זבחיםפח.
טוען את הדף…
חַטַּאת הָעוֹף פְּסוּלָה הֵיכִי מַזֶּה מִדָּמָהּ? הָוֵה לֵיהּ יָרוּד! שְׁאָר פְּסוּלִים הֵיכִי זָרֵיק לְהוּ מִדָּמָהּ? דְּמַגַּע לְהוּ. הָא הַזָּאָה הִיא?! מִיצּוּי הִיא! הָא זְרִיקָה?! שְׁפִיכָה הִיא! וְעוֹד, דֶּרֶךְ הַזָּאָה בְּכָךְ?! דֶּרֶךְ זְרִיקָה בְּכָךְ?! אָמַר רַב אָשֵׁי: אִי דְּנָקֵט לְהוּ בְּרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ – הָכִי נָמֵי; כִּי קָאָמַר – דִּתְלָנְהוּ בְּקַנְיָא. מַאי? תֵּיקוּ. מַתְנִי׳ כְּלֵי הַלַּח מְקַדְּשִׁין אֶת הַלַּח, וּמִדּוֹת יָבֵשׁ מְקַדְּשׁוֹת אֶת הַיָּבֵשׁ. אֵין כְּלִי הַלַּח מְקַדֶּשֶׁת אֶת הַיָּבֵשׁ, וְלֹא יָבֵשׁ מְקַדֵּשׁ אֶת הַלַּח. כְּלֵי הַקּוֹדֶשׁ שֶׁנִּיקְּבוּ, אִם עוֹשִׂין בָּהֶן מֵעֵין מְלַאכְתָּן שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין, וְהֵן שְׁלֵימִים – מְקַדְּשִׁין, וְאִם לָאו – אֵין מְקַדְּשִׁין. וְכוּלָּן אֵין מְקַדְּשִׁין אֶלָּא בַּקּוֹדֶשׁ. גְּמָ׳ אָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא מִדּוֹת, אֲבָל מִזְרָקוֹת – מְקַדְּשִׁין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת״. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא מִדִּיפְתִּי לְרָבִינָא: מִנְחָה לַחָה הִיא! אֲמַר לֵיהּ: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לַיָּבֵשׁ שֶׁבָּהּ. אִיבָּעֵית אֵימָא: מִנְחָה לְגַבֵּי דָּם – כְּיָבֵשׁ דָּמֵי. אָמַר שְׁמוּאֵל: כְּלֵי שָׁרֵת – אֵין מְקַדְּשִׁין אֶלָּא שְׁלֵימִין, אֵין מְקַדְּשִׁין אֶלָּא מְלֵאִין, אֵין מְקַדְּשִׁין אֶלָּא מִתּוֹכָן. וְאָמְרִי לָהּ: אֵין מְקַדְּשִׁין אֶלָּא שְׁלֵימִין וּמְלֵאִים וּמִבִּפְנִים. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ בֵּירוּצֵי מִדּוֹת. בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: אֵין מְקַדְּשִׁין אֶלָּא שְׁלֵימִין, וּמְלֵאִים, וּמִתּוֹכָן, וּבִפְנִים. אָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ לְהוֹסִיף, אֲבָל דַּעְתּוֹ לְהוֹסִיף – רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן קוֹדֶשׁ. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: מְלֵאִין – אֵין מְלֵאִין אֶלָּא שְׁלֵימִין. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: אֵימָתַי – בִּזְמַן שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ לְהוֹסִיף; אֲבָל דַּעְתּוֹ לְהוֹסִיף – רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן קוֹדֶשׁ. אֵין כְּלִי הַלַּח מְקַדֵּשׁ [וְכוּ׳]. אָמַר רַב, וְאִיתֵּימָא רַב אַסִּי: אֵין מְקַדְּשִׁין לִיקְרַב, אֲבָל מְקַדְּשִׁין לִיפָּסֵל. אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַהָא: אֵין מְבִיאִין מְנָחוֹת וּנְסָכִים וּמִנְחַת בְּהֵמָה וּבִיכּוּרִים מִן הַמְדוּמָּע, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר מֵעׇרְלָה וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם. וְאִם הֵבִיא – לֹא קִדֵּשׁ. אָמַר רַב, וְאִיתֵּימָא רַב אַסִּי: לֹא קִדֵּשׁ לִיקְרַב, אֲבָל קָדַשׁ לִיפָּסֵל. תָּנוּ רַבָּנַן: כְּלֵי קֹדֶשׁ שֶׁנִּיקְּבוּ – אֵין מַתִּיכִין אוֹתָן, וְאֵין מַתִּיכִין לְתוֹכָן אֲבָר. נִפְגְּמוּ – אֵין מְתַקְּנִין אוֹתָן. סַכִּין שֶׁנִּפְגְּמָה – אֵין מַשְׁחִיזִין אֶת פְּגִימָתָהּ. נִשְׁמְטָה – אֵין מַחְזִירִין אוֹתָהּ. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: סַכִּין מַטְרֶפֶת הָיְתָה בַּמִּקְדָּשׁ, וְנִמְנוּ עָלֶיהָ כֹּהֲנִים וּגְנָזוּהָ. תָּנוּ רַבָּנַן: בִּגְדֵי כְהוּנָּה, אֵין עוֹשִׂין אוֹתָם מַעֲשֵׂה מַחַט אֶלָּא מַעֲשֵׂה אוֹרֵג, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מַעֲשֵׂה אֹרֵג״. נִתְגַּעֲלוּ, אֵין מְכַבְּסִין [אוֹתָן] לֹא בְּנֶתֶר וְלֹא בְּאָהָל. הָא בַּמַּיִם – מְכַבְּסִין?! אָמַר אַבָּיֵי, הָכִי קָאָמַר: הוּגְּעוּ בְּמַיִם – מְכַבְּסִין אוֹתָן בְּנֶתֶר וְאָהָל;חטאת העוף פסולה - שמלקה בראש המזבח שלא לשמה ופסל דאף על גב דנעשית למטן הא אמר מר לעיל (זבחים דף סג:) מלקה בכל מקום במזבח כשרה ולא פסול מעלה דידיה אלא בהזאה והיכא דמלקה בפסול בראש המזבח וקי"ל בכל הפסולין אם עלו לא ירדו היכי שרי ליה מר להזות מדמה הרי מגביה ומתיז כשאוחז בה ומזה והוה ליה ירוד: שאר פסולים - דמים בבהמה לר"ג דאמר במתני' הדם פסול שעלה לא ירד: היכי זריק - מדמן הרי זריקה מרחוק הוא זורק והוה ליה אויר המזבח: ומשני דמגע להו - לכותל מזבח כשמזה בחטאת העוף וכן בזריקת דם פסול: ופרכינן הא הזאה היא - בתמיה מיצוי הוא ולענין דמים פסולים נמי אי מגע להו שפיכה הוי ולא זריקה ועוד וכי דרך הזאה וזריקה בכך אלא לאו משום דאויר מזבח כמזבח דמי: אמר רב אשי - לעולם בעיין מהא לא תפשוט דהא גברא בראש המזבח קאי ונקיט להו וכה"ג לא מיבעיא לן באויר מזבח לעיל דהנחת גופו בראש המזבח כהנחת קרבן דמי וכי קמבעיא לן כגון דקאי אארעא ותלינהו בקניא באויר המזבח: מתני' כלי הלח - קערות ומזרקות לדם וליין ולשמן: מדות היבש - שתי מדות של יבש היו שם עשרון וחצי עשרון עשרון למדידת כל המנחות וחצי עשרון לחצות בו מנחת חביתי כ"ג מחציתה בבוקר ומחציתה בערב להכי נקט גבי יבש מדות שאין כלים מיוחדים ליבש אלא אלו דכלי שנותנין בו מנחה כלי לח הוא שמזרקות וקערות ראוין לכך: ואין כלי לח מקדשות את היבש - בגמרא מתרגם לה אמדות הלח: שהיו עושין והן שלימים - כשהן שלימים: אלא בקדש - בעזרה: גמ' לא שנו - דאין כלי הלח מקדשין את היבש: אלא מדות - ז' מדות הלח שהיו שם הין וחצי הין ושליש ההין וכו' דכיון דהנך לא חזו ליבש למידי למדוד והן לא נמשחו אלא למדידה לפיכך אין מקדשין אלא ע"י מדידה: אבל מזרקות - אע"ג דכלי הלח נינהו מקדשין יבש דכי היכי דחזו ללח חזו לסלת שהוא יבש: לחה היא - דהא כתיב בלולה בשמן והיכי ילפת מהאי קרא דמקדשין יבש: ליבש שבה - שאי אפשר ליבלל כולה שלא יהו בה קרטין קרטין של יבש שלא נגע בהן השמן וקדשינהו מזרקות. כ"ש: כיבש דמיא - ושפיר תפשוט מינה ליבש גמור: אלא שלימין - לאפוקי נקבו: ואין מקדשין אלא מלאין - כלומר שיהא בהן שיעור שלם הצריך לדבר אם יבש הוא שיהיה שם עשרון שלם למנחה ואם מנחת נסכים היא שניתנה בכלי יהא שם ג' עשרונים לפר ושני עשרונים לאיל אבל אם חסר השיעור אין הכלי מקדשן שאינו ראוי לכלי כך שמעתי במנחות (דף ח.): אלא בפנים - בעזרה: בירוצי מדות איכא בינייהו - למאן דתני אין מקדשין אלא מתוכן קסבר בירוצי מדות לא נתקדשו אלא מה שבתוך חללו של כלי בירוצי מדות גודשי מדות ופלוגתא היא במנחות בפרק שתי מדות (מנחות דף צ.): לא שנו - הא דאמרינן דאין מקדשין אלא מלאים: אלא שאין דעתו להשלים - ולהוסיף עד כשיעור: תניא נמי הכי מלאים - שניהם מלאים סלת: אלא שלימים - שהיו עשרונים ולוגין שלימים לאפוקי שיעור חסר דלא מקדשי: אבל מקדשין כלי הלח את היבש ליפסל - שאם יצא חוץ לקלעים או נגע בו טבול יום נפסל דאהני ליה כלי להכשירו ליפסל כדתניא מעילה (דף י.) המנחות מועלין בהן משהוקדשו קדשו בכלי הוכשרו ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים: מנחות ונסכים ומנחת בהמה מן המדומע - ואע"פ שמותר לכהנים דבעינן מותר לכל ישראל שנאמר (יחזקאל מה) ממשקה ישראל מן המותר לישראל: ואין צ"ל מערלה - שאסורה אף לכהנים: ליפסל - דלא נפקי לחול וישרפו שקדשם הכלי והא דרב אסי לא מהדר אבכורים אלא אמנחות דבכורים לאו קדושת כלי הוא ומאי ליפסל איכא ומאי ליקרב איכא הא לא קרבו: אין מתיכין אותן - כמו שעושין למדות מנוקבות שמתיכין אותן סביבות הנקב ונסתם הנקב: ואין מתיכין לתוכן אבר - לסתום הנקב וכולהו משום דמיחזי כעניות ולאו אורח ארעא: נפגמו - פגימה גדולה שתיקון השחזתה ניכר: סכין מטרפת - שהיתה רכה ליפגם פגימות דקות תמיד ומטרפת את הקדשים: אין עושין אותן מעשה מחט - לאורגן כמין יריעה ולעשותן אחרי כן לבוש תפור במחט אלא כמין מלבוש אורגין אותן בכליהם: אהל - מין כיבוס הוא שמעביר את הגיעול וכן נתר: הא במים מכבסין - בתמיה כיון דטעמא משום דמיחזי כעניות הוא מה לי נתר מה לי מים הרי נתגעלו וכבסן כל שכן דכי לא מחוור להו שפיר גריעי טפי:חטאת העוף פסולה היכי מזה מדמה - פירש בקונטרס וקי"ל בכל הפסולין (לעיל זבחים דף פד.) דאם עלו יזרוק הדם לכתחילה וא"ת מנא ליה הא דקודם זריקה קאמר דלא ירדו דילמא היינו לאחר זריקה ויש קצת ראיה ממליקת חטאת העוף דאין מטמא בבית הבליעה שמתרת את האסור ואם אין יכול לזרוק לכתחילה במה מתרת את האכילה דלענין אם זרק את הדם לא יקנחנו לא קאמר דאפי' למאן דאמר תרד לא יקנחנו כדפי' לעיל (זבחים דף פז: ד"ה כלי): מדות היבש - פירש בקונטרס דלהכי קרי ליה ליבש מדה וללח כלי שאין שום כלי מקדש ליבש אלא שתי מדות עשרון וחצי עשרון ותימה והאיכא ביסא פרק הקומץ [רבה] (מנחות דף כד.) והאיכא מחתה לקטורת והאיכא כף והאיכא מכתשת בשבועות (דף יא.) והאיכא בזיכין ושולחן ופי' ר"ת דלהכי קרי לי' ליבש מדה ולא כלי לפי שיבש יכולין למדוד מחוק או גדוש בכל ענין שירצה אבל דבר לח לא שייך מדה גביה שהרי מדת לח אינה שוה דדבר לח אינו יכול להיות גדוש ופעמים שמדת לח זה יתירה מזה כמו מדת יין יתירה ממדת מים לפי שיין עב יותר וכן שמן מיין להכי לא קרי ליה מדה: אלא בפנים - פי' בקונטרס בעזרה ותימה למה שינה לשון המשנה הוה ליה למימר בקדש ומפ' רבינו חיים דמבפנים לכלי קאמר ואתי למעוטי חקק מושבו מבחוץ: מן המדומע - פירש בקונטרס מדומע דתרומה ורבינו חיים פירש מעורב בערלה וכלאי הכרם אבל ערלה וכלאי הכרם לא איצטריך למיתני ופי' הקונטרס צ"ע איך יתיישב ממשקה ישראל כיון דשרי לכהנים ומההיא דחגיגה (דף כד:) דקאמר אם אמר הפרשתי לתוכה רביעית קדש נאמן על התרומה לא שייכא לכאן דהתם לאו מדומע הוי שהרי אין מקדיש הרביעית ואין קורא שם על התרומה בעוד שהיא בחבית אלא יחדה ושמרה בטהרה ליקח ממנה רביעית אחר שיתרום ויעשה אותה [תרומה]: נשמטה אין מחזירין אותה - לקתה דאין עניות במקום עשירות: