן מָשִׁיחַ – עַד שֶׁיְּהוּ מַחְשְׁבוֹתָיו וּמַעֲשָׂיו עַל הַמִּזְבֵּחַ הַחִיצוֹן. אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי. אָמַר רָבָא:הבא בפני עצמו - מצורע שהביא אשמו היום ולוגו לאחר עשרה ימים דלכ"ע מתנותיו שריין ליה באכילה דהואיל ולא קדש בכלי כשנזרק דם האשם לאו שירים דידיה הוא ולא שרי ליה ואפ"ה לא מפגלין ליה לדברי הכל דאין בו משום פיגול כדקתני אף אני לא אמרתי כו' הלכך בא עם האשם נמי אע"ג דלרבי מתנותיו שריין ליה לא מפגלים ליה שאין מפגל אלא דם או קומץ את שיריו משום דאיתקש מנחה לזבחים: ותנא - רישא: לוג הבא עם האשם - שדם האשם מפגלו ואע"פ שהיה לו להביאו לאחר עשרה ימים וממנו אתה למד דה"ה לנסכים הבאים עם הזבח שדם הזבח מפגלן ואע"פ שבידו להביאן לאחר זמן: ותנא סיפא נסכים הבאים בפני עצמן - כדקתני לה דומיא דקטרת ולבונה ומנחת כהנים שאין להן מתירין וקאמר דאין מתפגלין אם הקריב מקצתן ע"מ פיגול וה"ה ללוג הבא בפני עצמו: מנהני מילי - דחטאת העוף נאכלת: כל קרבנם - גבי סדר מתנות כהונה שנאמר לאהרן על הסדר בפרשת קרח וזה יהיה לך מקדש הקדשים מן האש וגו' וכתיב בתריה בקדש הקדשים תאכלנו וקדריש להו הכא כל כל דכולהו: לרבות לוג שמן - שאף הוא נאכל שהרי קרוי קרבן דכתיב (ויקרא י״ד:י״ב) והקריב אותו לאשם ואת לוג השמן אלמא הוא נמי בכלל והקריב והיינו קרבן כ"ש במנחות (דף עג.): ס"ד כו' - כלומר האי דאיצטריך כל קרא לרבויי ולא נפקא ליה מקרבנו: סד"א מן האש כתיב - הנותר מן האש ומזה לא עלה לאשים כלל: ואכלו אותם אשר כופר בהם - דבר שיש בו כפרה נאכל ושאין בו כפרה אינו נאכל: להתיר אתיא - חדש במדינה: נבילה היא - לפי שנמלקה: לרבות אשם נזיר - נזיר שנטמא במת מביא אשם כשטהר מטומאתו ומכשירו להתחיל ולמנות נזירות טהרה והימים הראשונים יפלו ולרבות שיהא נאכל דאי לא כתיב לכל לא מרבינן להו דכתיב אשר כופר בהם והני להכשיר אתו זה להכשירו בקדשים וזה להתחיל נזירות טהרה: אשם מצורע בהדיא כתיב ביה - דנאכל כי כחטאת האשם הוא (ויקרא י״ד:י״ג) ומיהו נהי דאשמם כתיב הכא לסדר בפרשה כל עשרים וארבע מתנות כהונה אלא כל למה: אשר ישיבו זה גזל הגר - דכתיב (במדבר ה) האשם המושב לה' לכהן ותניא (ב"ק דף קי.) אשם זה קרן המושב זה חומש או אינו אלא זה אשם ממש כשהוא אומר מלבד איל הכפורים (הרי אמור אלא) אשם זה קרן שהגוזל את חבירו ונשבע לו ואח"כ הודה משלם קרן וחומש לבעלים ואשם למזבח כדכתיב בפרשת ויקרא והיה כי יחטא ואשם וגו' ואם מת נותן ליורשיו ואם גר היה ומת ואין לו יורשין להחזירו להם נתנן הכתוב לכהן ופרשת גזל הגר אמורה בפרשת נשא אם אין לאיש גואל להשיב האשם וגו' וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואל אלא זה גזל הגר. גזל הגר בהדיא כתיב ביה לא גרסינן דהא חטאות ואשמות ושאר האמורים בפרשה בהדיא כתיב כל אחד ואחד במקומו וסידרן לו הכתוב לאהרן כאן מפני מחלוקתו של קרח שערער עליו על הכהונה משל הדיוט אמר לטובתו נשברה רגל פרתו: לך הוא ולבניך - שיהו כנכסים של חולין שאין בו שום קדושה דממון בעלים הוא ואגזל לחודיה קאי האי לך הוא והאי דכתיב בתריה בקדש הקדשים תאכלנו אשארא קאי דהוו מידי דאכילה: תניא אמר ר' אלעזר כו' - אפרים הנשרפים דאיפליגו בה במתני' קאי: פיגל בדבר הנעשה בהן בחוץ - העבודה שהיה עובד במחשבה והאכילה שחישב עליה אם מעשה עזרה הם פיגל ואם מעשה היכל הם לא פיגל ולקמן יליף טעמא מקראי: שוחט - שהרי שחיטתה בעזרה הוא וכל חוץ דהכא עזרה הוא: להזות דמו למחר - הרי חישב על אכילת מזבח של פנים הריני מזה על הפרכת או על המזבח הפנימי שזו היא זריקתן המפגל: על מנת לשפוך שירים - שהרי זו אכילת מזבח החיצון דמהניא ביה מחשבה: לא פיגל - מפני שמחשבה היתה בשעת עבודת פנים: כאשר יורם - בפר כהן משיח כתיב בהפרשת אימוריו: מה למדנו לו - משלמים לענין אימורים הרי אף בזה כולן מפורשים חלב וכליות ויותרת אלא לא בא היקש הזה אלא ללמד על הפיגול שהוא למד בכל הקדשים משלמים ובא ללמדך על אלו שאין פיגול נוהג בהן אלא כשלמים מה שלמים אין פיגולן אלא על מעשי עבודה חיצונית ומחשבת אכילות חיצונות שוחט או מקבל או מוליך או זורק ע"מ לאכול בשר לשפוך שיריים או להקטיר אימוריו חוץ לזמנו אף כאן עד שיחשב בעבודות על אכילת חוץ: מחשבותיו - מחשבת אכילתו: ומעשיו - עבודה שהוא עובד ומחשב:סד"א מן האש כו' - תימה לא לכתוב מן האש ולא בעי לכל: זה גזל הגר - דאע"ג דמכפר לא הוה אמינא דליהוי לכהן אלא מידי דמותר למזבח ולא ממונא ובספרים ישנים גריס גזל הגר בהדיא כתיב ביה בפרשת נשא דכתיב לכהן לו יהיה ובקונטרס לא גריס ליה משום דחטאות ואשמות ושאר אימורים בפרשה בהדיא כתיבי כל אחד ואחד במקומו וסדרן לו הכתוב לאהרן כאן מפני מחלוקתו של קרח: ואפילו לקדש בו את האשה - בפ' התכלת (מנחות דף מה:) אמרינן גבי שתי הלחם דעצרת ורבי עקיבא מי כתיב קודש יהיו לה' ולכהן לה' לכהן כתיב כדרב הונא דאמר רב הונא קנאו השם ונתנו לכהן ופי' שם בקונטרס דמשלחן גבוה קא זכו ועיקר מילתיה דרב הונא אגזל הגר איתמר בפ' הגוזל עצים (ב"ק דף קט:) ולא מצינו דברי רב הונא לשם אלא ברייתא היא התם בשילהי פירקין ובמסכת ערכין בשילהי המקדיש שדהו (ערכין דף כח:) האשם המושב לה' לכהן קנאו השם ונתנו לכהן שבאותו המשמר ונראה דלא גרסינן פרק התכלת כדרב הונא אלא הכי גרסינן לה' לכהן קנאו השם ונתנו לכהן ומיהו לא מצי לפרש לכהן שבאותו משמר כי ההיא דגזל הגר דהתם שהרי ברגל היו כל המשמרות שוות כדדרשינן בפ' בתרא דסוכה (דף נה:) מדכתיב ובא בכל אות נפשו ושרת אלא כמו שפי' בקונטרס לענין דמשלחן גבוה קא זכו ומיהו משמע מתוך דבריו דגזל הגר משלחן גבוה קא זכו אי אפשר לומר כן דהא אמרינן הכא לך הוא ולבניך אפילו לקדש בו את האשה ובקדושין (דף נב:) אמר במקדש בחלקו בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים אינה מקודשת משום דמשלחן גבוה קא זכו ונ"ל דשאני הכא דגלי קרא לך ולבניך ויש תימה (לך) לה' בגזל הגר למה לי דלגבי מאי נפקא מינה דקנאו השם למימר דמשלחן גבוה קא זכו: בדבר הנעשה בפנים לא פיגל - והא דאמר בהניזקין (גיטין דף נד:) כהן גדול ביום הכיפורים יוכיח דכי אמר פיגול מהימן נהי דפיגול לא הוי פסול מיהא הוי מק"ו וכדאמר לעיל ספ"ק (דף יד.) מודה היה רבי שמעון לפסול מק"ו ומה שלא לשמו כו' וה"ר חיים מפ' דההוא פיגול מיירי בפסול שלא לשמו ולא משמע כן דשלא לשמן לא קרי ליה פיגול כדאמר לעיל ספ"ק (דף יג.) דיקא נמי דקתני שהזבח נפסל ולא קתני שהזבח מתפגל: וכי מה למדנו משור זבח השלמים מעתה - נראה דלית ליה הא דדרשינן בפרק איזהו מקומן (לקמן זבחים דף מט:) מכאשר יורם דאיצטריך ליותרת ושתי הכליות לפר יום הכיפורים ומקרא אחרינא נפקא ליה להאי תנא: