זבחיםסט:
טוען את הדף…
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מְטַמֵּא. אָמַר רַבִּי מֵאִיר: קַל וָחוֹמֶר; אִם נִבְלַת בְּהֵמָה, שֶׁמְּטַמְּאָה בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא – שְׁחִיטָתָהּ מְטַהֶרֶת טְרֵיפָתָהּ מִטּוּמְאָתָהּ; נִבְלַת הָעוֹף, שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא – אֵינוֹ דִּין שֶׁתְּהֵא שְׁחִיטָתוֹ מְטַהֶרֶת טְרֵיפָתוֹ מִטּוּמְאָתוֹ?! מָה מָצִינוּ בִּשְׁחִיטָתוֹ – שֶׁהִיא מַכְשַׁרְתָּהּ לַאֲכִילָה, וּמְטַהֶרֶת טְרֵיפָתוֹ מִטּוּמְאָתוֹ; אַף מְלִיקָתוֹ, שֶׁהִיא מַכְשַׁרְתּוֹ בַּאֲכִילָה – תְּטַהֵר טְרֵיפָתוֹ מִידֵי טוּמְאָתוֹ! רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: דַּיָּהּ כְּנִבְלַת בְּהֵמָה – שְׁחִיטָתָהּ מְטַהַרְתָּהּ, וְלֹא מְלִיקָתָהּ. גְּמָ׳ וְרַבִּי מֵאִיר לָא דָּרֵישׁ ״דַּיּוֹ״?! וְהָא ״דַּיּוֹ״ דְּאוֹרָיְיתָא הוּא! דְּתַנְיָא: מִדִּין קַל וְחוֹמֶר כֵּיצַד? ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה: וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ וְגוֹ׳״ – קַל וְחוֹמֶר לַשְּׁכִינָה אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם; אֶלָּא דַּיּוֹ לַבָּא מִן הַדִּין לִהְיוֹת כַּנִּדּוֹן. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי אָבִין: רַבִּי מֵאִיר קְרָא אַשְׁכַּח וְקָדָרֵשׁ – ״זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף״ – וְכִי בְּאֵיזוֹ תּוֹרָה שָׁוְותָה בְּהֵמָה לְעוֹף וְעוֹף לִבְהֵמָה? בְּהֵמָה מְטַמְּאָה בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא, עוֹף אֵינוֹ מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא! עוֹף מְטַמֵּא בְּגָדִים אַבֵּית הַבְּלִיעָה, בְּהֵמָה אֵינָהּ מְטַמְּאָה בְּגָדִים אַבֵּית הַבְּלִיעָה! אֶלָּא לוֹמַר לָךְ: מָה בְּהֵמָה – דָּבָר שֶׁמַּכְשִׁירָהּ לַאֲכִילָה, מְטַהֵר טְרֵיפָתָהּ מִטּוּמְאָתָהּ; אַף עוֹף – דָּבָר שֶׁמַּכְשִׁירוֹ בַּאֲכִילָה, מְטַהֵר טְרֵיפָתוֹ מִטּוּמְאָתוֹ. וְרַבִּי יְהוּדָה מַאי טַעְמָא? קְרָא אַשְׁכַּח וְקָדָרֵשׁ: ״נְבֵלָה טְרֵפָה״. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: טְרֵפָה לָמָּה נֶאֶמְרָה? אִם טְרֵיפָה חַיָּה – הֲרֵי נְבֵילָה אֲמוּרָה! אִם טְרֵיפָה אֵינָהּ חַיָּה – הֲרֵי הִיא בִּכְלַל נְבֵילָה! אֶלָּא לְהָבִיא טְרֵיפָה שֶׁשְּׁחָטָהּ, שֶׁמְּטַמְּאָה. אֲמַר לֵיהּ רַב שֵׁיזְבִי: אֶלָּא מֵעַתָּה, דִּכְתִיב: ״וְחֵלֶב נְבֵלָה וְחֵלֶב טְרֵפָה״ – הָתָם נָמֵי נֵימָא: אִם טְרֵיפָה חַיָּה – הֲרֵי נְבֵילָה אֲמוּרָה, אִם טְרֵיפָה אֵינָהּ חַיָּה – הֲרֵי הִיא בִּכְלַל נְבֵילָה! אֶלָּא לְהָבִיא טְרֵיפָה שֶׁשְּׁחָטָהּ, שֶׁחֶלְבָּהּ טָהוֹר. מִכְּלָל דְּהִיא מְטַמְּאָה? וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, וְאָמְרִי לַהּ בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: ״וְכִי יָמוּת מִן הַבְּהֵמָה״ – מִקְצָת בְּהֵמָה מְטַמְּאָה, מִקְצָת בְּהֵמָה אֵינָהּ מְטַמְּאָה. וְאֵיזוֹ זוֹ? זוֹ טְרֵיפָה שֶׁשְּׁחָטָהּ! אֶלָּא טְרֵיפָה מִיבְּעֵי לֵיהּ – לְמַעוֹטֵי טְמֵאָה; מִי שֶׁיֵּשׁ בְּמִינָהּ טְרֵיפָה, יָצְתָה זוֹ שֶׁאֵין בְּמִינָהּ טְרֵיפָה. הָכָא נָמֵי – לְמַעוֹטֵי עוֹף טָמֵא, שֶׁאֵין בְּמִינוֹ טְרֵיפָה! עוֹף טָמֵא לְרַבִּי יְהוּדָה – מִנְּבֵילָה נָפְקָא לֵיהּ. דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יָכוֹל תְּהֵא נִבְלַת עוֹף טָמֵא מְטַמְּאָה בְּגָדִים אַבֵּית הַבְּלִיעָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״נְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא יֹאכַל״ – מִי שֶׁאִיסּוּרוֹ מִשּׁוּם בַּל תֹּאכַל נְבֵילָה; יָצָא זֶה, שֶׁאֵין אִיסּוּרוֹ מִשּׁוּם בַּל תֹּאכַל נְבֵילָה אֶלָּא מִשּׁוּם בַּל תֹּאכַל טָמֵא.רבי יהודה אומר מטמא - דלא מהניא מליקה לטריפה וה"ה נמי דבשחיטת חולין טריפה פליג ר' יהודה וכן שנינו במסכת טהרות בפ' י"ג דברים לרבי יהודה אחת מלוקות ואחת שחוטות ולר"מ שתיהן מטהרות ולרבי יוסי שחיטה מטהרת טריפה אבל לא מליקה: ומה בהמה בנבלתה מטמאה במגע ובמשא שחיטתה מטהרת טריפתה מטומאתה - כדילפינן בגמרא מוכי ימות מן הבהמה: עוף שאינו מטמא במגע ובמשא - אלא באכילה ובבית הבליעה כדכתיב (ויקרא כ״ב:ח׳) לא יאכל לטמאה בה אין לך אלא האמור בה: אינו דין כו' - וכיון דקיי"ל בשחיטה מק"ו ילפינן מליקה דקדשים מינה בבנין אב מה מצינו בשחיטה בחולין שמכשרתה באכילה כשאינה טריפה ומטהרת טריפתה מטומאתה: אף מליקה - בקדשים המכשרתה באכילה כשאינה טריפה תטהר: דיה כנבלת בהמה - דהואיל ולא יליף עוף אלא מבהמה לטהר טריפה מטומאתה דיו לבא מן הדין להיות כנדון: גמ' מדין ק"ו כיצד - מנין שהתורה ניתנה לידרש ק"ו: הלא תכלם - לשון תימה הוא ולשון ק"ו: אלא דיו לבא מן הדין להיות כנדון - הכתוב לימדך שאינך רשאי להטיל על הבא מן הדין יותר מן הנדון דכתיב תסגר שבעת ימים: עוף אינו מטמא במגע ובמשא - דכתיב לא יאכל לטמאה בה אין לך אלא האמור בה: בהמה אינה מטמאה בבית הבליעה - אם תחב לו חבירו כזית בשר נבילה דתניא במסכת נדה (דף מב:) יכול יהא נבלת בהמה (טמאה) מטמאה בבית הבליעה תלמוד לומר לא יאכל לטמאה בה מי שאין לה טומאה אלא אכילתו יצתה זו שיש לה טומאה קודם שיאכלנו: דבר שמכשיר - ואפילו מליקת קדשים דאי לשחיטה בק"ו אתיא לן: טריפה למה נאמרה - אלא ללמדנו בא שמשעת טריפה חלה עליה טומאה אם אכל ממנה מיד או ששחטה ואכל ממנה דאי בטריפה שמתה לאחר שנטרפה קאמר למה נאמרה: אם טריפה חיה - פלוגתא היא באלו טריפות (חולין דף מב.) איכא למ"ד טריפה חיה ואיכא למ"ד אינה חיה אם טריפה חיה ועד שמתה היתה בחזקת חיה: הרי נבילה אמורה - בפסוק כיון שמתה מתנבלת במיתתה ואם טרפה אינה חשובה חיה הרי היא משעה שנטרפה בכלל נבילה: אלא להביא טריפה ששחטה - לאשמעינן טריפה (אינו) חיה ואינו בכלל נבילה ולפיכך הוצרך לומר שטריפתה מביא עליה טומאה זו מיד אם תלש ואכל ממנה בשר אפי' אינו אבר של בשר גידין ועצמות וכיון דשם טריפה מביא לה טומאה מחיים אין שחיטה מועלת בה שאין שחיטה מתרת משום טריפה אלא משום נבילה: חלב נבילה וחלב טריפה יעשה לכל מלאכה - בא הכתוב להשמיענו על חלב נבילה שאינה מטמאה והכי אמרינן בפסחים פ' כל שעה (פסחים דף כג.): טריפה למה נאמרה - אם בטריפה שמתה מדבר אם טריפה חשובה חיה הרי נבילה אמורה וזו במיתתה נתנבלה ואם טריפה אינה חיה הרי היא בכלל נבילה מטורפת אלא להביא טריפה ששחטה שחלבה טהור אבל הבשר טמא בתמיה: אלא האי טריפה כו' - מסקנא דקושיא היא כלומר אלא ע"כ האי טריפה לא תדרשיה להכי דמיבעי ליה למעוטי טמאה דאין חלבה טהור וה"נ טריפה דכתיב גבי טומאת בית הבליעה למעוטי עוף טמא דריש ליה ולא טריפה ששחטה:רבי יהודה אומר מטמא בבית הבליעה - תימה אפילו נבילה גמורה לא תטמא לרבי יהודה דלא חייל אאיסור קדשים כדדריש רבי יהודה בגמרא דנבלת עוף טמא אינה מטמאה בגדים אבית הבליעה משום דכתיב נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה מי שאיסורו משום בל תאכל נבילה יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל נבילה אלא משום בל תאכל טמא ובפ' גיד הנשה (חולין דף ק:) דייקינן מינה לר' יהודה דאין איסור חל על איסור גבי רבי יהודה אומר אף בטמאה וי"ל דדוקא עוף טמא שאין במינו משום בל תאכל נבלה קממעט וכן צריך לפרש בגמרא גבי חלב נבלה דלא איצטריך טריפה לאשמועינן דחלב טריפה טהור ולא דרשינן מי שאיסורו משום בל תאכל נבילה יצא טריפה כי היכי דדרשינן גבי טמאה מי שאיסורו משום בל תאכל נבילה יצא בהמה טמאה: קל וחומר לשכינה ארבעה עשר יום - אומר ר"ת דנקט ארבעה עשר יום משום דאמרינן בפ' המפלת (נדה דף לא.) דשלשה שותפין באדם שהקב"ה נותן בו עשרה דברים כנגד אביו ואמו והשתא אמרי' דיו כאביו דמיניה ילפינן וה"ר חיים מפרש דמן הדין הוה ליה למימר ק"ו לשכינה לעולם דחמורה כל כך אלא נקט י"ד כנגד שתי הסגרות דלא מצינו יותר משני הסגרות וכלשון הזה איתא בפרקי דר' אליעזר ק"ו לשכינה שתי הסגרות וקשה דבי"ג יום סגי דיום שביעי עולה לו לכאן ולכאן כדתנן במסכת נגעים (פ"ג מ"ה) אין בשתי הסגרות פחות מי"ג יום וי"ל דלישנא דקרא נקט ארבעה עשר משום דכתיב שבעת ימים בכל הסגר: וכי באיזו תורה שוותה בהמה לעוף ועוף לבהמה - וא"ת והא איצטריך לכדדרשינן בחולין בריש פ"ב (דף כז:) מה בהמה בשחיטה אף עוף בשחיטה ור"א דריש מה בהמה מן הצואר אף עוף מן הצואר וי"ל דכל מילי דרשינן דהיקשא הוא ואין היקש למחצה: אי טריפה חיה - א"כ אינה מטמאה עד לאחר מיתה ואז היא בכלל נבילה ואי טריפה אינה חיה הרי היא בכלל נבילה לא מצינו לפרש לאחר מיתה דמשמע שבא לחדש טומאה טפי אם אינה חיה מאם חיה מדהדר ואמר (התם) ואם טריפה אינה חיה הרי היא בכלל נבילה לכך פי' בקונטרס משנטרפה ירדה לה טומאה ומהיכן תלך ממנה ותימה הוא לומר כן דלא מצינו בעלי חיים מטמאין ומילתא דפשיטא בכולי הש"ס דאין טריפה מטמאה מחיים דבסוף פ"ק דחולין (ד' כ:) אמר זעירי נשברה מפרקת ורוב בשר עמה נבלה אבל בלא בשר לא אע"ג דמלק סימן אחד ומפרקת כדמשמע התם דפריך וכי מעתה עומד ומבדיל ור"מ נמי אשכחן פרק אלו טריפות (חולין דף נז:) דאמר טריפה אינה חיה דקאמר סימן לטריפה שלשים יום וקאמר לעיל דמליקתה מטהרת טריפתה מטומאתה ואי טמאה מחיים משעת טריפות היאך תלך הטומאה ממנה ע"י המליקה והרב רבי חיים מפרש דה"ק אי טריפה אינה חיה ומיירי בתלש ממנה בשר חי ואכלו הרי היא בכלל נבילה דבשר הפורש ממנה כפורש מן המתה ומטמא אע"ג שהבהמה עצמה אינה מטמאה לפי שהיא בחייה עתה ויש לפרש אי טריפה חיה כלומר דמיירי בטריפה שעדיין חיה ותלש ממנה כזית בשר ואכלו הרי נבילה דוקא אמורה ולא איירי כלל בפלוגתא דטריפה חיה ואי טריפה אינה חיה כלומר דמיירי בטריפה שאינה חיה שמתה שנתנבלה הרי היא בכלל נבילה ובת"כ גרס אי טריפה אינה מתה והלשון מגומגם קצת דהוה ליה למימר אי בטריפה חיה בב' ועוד הוה למימר הרי היא נבילה: