זבחיםכט:
טוען את הדף…
כִּפְסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין, וְיִפָּסֵל? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְגוֹ׳״ – מַקִּישׁ בְּכוֹר לְמַעֲשֵׂר; מָה מַעֲשֵׂר – אֵינוֹ נִפְסָל מִשָּׁנָה לַחֲבֶירְתָּהּ, אַף בְּכוֹר – אֵינוֹ נִפְסָל מִשָּׁנָה לַחֲבֶירְתָּהּ. אִיצְטְרִיךְ; סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הָנֵי מִילֵּי בְּכוֹר, דְּלָאו בַּר הַרְצָאָה הוּא; אֲבָל קָדָשִׁים, דִּבְנֵי הַרְצָאָה נִינְהוּ – אֵימָא לָא לִירַצּוֹ; קָא מַשְׁמַע לַן. וְאַכַּתִּי מֵהָתָם נָפְקָא?! ״וְהָיָה בְךָ חֵטְא״ – וְלֹא בְּקׇרְבָּנְךָ חֵטְא! וּבֶן עַזַּאי – הָהוּא מִבְּעֵי לֵיהּ: ״וְהָיָה בְךָ חֵטְא״ – וְלֹא בְּאִשְׁתְּךָ חֵטְא. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר וְאִיתֵּימָא רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין אִשְׁתּוֹ שֶׁל אָדָם מֵתָה אֶלָּא אִם כֵּן מְבַקְּשִׁין מִמֶּנּוּ מָמוֹן וְאֵין לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִם אֵין לְךָ לְשַׁלֵּם לָמָּה יִקַּח מִשְׁכָּבְךָ מִתַּחְתֶּיךָ״ – בְּהַאי עָוֹן דְּ״בַל תְּאַחֵר״ נָמֵי מֵתָה; קָא מַשְׁמַע לַן. אֲחֵרִים אוֹמְרִים: בְּמַחְשָׁבָה הוּא נִפְסָל, וְאֵינוֹ נִפְסָל בִּשְׁלִישִׁי. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר – ״לֹא יֵחָשֵׁב״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַבִּי יַנַּאי – דְּאָמַר רַבִּי יַנַּאי: מִנַּיִן לְמַחְשָׁבוֹת שֶׁמּוֹצִיאוֹת זוֹ מִזּוֹ? שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא יֵחָשֵׁב״ – לֹא יְעָרֵב בּוֹ מַחְשָׁבוֹת אֲחֵרוֹת. וְרַב מָרִי מַתְנֵי, אָמַר רַבִּי יַנַּאי: מִנַּיִן לִמְחַשֵּׁב בְּקָדָשִׁים שֶׁהוּא לוֹקֶה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא יֵחָשֵׁב״. אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְרַב מָרִי: לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה הוּא, וְכׇל לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה – אֵין לוֹקִין עָלָיו! אֲמַר לֵיהּ: רַבִּי יְהוּדָה הִיא, דְּאָמַר: לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה – לוֹקִין עָלָיו. מַתְנִי׳ זֶה הַכְּלָל: כׇּל הַשּׁוֹחֵט, וְהַמְקַבֵּל, וְהַמְהַלֵּךְ, וְהַזּוֹרֵק; לֶאֱכוֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל, וּלְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר; כְּזַיִת; חוּץ לִמְקוֹמוֹ – פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָּרֵת. חוּץ לִזְמַנּוֹ – פִּגּוּל, וְחַיָּיבִין עָלָיו כָּרֵת; וּבִלְבַד שֶׁיַּקְרִיב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. כֵּיצַד קָרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ? שָׁחַט בִּשְׁתִיקָה, קִבֵּל וְהִלֵּךְ וְזָרַק חוּץ לִזְמַנּוֹ; אוֹ שֶׁשָּׁחַט חוּץ לִזְמַנּוֹ, וְקִבֵּל וְהִלֵּךְ וְזָרַק בִּשְׁתִיקָה; אוֹ שֶׁשָּׁחַט וְקִבֵּל וְהִלֵּךְ וְזָרַק חוּץ לִזְמַנּוֹ – זֶהוּ שֶׁמַּקְרִיב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. כֵּיצַד לֹא קָרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ? שָׁחַט חוּץ לִמְקוֹמוֹ, קִבֵּל וְהִלֵּךְ וְזָרַק חוּץ לִזְמַנּוֹ; אוֹ שֶׁשָּׁחַט חוּץ לִזְמַנּוֹ, קִבֵּל וְהִלֵּךְ וְזָרַק חוּץ לִמְקוֹמוֹ; אוֹ שֶׁשָּׁחַט וְקִבֵּל וְהִלֵּךְ וְזָרַק חוּץ לִמְקוֹמוֹ (וְלִזְמַנּוֹ). הַפֶּסַח וְהַחַטָּאת שֶׁשְּׁחָטָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, וְקִבֵּל וְהִלֵּךְ וְזָרַק חוּץ לִזְמַנּוֹ; אוֹ שֶׁשָּׁחַט חוּץ לִזְמַנּוֹ, קִיבֵּל וְהִלֵּךְ וְזָרַק שֶׁלֹּא לִשְׁמָן; אוֹ שֶׁשָּׁחַט וְקִבֵּל וְהִלֵּךְ וְזָרַק דָּמָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן – זֶהוּ שֶׁלֹּא קָרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. לֶאֱכוֹל כְּזַיִת בַּחוּץ כְּזַיִת לְמָחָר; כְּזַיִת לְמָחָר כְּזַיִת בַּחוּץ; כַּחֲצִי זַיִת בַּחוּץ כַּחֲצִי זַיִת לְמָחָר; כַּחֲצִי זַיִת לְמָחָר כַּחֲצִי זַיִת בַּחוּץ – פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָּרֵת. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, זֶה הַכְּלָל: כׇּל שֶׁמַּחְשֶׁבֶת הַזְּמַן קָדְמָה לְמַחְשֶׁבֶת הַמָּקוֹם – פִּגּוּל, וְחַיָּיבִין עָלָיו כָּרֵת. וְאִם מַחְשֶׁבֶת הַמָּקוֹם קָדְמָה לְמַחְשֶׁבֶת הַזְּמַן – פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָּרֵת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: זֶה וָזֶה – פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָּרֵת. לֶאֱכוֹל כַּחֲצִי זַיִת לְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת – כָּשֵׁר; שֶׁאֵין אֲכִילָה וְהַקְטָרָה מִצְטָרְפִין. גְּמָ׳ אָמַר אִילְפָא: מַחְלוֹקֶת בִּשְׁתֵּי עֲבוֹדוֹת; אֲבָל בַּעֲבוֹדָה אַחַת – דִּבְרֵי הַכֹּל עֵירוּב מַחְשָׁבוֹת הָוֵי. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אַף בַּעֲבוֹדָה אַחַת מַחְלוֹקֶת. בִּשְׁלָמָא לְאִילְפָא – מִדְּרֵישָׁא בִּשְׁתֵּי עֲבוֹדוֹת, סֵיפָא נָמֵי בִּשְׁתֵּי עֲבוֹדוֹת. אֶלָּא לְרַבִּי יוֹחָנָן – רֵישָׁא בִּשְׁתֵּי עֲבוֹדוֹת, וְסֵיפָא בַּעֲבוֹדָה אַחַת?!כפסולי המוקדשין - כאילו נפל בו מום: מה מעשר אינו נפסל משנה לחבירתה - שהרי בשלישי מזמן ביעור לבער כל המעשרות מן הבית ולהתוודות כדכתיב מקצה שלש שנים תוציא (דברים י״ד:כ״ח): דלאו בר הרצאה הוא - אינו בא לכפר אבל קדשים כגון עולה שמכפרת על עשה ושלמים שמביאין לדורון ליתן שלום בין ישראל לאביהם שבשמים ואימא הואיל ואיחרו פסול בעבודה הוא ולא לירצו קא משמע לן: ולא בקרבנך חטא - שאם איחרו אינו נפסל והיה בך חטא סיפיה דקרא דלא תאחר לשלמו הוא: הא אוקימנא - במס' ר"ה: מבקשין ממנו - ממונו שגזל: משכבך - אשתו: שמוציאות זו מזו - מחשבת פסול מוציאה מיד פיגול: לא יחשב - קרי ביה לא יחשב להזהיר כהנים על כך: רבי יהודה היא - במס' שבועות (דף ג:) והנותר ממנו עד בקר באש תשרפו בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה לומר שאין לוקין עליו דטעמא דבא הכתוב הא לא בא הכתוב לוקה המותיר ואע"ג דאין בו מעשה: מתני' זה הכלל כל השוחט ומקבל כו' - או זו או זו: לאכול דבר שדרכו לאכול - בשר: או להקטיר דבר שדרכו להקטיר - אימורין כדילפינן לעיל דשתי אכילות מפגלות ובלבד דליחשיב עלייהו להאכילו למחר לראוי להן אימורין למזבח בשר לאדם: ובלבד שיקריב המתיר כמצותו - הדם הוא המתיר כמצותו שלא יהיה בו פסול אחר אם יש בו פסול מחשבה אחרת יצא מידי פיגול כדילפינן לעיל דמחשבות מוציאות זו מזו: הפסח והחטאת ששחטן שלא לשמן - מוציאן מידי פיגול אבל שאר זבחים אין שלא לשמן מוציאן מידי פיגול דהא כשרים הן שלא לשמן: לאכול כזית בחוץ כזית למחר - היינו הך דאמרן אלא דרישא איירי בב' עבודות וכאן בעבודה אחת ששחט על מנת לאכול כזית למחר כזית בחוץ ולמאן דמוקי לה בגמרא להא נמי בשתי עבודות משום כחצי זית נקט לה לאשמועינן דמצטרפין זה עם זה: רבי יהודה אומר כו' - אכולה מתני' פליג דלית ליה מחשבות מוציאות זו מזו אלא אם כן קדם פסולו לפיגולו דתו לא קרינן ביה כהרצאת כשר ובעבודה אחת נמי פליג דאית ליה תפוס לשון ראשון: לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית - ושניהם חוץ לזמנו או חוץ למקומו כשר שאין אכילה והקטרה מצטרפין לפוסלו דהכא ליכא שיעורא והכא ליכא שיעורא: גמ' בשתי עבודות - דהא דתני סיפא כזית למחר כזית בחוץ דפליג ר' יהודה עלה בשתי עבודות מיירי כי רישא ששחט על מנת לאכול כזית למחר וקבל על מנת לאכול כזית בחוץ אהא הוא דפליג רבי יהודה שהרי הוקבע בפיגול ותו לא אתא מחשבת פסול ומפקע לה אבל בעבודה אחת אפילו ר' יהודה מודה דלא הוקבע בפיגול במחשבה מעורבת: אף בעבודה אחת מחלוקת - דאית ליה לר' יהודה תפוס לשון ראשון: מדרישא בשתי עבודות - דקתני בהדיא כיצד לא קרב המתיר כמצותו שחט חוץ לזמנו וקבל והלך חוץ למקומו: סיפא נמי - כזית למחר כזית בחוץ דפליגי בה ר' יהודה ורבנן: בשתי עבודות - קא מיירי והאי דהדר נקיט ליה לאשמועינן צירוף כחצי זית דלא אשמועינן ברישא:אלא אם כן מבקשין ממנו ממון ואין לו - פי' בקונטרס ממון שגזל ונראה דמיירי בנדר כדאמר בפ' שני דשבת (דף לב:) דבעון נדרים אשתו של אדם מתה שנאמר למה יקח משכבך מתחתיך והא דדריש הכא בך חטא ולא באשתך חטא מיירי במשלם אחר כן אלא שעבר על בל תאחר: מחלוקת בשתי עבודות - פי' בקונטרס כגון שחיטה והולכה והא דקאמר בתר הכי מדרישא בשתי עבודות סיפא נמי בשתי עבודות פי' בקונטרס דהאי דהדר נקיט ליה לאשמועינן צירוף בחצי זית דלא אשמועינן ברישא וזהו דוחק והיה נראה לפרש שתי עבודות כי ההוא דפ"ק דמעילה (דף ד.) דמפרש סימן ראשון חוץ לזמנו וסימן שני חוץ למקומו כעין שתי עבודות ועבודה אחת היינו סימן אחד וצריך לומר לפירוש זה דאילפא ס"ל ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ומפגלין בחצי מתיר דאי אינה לשחיטה אלא לבסוף כך (יש) לי מחשב בשני סימנים כמו מחשב בסימן אחד כיון דאין המחשבה חלה אלא בגמר רוב שחיטה אבל ר' יוחנן יכול לסבור כאביי דאמר בלחצות מודה רבי מאיר דתרווייהו חיילי דלא שייך ביה הקדמה אבל כזית למחר כזית בחוץ אפילו בסימן אחד פליגי ושייך ביה הקדמה בתחילת סימן ובסופו ולקמן דאמר אביי סימן ראשון וסימן שני נקט דבר המסויים ואליבא דאילפא אבל לר' יוחנן הוי מצי למנקט בסימן אחד בתחילתו ובסופו דהא ר' יוחנן סבר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף פ' השוחט (חולין כט:) א"כ סובר הכא בסימן אחד נמי מחלוקת ויכול לסבור ר' יוחנן נמי כרבא בלחצות נמי פליגי וכל שכן בסימן אחד דפליג דשייך ביה הקדמה דסבר רבי יוחנן ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף. הג"ה: