זבחיםצט:
טוען את הדף…
וּמַגְרֵיפָה בְּתוֹכוֹ, וְאָמַר: ״לִבִּי עַל הַסַּל וְאֵין לִבִּי עַל הַמַּגְרֵיפָה״ – הַסַּל טָהוֹר וְהַמַּגְרֵיפָה טְמֵאָה. וּתְטַמֵּא מַגְרֵיפָה לְסַל! אֵין כְּלִי מְטַמֵּא כְּלִי. וּתְטַמֵּא מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ! אָמַר רָבָא: בְּאוֹמֵר שְׁמַרְתִּיהָ מִדָּבָר הַמְטַמְּאָהּ, וְלֹא שְׁמַרְתִּיהָ מִדָּבָר הַפּוֹסְלָהּ. אִיגַּלְגַּל מִילְּתָא, וּמְטַאי לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַבָּא בַּר מֶמֶל. אֲמַר לְהוּ, לָא שְׁמִיעַ לְהוּ הָא דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר רַבִּי: הָאוֹכֵל שְׁלִישִׁי שֶׁל תְּרוּמָה – אָסוּר לֶאֱכוֹל וּמוּתָּר לִיגַּע? אַלְמָא בַּאֲכִילָה עֲבוּד רַבָּנַן מַעֲלָה, בִּנְגִיעָה לָא עֲבוּד רַבָּנַן מַעֲלָה! וְאֵינוֹ חוֹלֵק לֶאֱכוֹל כּוּ׳. מִיפְלָג הוּא דְּלָא פְּלִיג, וְכִי מְזַמְּנִי לֵיהּ – אָכֵיל; וּרְמִינְהִי: אוֹנֵן (וּמְחוּסַּר כִּיפּוּרִים) – טוֹבֵל וְאוֹכֵל אֶת פִּסְחוֹ לָעֶרֶב, אֲבָל לֹא בְּקָדָשִׁים! אָמַר רַב יִרְמְיָה מִדִּיפְתִּי: לָא קַשְׁיָא; כָּאן בְּפֶסַח, כָּאן בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה. בְּפֶסַח – אַיְּידֵי דְּאָכֵיל פֶּסַח, אָכֵיל נָמֵי קָדָשִׁים. בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה – דְּלָא חֲזֵי, לָא חֲזֵי. וּמַאי ״אֲבָל לֹא בְּקָדָשִׁים״? אֲבָל לֹא בְּקָדָשִׁים שֶׁל כׇּל הַשָּׁנָה. רַב אַסִּי אָמַר: לָא קַשְׁיָא; כָּאן שֶׁמֵּת לוֹ מֵת בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר וּקְבָרוֹ בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, כָּאן שֶׁמֵּת לוֹ מֵת בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר וּקְבָרוֹ בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר; יוֹם קְבוּרָה לָא תָּפֵיס לֵילוֹ מִדְּרַבָּנַן. מַאן תַּנָּא אֲנִינוּת לַיְלָה מִדְּרַבָּנַן? רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא. דְּתַנְיָא: אֲנִינוּת לַיְלָה מִדִּבְרֵי תוֹרָה. דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אוֹנֵן אֵינוֹ מִדִּבְרֵי תוֹרָה, אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. תֵּדַע – שֶׁהֲרֵי אָמְרוּ: אוֹנֵן טוֹבֵל וְאוֹכֵל אֶת פִּסְחוֹ לָעֶרֶב, אֲבָל לֹא בַּקֳּדָשִׁים. וְסָבַר רַבִּי שִׁמְעוֹן אֲנִינוּת לַיְלָה מִדְּרַבָּנַן?! וְהָתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אוֹנֵן אֵינוֹ מְשַׁלֵּחַ קׇרְבְּנוֹתָיו. מַאי, לָאו וַאֲפִילּוּ בְּפֶסַח? לָא; לְבַר מִפֶּסַח. וְהָתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: ״שְׁלָמִים״ – כְּשֶׁהוּא שָׁלֵם מֵבִיא, וְאֵינוֹ מֵבִיא כְּשֶׁהוּא אוֹנֵן. מִנַּיִן לְרַבּוֹת אֶת הַתּוֹדָה? מְרַבֶּה אֲנִי אֶת הַתּוֹדָה, שֶׁכֵּן נֶאֱכֶלֶת בְּשִׂמְחָה כִּשְׁלָמִים. מִנַּיִן לְרַבּוֹת אֶת הָעוֹלָה? מְרַבֶּה אֲנִי אֶת הָעוֹלָה, שֶׁכֵּן בָּאָה בְּנֶדֶר וּבִנְדָבָה כִּשְׁלָמִים. מִנַּיִן לְרַבּוֹת בְּכוֹר וּמַעֲשֵׂר וָפֶסַח? מְרַבֶּה אֲנִי בְּכוֹר וּמַעֲשֵׂר וָפֶסַח, שֶׁכֵּן אֵינָן בָּאִין עַל חֵטְא. מִנַּיִן לְרַבּוֹת חַטָּאת וְאָשָׁם? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״זֶבַח״. מִנַּיִן לְרַבּוֹת הָעוֹפוֹת וְהַמְּנָחוֹת וְהַיַּיִן וְהָעֵצִים וְהַלְּבוֹנָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״שְׁלָמִים קׇרְבָּנוֹ״; כׇּל קׇרְבְּנוֹת שֶׁהוּא מֵבִיא – כְּשֶׁהוּא שָׁלֵם מֵבִיא, וְאֵינוֹ מֵבִיא כְּשֶׁהוּא אוֹנֵן. קָתָנֵי מִיהָא פֶּסַח! אָמַר רַב חִסְדָּא: פֶּסַח – כְּדִי נַסְבֵיהּ. רַב שֵׁשֶׁת אָמַר: מַאי פֶּסַח – שַׁלְמֵי פֶסַח. אִי הָכִי, הַיְינוּ שְׁלָמִים! תְּנָא שְׁלָמִים הַבָּאִין מֵחֲמַת פֶּסַח, וּתְנָא שְׁלָמִים הַבָּאִין מֵחֲמַת עַצְמָן. דְּאִי לָא תְּנָא שְׁלָמִים הַבָּאִין מֵחֲמַת פֶּסַח, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וּמֵחֲמַת פֶּסַח אָתֵי – כְּגוּפֵיהּ דְּפֶסַח דָּמֵי; קָא מַשְׁמַע לַן. רַב מָרִי אָמַר:מגריפה - כלי ברזל הוא וראשו רחב ומבדילים בו גרוגרות הנדבקות זו בזו: לבי על הסל - לשומרו מדבר המטמא אב הטומאה שמטמא כלי וכן מטומאות דרבנן המטמאות אותה לטמא חולין ותרומה מדרבנן ולא מדבר הפוסלה לחולין ולתרומה ומיהו טמאה היא להשתמש בה קדשים: איגלגל מילתא - הא דרמינהו לעיל מתני' דאונן דאיבעי לך לשנויי עלה הנך שינויי דחיקי: של תרומה - עצמה וכ"ש שלישי של חולין שנעשו על טהרת תרומה: מותר ליגע - בתרומה דאינו נעשה גופו אלא שלישי כמו המאכל שאכל ואסור לאכול תרומה אבל מותר ליגע אלמא מעלות עבוד רבנן באכילה דליתנהו בנגיעה וגבי אונן נמי הא דתנן אונן צריך טבילה באכילה תנן אבל נוגע אין צריך לטבול: כי מזמני ליה - אם זימנו חבירו כהן לאכול עמו לערב בחלקו בקדשים אוכל: ורמינהו אונן טובל ואוכל פסחו - משנה היא בפסחים (דף צא:) ולא גרסינן בה מחוסר כיפורים דאינו צריך להמתין לערב אלא מביא כפרתו וטובל ואוכל בקדשים: טובל - כדתנן אונן צריך טבילה לקדש: ואוכל פסחו לערב - אבל לא בקדשים מפרש לה בפסחים (דף צב.) קסבר אנינות לילה דרבנן ואנינות דאורייתא חד יומא הוא כדכתיב ואחריתה כיום מר (עמוס ח׳:י׳) וגבי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת גבי קדשים העמידו דבריהם במקום עשה דאכילת קדשים כדאמרינן: כאן בפסח - מתני' דקתני אינו חולק ואי מזמנו ליה לאכילת קדשים אוכל בלילי פסחים קאי דמגו דשרו רבנן אכילת פסחים שרו ליה נמי שאר קדשים: והא דקתני אבל לא בקדשים אשאר ימות השנה קאי - והאי אבל לא בקדשים לאו אלילי פסחים קמהדר ואע"ג דעליה קאי אלא אבל לא בקדשים של כל השנה וה"ק טובל ואוכל פסחו בערב וה"ה לכל הקדשים באותו לילה אבל לא בקדשים של שאר ימות השנה: רב אסי אמר - אידי ואידי בלילי פסחים ולא קשיא ההיא דפסחים שמת בי"ד וקברו בי"ד הלכך בפסח אוכל אבל לא בקדשים דאנינות לילה דיום מיתה דרבנן: ומתני' כשמת בי"ג וקברו בי"ד - דיום קבורה גופיה דרבנן ולילו לא תפיס אפילו מדרבנן: מאן תנא - דתנא להך דפסחים דאית ליה אנינות ליל יום מיתה דרבנן: מדברי תורה - לקמן יליף לה רבי יהודה בשמעתין מאנינות דאהרן ובניו: תדע שהרי אונן כו' - ואי דאורייתא פסח נמי לא ליכול: נאכלת בשמחה - יוצא בה ידי חובת שמחה דכתיב בה שמחה וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת (דברים כו) ותודה שלמים איקראי: שאינן באין על חטא - הלכך כשלמים דמי: ת"ל זבח - אם זבח שלמים קרבנו: והעצים - המתנדב עצים מביא קרבן עמהן: קתני מיהת פסח - דבשלמא כולהו איכא למימר מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא אלא פסח קשיא אדלעיל דתנא טובל ואוכל פסחו: שלמי פסח - חגיגת י"ד כשהחבורה מרובה:ה"ג ה"נ באכילה עבוד רבנן מעלה - פירש בקונטרס והא דתנן אונן צריך טבילה אאכילה תנן אבל נוגע א"צ לטבול והשתא לא קאי שינוייא דרבי יוחנן ונראה דאפשר לקיימו דלעולם מתני' בשטבל וההיא דחגיגה בדלא טבל אבל הא דאמר אונן שטבל דאנינותו חוזרת עליו היינו באכילה ופ"ה עיקר: אונן טובל ואוכל פסחו לערב אבל לא בקדשים - משנה היא בפסחים בפרק האשה (דף צא:) ול"ג מחוסר כיפורים דאונן דוקא הוא דלא אכיל בקדשים לערב משום אנינות לילה אבל מחוסר כיפורים כיון שהביא כפרתו וטבל למה לא יאכל: אמר רב חסדא פסח כדי נסביה - במסקנא משני כאן קודם ששחטו וזרקו עליו כאן לאחר ששחטו וזרקו עליו דההיא לא יביא פסחו כשמת קודם ששחטו וזרקו עליו וההיא דטובל ואוכל לערב כשמת לאחר ששחטו וזרקו עליו אבל הנך אמוראי לא בעו לשנויי הכי משום דקסברי אכילה לא מעכבא וכיון דלא מעכבא אמאי דחיא אכילתה אנינות לילה דרבנן טפי משאר קדשים אבל היכא דמת קודם ששחטו אף על גב דאכילה לא מעכבת אי לא שרית לאוכלו לא מייתי ויש לתמוה דמשמע דשרי ר"ש לשחוט ולזרוק אחר שמת לו מת משום דאנינות לילה דרבנן והלא אנינות יום דאורייתא ודל אכילה מהכא מ"מ הקרבה ביום אסור בחטאת עולה ואשם דאסור להביא כשהוא אונן מדכתיב קרבנו כל ששמו קרבן וכי תימא משום דאתי עשה דפסח ודחי עשה דאנינות דכשהוא שלם מביא א"כ היכי דייק מינה אנינות לילה מדרבנן אפילו היא דאורייתא דחיא ומתוך פי' הקונטרס משמע דסבר השתא דכולה אסמכתא בעלמא ונראה לפרש כיון דעיקר פסח לא בא אלא לאכילה כדתנן (פסחים דף עו:) פסח הבא בטומאה נאכל בטומאה שעיקרו לא בא אלא לאכילה הלכך לא חיישינן ביה לאנינות בזמן הקרבה אלא בזמן אכילה ואף על גב דאכילה לא מעכבת: