זבחיםצג:
טוען את הדף…
הָא תּוּ לְמָה לִי? מָה טַעַם קָאָמַר: מָה טַעַם נִשְׁפַּךְ עַל הָרִצְפָּה וַאֲסָפוֹ אֵין טָעוּן כִּיבּוּס – לְפִי שֶׁאֵין טָעוּן כִּיבּוּס אֶלָּא דָּם שֶׁנִּתְקַבֵּל בִּכְלִי וְרָאוּי לְהַזָּיָיה. רָאוּי לְהַזָּאָה – לְמַעוֹטֵי מַאי? לְמַעוֹטֵי קִיבֵּל פָּחוֹת מִכְּדֵי הַזָּיָיה בִּכְלִי זֶה וּפָחוֹת מִכְּדֵי הַזָּיָיה בִּכְלִי זֶה. דְּתַנְיָא, רַבִּי חֲלַפְתָּא בַּר שָׁאוּל אוֹמֵר: קִידֵּשׁ פָּחוֹת מִכְּדֵי הַזָּיָיה בִּכְלִי זֶה וּפָחוֹת מִכְּדֵי הַזָּיָיה בִּכְלִי זֶה – לֹא קִידֵּשׁ. אִיבַּעְיָא לְהוּ: בְּדָם מַהוּ? הִלְכְתָא הִיא, וּמֵהִלְכְתָא לָא גָּמְרִינַן; אוֹ דִלְמָא, הָתָם מַאי טַעְמָא – דִּכְתִיב ״וְטָבַל בַּמַּיִם״, הָכָא נָמֵי כְּתִיב ״וְטָבַל בַּדָּם״. תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבִּי זְרִיקָא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אַף בְּדָם – לֹא קִידֵּשׁ. אָמַר רָבָא, תַּנְיָא: ״וְטָבַל״ – וְלֹא מְסַפֵּג. ״בַּדָּם״ – עַד שֶׁיְּהֵא בַּדָּם שִׁיעוּר טְבִילָה מֵעִיקָּרוֹ. ״מִן הַדָּם״ – מִן הַדָּם שֶׁבָּעִנְיָן. וְאִיצְטְרִיךְ לְמִיכְתַּב ״בַּדָּם״; דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״וְטָבַל״, הֲוָה אָמֵינָא אַף עַל פִּי דְּלֵיכָּא שִׁיעוּר טְבִילָה מֵעִיקָּרוֹ; כְּתַב [רַחֲמָנָא] ״בַּדָּם״. וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״בַּדָּם״, הֲוָה אָמֵינָא אֲפִילּוּ מְסַפֵּג; כְּתַב רַחֲמָנָא ״וְטָבַל״. מִן הַדָּם שֶׁבְּעִנְיָן – לְמַעוֹטֵי מַאי? אָמַר רָבָא: לְמַעוֹטֵי שִׁירַיִים שֶׁבָּאֶצְבַּע. מְסַיַּיע לְרַבִּי אֶלְעָזָר, דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: שִׁירַיִים שֶׁבָּאֶצְבַּע – פְּסוּלִין. אֲמַר לֵיהּ רָבִין בַּר רַב אַדָּא לְרַב: אָמַר תַּלְמִידְךָ, אָמַר רַב עַמְרָם, תְּנֵינָא: הָיָה מַזֶּה וְנִיתְּזָה הַזָּאָה מִיָּדוֹ – עַד שֶׁלֹּא הִזָּה, טָעוּן כִּיבּוּס. מִשֶּׁהִזָּה, אֵין טָעוּן כִּיבּוּס. מַאי, לָאו הָכִי קָאָמַר: עַד שֶׁלֹּא גָּמַר מִלְּהַזּוֹת – טָעוּן כִּיבּוּס, מִשֶּׁגָּמַר לְהַזּוֹת – אֵין טָעוּן כִּיבּוּס? לָא; הָכִי קָאָמַר: עַד שֶׁלֹּא יָצְתָה הַזָּאָה מִיָּדוֹ – טָעוּן כִּיבּוּס, מִשֶּׁיָּצְתָה הַזָּאָה מִיָּדוֹ – אֵין טָעוּן כִּיבּוּס. אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: גָּמַר מִלְּהַזּוֹת – מְקַנֵּחַ יָדוֹ בְּגוּפָהּ שֶׁל פָּרָה. גָּמַר אִין, לֹא גָּמַר לָא! אֲמַר לֵיהּ: גָּמַר – מְקַנֵּחַ יָדוֹ בְּגוּפָהּ שֶׁל פָּרָה, לֹא גָּמַר – מְקַנֵּחַ אֶצְבָּעוֹ. בִּשְׁלָמָא גָּמַר – מְקַנֵּחַ יָדוֹ בְּגוּפָהּ שֶׁל פָּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה לְעֵינָיו״. אֶלָּא אֶצְבָּעוֹ – בְּמַאי מְקַנֵּחַ? אָמַר אַבָּיֵי: בִּשְׂפַת מִזְרָק, כְּדִכְתִיב: ״כְּפוֹרֵי זָהָב״. מַתְנִי׳ נִיתַּז עַל הָעוֹר עַד שֶׁלֹּא הוּפְשַׁט – אֵינוֹ טָעוּן כִּיבּוּס, מִשֶּׁהוּפְשַׁט – טָעוּן כִּיבּוּס. דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אַף מִשֶּׁהוּפְשַׁט; אֵינוֹ טָעוּן כִּיבּוּס אֶלָּא מְקוֹם הַדָּם, וְדָבָר שֶׁהוּא רָאוּי לְקַבֵּל טוּמְאָה, וְרָאוּי לְכִיבּוּס. אֶחָד הַבֶּגֶד וְאֶחָד הַשַּׂק וְאֶחָד הָעוֹר – טְעוּנִין כִּיבּוּס; וְהַכִּיבּוּס בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ, וּשְׁבִירַת כְּלִי חֶרֶס בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ, וּמְרִיקָה וּשְׁטִיפָה בִּכְלִי נְחוֹשֶׁת בִּמְקוֹם קָדוֹשׁ. זֶה חוֹמֶר בְּחַטָּאת מִקׇּדְשֵׁי קָדָשִׁים. גְּמָ׳ מְנָהָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״בֶּגֶד״ – אֵין לִי אֶלָּא בֶּגֶד, מִנַּיִן לְרַבּוֹת עוֹר מִשֶּׁהוּפְשַׁט? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲשֶׁר יִזֶּה עָלֶיהָ תְּכַבֵּס״. יָכוֹל שֶׁאֲנִי מְרַבֶּה עוֹר עַד שֶׁלֹּא הוּפְשַׁט? תַּלְמוּד לוֹמַר ״בֶּגֶד״ – מָה בֶּגֶד הָרָאוּי לְקַבֵּל טוּמְאָה, אַף כֹּל הָרָאוּי לְקַבֵּל טוּמְאָה. דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: ״בֶּגֶד״ – אֵין לִי אֶלָּא בֶּגֶד, מִנַּיִן לְרַבּוֹת שַׂקהא תו למה לי - למיתני אין טעון כיבוס אלא שנתקבל בכלי הא תנא ליה נשפך על הרצפה: קיבל פחות מכדי הזייה בכלי זה - וחזר ועירב: דתני ר' חלפתא - לגבי מי חטאת: קידש - מי חטאת באפר פרה: לא קידש - כדבעי טעמא ואזיל: בדם מאי - גבי חטאת הפנימית קיבל פחות מכדי הזייה כו' וחזר ועירב מי הואי קבלה או לא: הלכתא - גבי מי חטאת: ומהלכתא לא גמרינן - מילתא אחריתי דקי"ל שבת (דף קלב.) אין דנין מהלכה: וטבל במים - מדקרינן במים ולא קרינן במים משמע במים הנזכרים למעלה לענין קידוש שיהא בשעת קידוש שיעור טבילה: ה"נ - הא כתיב וטבל הכהן את אצבעו בדם שיהא בדם הראשון שיעור טבילה מתחילתו: מספג - מקנח בשולי הכלי או בדופנותיו: שיהא בדם שיעור טבילה מעיקרא - גרסינן כדפרי' בדם הראשון משמע: מן הדם - והזה מן הדם: שבענין - מדם האמור בענין טבילה שהזה ממנה ראשונה יזה את כולן שצריך לחזור ולטבול בו אצבעו על כל הזייה טבילה ולמעוטי שירים שבאצבע דהאי מן הדם קרא יתירא הוא דלא צריך למיכתב אלא והזה ז' פעמים: להכי איצטריך למיכתב בדם - דמשמע בדם שהזכיר לענין קבלה: אע"ג דליכא שיעור טבילה מעיקרא - הואיל ואיכא שיעור בשעת טבילה: אמר רב עמרם תנינא - תיובתא לר' אלעזר: היה מזה - בחטאות הפנימיות וניתזה הזאה מידו על הבגד: עד שלא גמר כל ההזאות - טעון כיבוס ואפי' ניתז בין ההזאה להזאה משירים שבאמצע אלמא שירים שבאצבע כשרין דאי פסולין אמאי טעון כיבוס: עד שלא יצתה מידו - משטבל טעון כיבוס משיצתה הזאה מידו לאחר טבילה דהוי להו שירים באצבע אין טעון כיבוס: גמר מלהזות - במס' פרה (פ"ג מ"ט) תנן לה גמר מלהזות ז' הזאות שמזה בהר המשחה כנגד פתחו של היכל כדכתיב (במדבר י״ט:ד׳) אל נכח פני אהל מועד: מקנח ידו בגופה של פרה - שאף דמה טעון שריפה כדכתיב את עורה ואת בשרה ואת דמה על פרשה ישרוף: אלא אצבעו - בין הזאה להזאה: במה יקנח - בגופה של פרה לא מצית אמרת שילכלך אצבעו בגוף הפרה וידבקו בו נימין: כפורי זהב - גבי כלי שרת כתיב בספר עזרא והן מזרקין ועל שם שמקנח בו אצבעו קרי להן כפורי לשון וכפר ידיה דנירון קיסר (גיטין דף נו.): מתני' עד שלא הופשט אין טעון כיבוס - טעמא מפרש בגמרא דבעינן ראוי לקבל טומאה בלא חסרון מלאכה: אף משהופשט - כל זמן שלא נתקן להיות כלי אין טעון כיבוס דבעינן דבר המקבל טומאה שאין מחוסר אפילו מחשבה: אלא מקום הדם - ולא כל הבגד: ודבר הראוי לקבל טומאה - ואע"פ שמחוסר מחשבה ובלבד שלא יהא מחוסר מלאכה וסתמא כרבי יהודה: וראוי לכיבוס - בגמרא מפרש למעוטי מאי: במקום קדוש - בעזרה: ושבירת כלי חרס - שבישל בה חטאת במקום קדוש ובגמרא יליף לה: זה חומר - אכיבוס קאי: גמ' מה בגד הראוי לקבל טומאה - דאין לך בגד קטן ששמו בגד שאינו ראוי לקבל טומאה אם חישב עליו לכלי כמות שהוא אף כל כו' ועור משהופשט ראוי לקבל טומאה אם חישב עליו לעבדה כמו שהיא אבל כל זמן שלא הופשט אינו ראוי לכלי: אין לי אלא בגד - סתם בגדים שבתורה צמר ופשתים: שק - מנוצה של עזים:מה טעם קאמר - מתוך התירוץ משמע דהא דקשיא ליה הא תו ל"ל קאי אלפי שאין טעון כיבוס כו' ותימה ונשפך על הרצפה למה לי הא שמעינן לה מניתז מן הצואר: אלא אצבעו במאי מקנח - בפ"ק דמנחות (דף ז:) פי' בקונטרס לפי שהיה מזה מדמה בהר המשחה אל נכח פני אהל מועד ופרה לפניו נשרפת לאחר שיורד מן ההר והיאך היה יורד בין כל הזאה והזאה מהר המשחה לקנח בגוף הפרה וקשה מהא דאמר לקמן בריש פרק בתרא (זבחים דף קיג.) שחטה שלא כנגד הפתח פסולה שנאמר ושחט והזה מה הזאה כנגד הפתח אף שחיטה כנגד הפתח דמשמע שהיה הכל במקום אחד ונראה כמו שפירש כאן בקונטרס שלא היה יכול לקנח אצבעו בגוף הפרה שלא יתלכלך אצבעו מן הנימין והכי נמי אשכחן דחיישינן לנימין פרק כל כתבי הקדש (שבת קטז:) גבי מפשיטין את הפסח עד החזה: מנין לרבות שק וכל מיני בגדים כו' - מדאוקי ריבויא לשק וכל מיני בגדים משמע דעור אף משהופשט לא בעי כיבוס לרבי אלעזר וגרסי' במילתיה יכול שאני מרבה את העור משהופשט כדפי' בקונטרס ול"ג עד שלא הופשט דא"כ הוה משמע משהופשט בעי כיבוס וזה אינו דר"א לא מביא אלא שק ומיני בגדים ושמעינן ליה נמי במתני' דאף משהופשט אין טעון כבוס זה אינו דיוק דאדרבה דעור משהופשט ואינו מחוסר שום דבר לא תיקון ולא מחשבה לקבל טומאה טעון כבוס אפילו לר"א דהא (משהופשט נמי) לא ממעט אלא מטעם דבעינן דבר המקבל טומאה כדאיתא בברייתא אלמא אי מקבל טומאה השתא טעון כיבוס ובסמוך נמי קאמר עוצבא שחישב לקצעה איכא בינייהו דלרבי אלעזר לא בעי כיבוס משום דאינו מקבל טומאה עד שיקצענה אבל אם קצעה או לא חישב לקצעה דהשתא אי מקבל העור טומאה טעון כיבוס והא דמרבי שק ושאר מיני בגדים משום דאפילו הני דאינן בכלל בגד כי אם צמר ופשתים כדפרש"י וצריך יתור לרבות' וה"ה דמההוא יתור נמי אתי עור ואי גרסי' בר"א משהופשט מיירי שעדיין צריך מחשבה קודם שיקבל טומאה אי צריך שיבטל מחשבתו שחישב העוצבא לקצעה וכן פרש"י דהשתא אינו מקבל טומאה לא בעי כיבוס ולרבי יהודה בעי כיבוס כיון דראוי לקבל בלא מעשה ע"י ייחוד מודי אבל ר"א לא מיירי בעור שצריך תיקון ומעשה קודם שיקבל טומאה דההוא אפי' רבי יהודה מודה דלא בעי כיבוס דהא אינו ראוי לקבל דהא מחוסר מעשה אבל קשה אי גריס משהופשט מאי בעי מאי בינייהו ליבעי פירוש דר"א עור משהופשט דאינו מקבל טומאה השתא אבל ראוי לקבל ע"י מחשבה היכי משכחת לה דאי מחוסר מעשה אפי' רבי יהודה מודה דהא אינו ראוי מיהו היינו נמי מאי בינייהו דקאמר שצריך לעשות הבעיא מכח דברי שניהם ואי גרסינן אף במילתיה דר"א עד שלא הופשט א"ש דבעי מאי בינייהו אבל קשה ממתניתין אי גריס אף משהופשט: הג"ה השתא אפילו גרס משהופשט ע"כ לא פליגי ר"י ור"א אלא דר"י דריש מה בגד ראוי לקבל טומאה ור"א דריש מה בגד מקבל טומאה ומשום הכי ר"י דדריש ראוי מרבה עור משהופשט דראוי לקבל טומאה במחשבה ואין מחוסר מעשה ור"א דדריש מקבל ממעט עור שהופשט אע"ג דראוי משום דבעי דבר המקבל טומאה שאין מחוסר אפילו מחשבה אבל לאחר מחשבה מקבל טומאה בלא שום מעשה דאי מחוסר מעשה אפילו ר"י מודה דלא בעי כיבוס דהא אינו ראוי וכל שכן אי גרסינן עד שלא הופשט שיש הוכחה שלאחר הפשט מקבל טומאה בלא שום מעשה עד כאן הגה"ה ותימה בפ' במה טומנין (שבת דף מט:) משמע דאין עור מקבל טומאה עד לאחר עיבוד דתניא עורות בין עבודים בין שאינן עבודים מותר לטלטלן בשבת ולא אמרו עבודים אלא לענין טומאה בלבד ופי' שם בקונטרס דאין עור מקבל טומאה עד לאחר עיבוד ושמא יש לפרש דאחר עיבוד אפילו מחשבה לא בעי אבל קודם עיבוד בעי מחשבה וה"ר חיים מפרש בשם ריב"א דהתם מיירי באותם שעורותיהם כבשרם דתנן בפ' העור והרוטב (חולין דף קכב.) וכולן שעיבדן או שהלך בהן כדי עבודה טהורין וה"ק לא אמרו שיש חילוק בין עבודין לשאין עבודין אלא לענין טומאה ובאותם שעורותיהן כבשרם דקודם עיבוד טמאין בכזית כדין בשר המת ונבלה ודשרץ בכעדשה ולאחר עיבוד טהורין עד שיהא בו חמשה על חמשה כדין עור וא"ת דמשמע הכא דעור משהופשט אפילו לח מקבל טומאה במחשבה דהא דומיא דעור שלא הופשט קמרבי דהוי לח ומדחשיב מנא במחשבה לענין טומאה אם כן מותר לטלטלו בשבת כדאשכחן בפרק כל הכלים (שבת דף קכג.) במחט שאינה נקובה בגלמי דכיון דזימנין דמימלך עלה ומשוי לה מנא שרי לטלטלו וקשה מכאן לר"ת דמפרש בבמה טומנין (שם דף מט.) גבי טומנין בשלחין ומטלטלין אותן דמיירי ביבשין אבל לחין לא משום דקשיא ליה ההיא דכל כתבי הקדש (שם דף קטז:) גבי מפשיטין את הפסח עד החזה דקאמר לא נטלטל עור אגב בשר אבל בלא בשר לא וכן בפ"ק דביצה (דף יא:) גבי עור לפני הדורסן דהתירו סופן משום תחילתן קאמר מהו דתימא טעמא דב"ה משום דחזי למזגא עליה ואפילו בעי"ט קמ"ל כו' וי"ל דאע"ג דמקבל טומאה במחשבה כאן (דלא שכרה) שייחדה לישיבה בעוד שהוא לח אסור לטלטל וכן צ"ל גבי מחט שניטל חררה או עוקצה דאסרינן לטלטלה אע"ג דאם איתקנא למתוח טמאה כדתנן במס' כלים (פרק יג מ"ה) ובקונטרס פי' בפ' כל כתבי הקודש (שבת דף קכ.) דההיא דבמה טומנין דעור בהמה גסה ולפירושו צריך לאוקומה נמי ההיא דביצה בבהמה דקה כי ההיא דכל כתבי דגבי פסח וטעמא דעור בהמה דקה לא חזיא למזגא כולי האי והא דתנן בפרק כל כתבי (שם) פורסין עור של גדי כו' צריך להעמידה (כ"ש) כשייחדו לישיבה אי נמי בדליקה התירו טפי כדאמר התם ולפר"ת אתי שפיר דמיירי ביבשין כי ההיא דבמה טומנין (שם דף מט.):