זבחיםנב:
טוען את הדף…
וְשֶׁאֵינוֹ נִשְׁאָר לֹא יִמָּצֵה! תְּרֵי תַּנָּאֵי וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל. אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא, הַאי תַּנָּא סָבַר: שִׁירַיִם מְעַכְּבִי. דְּתַנְיָא: ״הַכֹּהֵן הַמְחַטֵּא אֹתָהּ״ – אוֹתָהּ שֶׁנִּיתָּן דָּמָהּ לְמַעְלָה, וְלֹא אוֹתָהּ שֶׁנִּיתָּן דָּמָהּ לְמַטָּה. אָמַרְתָּ: וְכִי מֵאַיִן בָּאתָה? מִכְּלָל שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ עַל מִזְבַּח וְגוֹ׳״ – לָמַדְנוּ לַנִּיתָּנִין בְּמַתַּן אַרְבַּע, שֶׁאִם נְתָנָן בְּמַתָּנָה אַחַת – כִּיפֵּר. יָכוֹל אַף הַנִּיתָּנִין לְמַעְלָה שֶׁנְּתָנָן לְמַטָּה כִּיפֵּר? וְדִין הוּא – נֶאֶמְרוּ דָּמִים לְמַעְלָה, וְנֶאֶמְרוּ דָּמִים לְמַטָּן; מָה דָּמִים הָאֲמוּרִים לְמַטָּן שֶׁנְּתָנָן לְמַעְלָן – לֹא כִּיפֵּר, אַף דָּמִים הָאֲמוּרִים לְמַעְלָן – אִם נָתַן לְמַטָּה לֹא כִּיפֵּר! לֹא; אִם אָמַרְתָּ בַּתַּחְתּוֹנִים שֶׁנִּיתָּנִין בִּנְתִינָה לְמַעְלָה שֶׁאֵין סוֹפָן לְמַעְלָן – לֹא כִּיפֵּר; תֹּאמַר בָּעֶלְיוֹנִים שֶׁנְּתָנָן לְמַטָּה, שֶׁיֵּשׁ מֵהֶן קָרֵב לְמַטָּה?! דָּמִים (שִׁירַיִים) הַפְּנִימִיִּים יוֹכִיחוּ – שֶׁיֵּשׁ מֵהֶן קָרֵב בַּחוּץ, וְאִם נְתָנָן בַּתְּחִלָּה בַּחוּץ לֹא כִּיפֵּר! לֹא; אִם אָמַרְתָּ בְּדָמִים הַפְּנִימִיִּים – שֶׁאֵין מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי מְמָרְקָן; תֹּאמַר בְּעֶלְיוֹנִים – שֶׁהֲרֵי קְרָנוֹת מְמָרְקוֹת אוֹתָן; אִם נְתָנָן לְמַטָּה – כְּשֵׁרִים! תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אוֹתָהּ״ – אוֹתָהּ שֶׁנִּיתָּן דָּמִים לְמַעְלָה, וְלֹא שֶׁנִּיתָּן דָּמָהּ לְמַטָּה. מַאי שֶׁאֵין מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי מְמָרְקָן? לָאו אֵלּוּ שִׁירַיִים?! אֲמַר לֵיהּ רָבָא: אִי הָכִי, תֵּיתֵי בְּקַל וָחוֹמֶר: מָה שִׁירַיִים הַפְּנִימִיִּים, שֶׁסּוֹפָן חוֹבָה בַּחוּץ – עֲשָׂאָן בַּתְּחִלָּה בַּחוּץ לֹא כִּיפֵּר; הַנִּיתָּנִין לְמַעְלָה, שֶׁאֵין סוֹפָן חוֹבָה לְמַטָּה, וַעֲשָׂאָן בַּתְּחִלָּה לְמַטָּה – אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא כִּיפֵּר?! אֶלָּא אֵין מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי מְמָרְקָן בִּלְבַד, אֶלָּא פָּרוֹכֶת. תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְכִלָּה מִכַּפֵּר״ – אִם כִּיפֵּר כִּלָּה, וְאִם לֹא כִּיפֵּר לָא כִּלָּה. דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה, מִפְּנֵי מָה לֹא נֹאמַר: אִם כִּלָּה כִּיפֵּר, אִם לֹא כִּלָּה לֹא כִּיפֵּר? שֶׁאִם חִיסַּר אַחַת מִכׇּל הַמַּתָּנוֹת – לֹא עָשָׂה וְלֹא כְלוּם. מַאי בֵּינַיְיהוּ? רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי; חַד אָמַר: מַשְׁמָעוּת דּוֹרְשִׁין אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ, וְחַד אָמַר: שִׁירַיִים מְעַכְּבִין אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. תִּסְתַּיֵּים דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי הוּא דְּאָמַר: שִׁירַיִים דִּמְעַכְּבִי; דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר שִׁירַיִים מְעַכְּבִין – מֵבִיא פַּר אֶחָד, וּמַתְחִיל בַּתְּחִלָּה בִּפְנִים. אַטּוּ רַבִּי יוֹחָנָן לֵית לֵיהּ הָא סְבָרָא?! וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: תַּנָּא רַבִּי נְחֶמְיָה כְּדִבְרֵי הָאוֹמֵר שִׁירַיִם מְעַכְּבִין! אֶלָּא כְּדִבְרֵי הָאוֹמֵר – וְלָאו לְהָנֵי תַּנָּאֵי; הָכָא נָמֵי, כְּדִבְרֵי הָאוֹמֵר – וְלָאו לְהָנֵי תַּנָּאֵי. מַתְנִי׳ חַטּאוֹת הַצִּבּוּר וְהַיָּחִיד – אֵלּוּ הֵן חַטְּאוֹת הַצִּבּוּר? שְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים וְשֶׁל מוֹעֲדוֹת. שְׁחִיטָתָן בַּצָּפוֹן, וְקִיבּוּל דָּמָן בִּכְלִי שָׁרֵת בַּצָּפוֹן, וְדָמָן טָעוּן אַרְבַּע מַתָּנוֹת עַל אַרְבַּע קְרָנוֹת. כֵּיצַד?ושאינו נשאר - כלומר אם יצא כל הדם בהזאה אין צריך מיצוי: האי תנא סבר שיריים מעכבין גרסינן: המחטא אותה - הזורק את דמה ובכללה דזאת תורת החטאת כתיב אותה מיעוטא היא אם מחטא את דמה כהלכתו שכתבתי לך בה קרנות דהיינו למעלה הוא דהואי חיטוי ונאכלת אי לא לא: וכי מאין באת - להכשיר שנזקקת להביא מקרא לפסול: ישפך - שפיכה אחת ונאמר והבשר תאכל: נאמרו דמים למטה - מחוט הסיקרא בחטאת העוף והזה מדם החטאת (ויקרא ה׳:ט׳) ודרשינן ליה לקמן (זבחים דף סד:) זה קיר התחתון: ונאמר דמים למעלה - בחטאת בהמה: מה דמים האמורים למטה שנתנן למעלה לא כיפר - דהא כתיב בהזאתו חטאת היא שאם שינה בה פסול דהכי אמרינן לקמן (זבחים דף סו.) עשאה למעלה כמעשה כולן פסול: שכן סופן למטה - שירים ניתנין ליסוד: שאין מזבח הפנימי ממרקן - שאין שם גמר מתן דמים שעודן צריכין עבודה אחת הילכך חמירי ולקמן מפרש ואזיל מאי היא: תאמר בניתנין למעלה בקרנות שממרקות אותו - שהוא גמר מתן דמיהם לעכב דהא לכולי עלמא שיריים החיצונים לא מעכבי הילכך לא חמירי ויכשרו למטן להכי איצטריך אותה: מאי שכן אין מזבח הפנימי ממרק אותו [לאו] - דשפיכת שיריים מעכבי בהו: אמר ליה רבא - לרמי בר חמא: אי הכי - דשיריים מבחוץ מעכבי בהו כל שכן דאתיא מקל וחומר ולא בעי קרא: ומה דמים הפנימיים שסוף שיריהם חובה לחוץ לעכב עשאן בתחילה בחוץ כו': שסופן לחוץ - שפיכת שיריהם: ואם עשאן בתחילה בחוץ לא כפר - דעיכובא כתיב בהו כדרבינא מועשה כאשר עשה: הכי גרסינן אלא אין מזבח הפנימי ממרקן בלבד אלא פרכת - דדמן טעון תחילת הזייה על הפרוכת הואיל וטעונין שתי עבודות בפנים חמירי לעכב מלעשות' בחוץ תאמר בניתנין למעלן שכן קרנות ממרקות את עבודותיהן העליונות ואין טעונין שתי עבודות אבל בשיריים לא קאמר דליעכבו: מפני מה לא נאמר - מפני מה לא נדרשנו כסדר מכתבו: משמעות דורשין כו' - תרווייהו ללמד על המתנות שמעכבות קאמרי אלא מר משמע ליה הכי ומר משמע ליה הכי רבי עקיבא משמע ליה מדסיפא לרישא מדריש בכפרה דהיינו במתנות תלויה השלמה ושירים לא מעכבי ור' יהודה נמי שירים לא מעכבי אית ליה וה"ק מ"ט תדרשיה הכי דהשתא לא שמעינן מינה שכל מתנותיו מעכבות דאיכא למימר בכפרת מתנה אחת קאמר דומיא דחטאות החיצונות אלא דרוש הכי אם כלה הכל כמה שכתב הוא דכיפר ואם לא כלה כל מה שבענין לא כיפר ולמדנו שאם חיסר אחת מן המתנות לא עשה כלום ושיריים לא מעכבי שאינן אמורין בענין זה דגבי פר כהן משיח הוא דאיתרבי פר יום הכיפורים לשירים ולרבי יהודה איצטריך למילף עיכוב מתנות מהכא משום דאמר כי כתיבא חוקה בדברים הנעשין בבגדי לבן לפני ולפנים הוא דכתיב: שיריים מעכבי איכא בינייהו - ולרבי עקיבא לא מעכבי וה"ק אם כיפר מה שאמור בענין כלה דכתיב חוקה לעיכובא אבל שיריים שאינה אמור בענין לא מעכבי ואתא רבי יהודה למימר כלה כל צורכי עבודותיו ואף המלמדין לו ממקום אחר כיפר ואם לא כלה לא כיפר שאם חיסר אחת מכל המתנות כו' ואפילו במתן יסוד משמע: לדברי האומר שיריים מעכבי כו' - אם גמר מתנות כולן ונשפך הדם מביא פר אחר ומתחיל בהיכל כדי שיהו לו שיריים דאע"ג דאמרי' גמר מתנות מבפנים ונשפך הדם מביא פר אחר ויתחיל בפרכת גמר מתנות שעל הפרכת ונשפך הדם יביא פר אחר ויתחיל במזבח ואין צריך להתחיל עבודה שהשלים שכולן כפרה בפני עצמן לדברי האומר שיריים מעכבין ולא אמרי' אם גמר מתנות מזבח הפנימי ונשפך הדם יביא אחר וישפוך על יסוד החיצון דאם כן לאו היינו שירים אלא במזבח יתחיל שיעשו שיריים וישפכם בחוץ אלמא לרבי יהושע בן לוי איכא למאן דאמר שיריים מעכבין: אטו ר' יוחנן מי לית ליה הך סברא - דאיכא למאן דאמר שיריים מעכבין: והא אמר רבי יוחנן - בפרק השוחט (לקמן זבחים דף קיא.): תנא רבי נחמיה כדברי האומר כו' - דקתני רבי נחמיה אומר שירי הדם שהקריבו בחוץ חייב ואמר רבי יוחנן עלה תנא רבי נחמיה למילתיה כדברי האומר שיריים מעכבין אלמא לרבי יוחנן נמי איכא דאית ליה הכי אלא מאי משני עלה דרבי יוחנן כי מוקמן לה כר' יהושע בן לוי מבעית לשנויי אדרבי יוחנן לדברי האומר דקאמר אתנאי אחרים קאי ולא אהני תנאי דלעיל קאי ארבי יהודה ורבי עקיבא הכא נמי איכא למימר דרבי יוחנן הוא דאמר שיריים מעכבים איכא בינייהו והא דקאמר רבי יהושע בן לוי לדברי האומר לאו אהני תנאי קאי: מתני' אלו הן חטאות ציבור - שאנו צריכים להזכירם שהרי הפנימיות פר העדה ושעירי עבודת כוכבים כבר נשנו: שעירי ראשי חדשים ושל מועדות - שהן על מזבח החיצון: שחיטתן בצפון - שהרי למדנו בבנין אב לכל חטאות: ארבע מתנות כו' - כדילפינן מקרנות קרנות בפרק בית שמאי (לעיל זבחים דף לז:):אותה שנתן דמה למעלה ולא אותה שנתן דמה למטה - וא"ת א"כ היכי פריך לעיל בריש בית שמאי (זבחים דף לח.) אימא וכפר אע"פ שלא נתן למעלה אלא למטה וי"ל דהוה דריש אותה לדרשא אחריתי כדדריש לעיל בפ"ק (זבחים דף י:) אותה למעלה ולא אחרת למעלה א"נ הוה מפרש אותה יאכלנה אבל למטה לא יאכלנה ולעולם כיפר ולא שייכא כאן דההיא דשמואל (לעיל זבחים ד' כו:) דכיון שהגיע דם למזבח נתכפר: מה דמים האמורים למטה אם נתנן למעלה לא כיפר - פירש בקונט' דבחטאת העוף כתיב היא שאם שינה בה פסלה ותימה הא בבהמה נמי כתיב היא ונימא כמו כן שאם שינה בה פסלה: תאמר בניתנין למעלה שסופן למטה - תימה מעולת העוף שסופן למטה ותנן לקמן בפ' חטאת העוף (זבחים דף סו.) עשאה למטה כמעשה כולן פסולה ומיהו היא גופה לא ידעינן מנא לן: