זבחיםלג.
טוען את הדף…
מִכְּלָל דְּתַרְוַיְיהוּ סְבִירָא לְהוּ: טוּמְאָה דְּחוּיָה הִיא בְּצִבּוּר. לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: כׇּל הַסְּמִיכוֹת שֶׁהָיוּ שָׁם קוֹרֵא עֲלֵיהֶן אֲנִי תֵּכֶף לִסְמִיכָה שְׁחִיטָה; חוּץ מִזּוֹ שֶׁהָיְתָה בְּשַׁעַר נִקָּנוֹר, שֶׁאֵין מְצוֹרָע יָכוֹל לִיכָּנֵס לְשָׁם עַד שֶׁמַּזִּין עָלָיו מִדַּם חַטָּאתוֹ וּמִדַּם אֲשָׁמוֹ. וְאִי אָמְרַתְּ בִּיאָה בְּמִקְצָת לֹא שְׁמָהּ בִּיאָה – לִיעַיֵּיל יְדֵיהּ וְלִסְמוֹךְ! אָמַר רַב יוֹסֵף: הָא מַנִּי – רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה הִיא, דְּאָמַר: מְרַחַק צָפוֹן. וְלֶיעֱבֵד פִּישְׁפֵּשׁ! אַבָּיֵי וְרָבָא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: ״הַכֹּל בִּכְתָב מִיַּד ה׳ עָלַי הִשְׂכִּיל אֶת כׇּל מְלֶאכֶת הַתַּבְנִית״. אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב יוֹסֵף: כָּל הַסּוֹמֵךְ – רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ מַכְנִיס, מַאי טַעְמָא? כֹּל כֹּחוֹ בָּעֵינַן; הִלְכָּךְ לָא אֶפְשָׁר. מַאי קָסָבַר? אִי קָסָבַר סְמִיכַת אֲשַׁם מְצוֹרָע דְּאוֹרָיְיתָא, וְתֵכֶף לִסְמִיכָה שְׁחִיטָה דְּאוֹרָיְיתָא – לֵיעוּל וְלִסְמוֹךְ לְהֶדְיָא, דְּרַחֲמָנָא אָמַר! אָמַר רַב אַדָּא בַּר מַתְנָה: גְּזֵירָה שֶׁמָּא יַרְבֶּה בִּפְסִיעוֹת. אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב אַדָּא בַּר מַתְנָה: סְמִיכַת אֲשַׁם מְצוֹרָע דְּאוֹרָיְיתָא, וְתֵכֶף לִסְמִיכָה שְׁחִיטָה לָאו דְּאוֹרָיְיתָא. מֵיתִיבִי: ״וְסָמַךְ... וְשָׁחַט״ – מָה סְמִיכָה בִּטְהוֹרִין, אַף שְׁחִיטָה בִּטְהוֹרִין. וְאִי אָמְרַתְּ לָאו דְּאוֹרָיְיתָא – בִּטְמֵאִין נָמֵי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ! אֶלָּא אֵיפוֹךְ – סְמִיכַת אֲשַׁם מְצוֹרָע לָאו דְּאוֹרָיְיתָא, וְתֵכֶף לִסְמִיכָה שְׁחִיטָה דְּאוֹרָיְיתָא.דתרוייהו - אביי ורבא סבירא להו טומאה דחויה היא בצבור ונ"מ למיהוי מאן דאמר בפ"ק דיומא (דף ו:) דאמר הותרה היא בציבור יחיד במקום רבים: [טומאה] דחויה היא - כלומר בקושי נדחית אצלה דיחוי בעלמא על ידי נשיאות עון שהציץ מרצה ולא בהיתר גמור לטומאת מת אידחי ולא לטומאת זיבה: לימא מסייע ליה - לעולא דאמר ביאה במקצת שמה ביאה: תכף לסמיכה שחיטה - כדכתיב וסמך ושחט: חוץ מזו - של אשם מצורע: שהיתה בשער נקנור - הוא שער המזרחי כדתנן בשקלים (פ"ו מ"ג) שבמזרח שער נקנור וחלל שער לא נתקדש בקדושת העזרה כדאמרי' בכיצד צולין (פסחים פה:) לפי שהמצורע עומד שם ומכניס ידיו לעזרה ושם מוציאין לו את האשם וסומך עליו וחוזר ומכניסו למקום שחיטתו ושוחטו מפני שאין מצורע יכול ליכנס בעזרה ולסמוך: עד שמזין עליו מדם חטאתו - לא עליו ממש קאמר שאין נותנין על בהונות אלא מדם האשם אלא שזורקין בשבילו דם חטאתו ודם אשמו: ליעייל ידיה - לתוך הפתח ולסמוך ולישחטיה אצל הפתח דהא כל הפתחים שהיו שם רחבן עשר אמות וחמש מהן בצפון וחמש מהן בדרום שהפתח מכוון כנגד פתחו של היכל באמצע העזרה ויכול לשחוט לפני צפונו של פתח דהוה ליה צפון וקס"ד רבי היא דאמר כל צפון העזרה כשר לשחיט' קדשים ואף צפון שבמקום דריסת רגלי כהנים וישראל כדאמר לעיל: מרחק צפון - צפון הכשר (מהן) לשחיטת קדשי קדשים רחוק מן הפתח יותר מכ"ב אמה מקום דריסת ישראל ומקום דריסת כהנים דכל אחת מהן י"א אמה במסכת מדות (פ"ה) [וכר"י ברבי יהודה] דאמר (יומא דף לו.) איזהו צפון מקיר מזבח ועד כותל העזרה כנגד צפונו של מזבח ותו לא הילכך צריך להחזירו בצפון המזבח וליכא תכף לסמיכה שחיטה: הכי גרסינן וליעבד פישפש - ופירושו פתח קטן כדתנן במסכת שקלים שבמזרח בשער נקנור ושני פשפשין היו לו אחד מימינו ואחד משמאלו והן מחשבון פתחים שהיו משתחוים כנגד הפתחים והכא פרכינן וניעביד פתח קטן בכותל צפוני של עזרה כנגד המזבח ויעמוד מצורע בחללו ויכניס ידו ויסמוך אי לאו דביאה במקצת שמה ביאה: הכל בכתב - כך אמר דוד כל פתח העזרה ומדותיה ובנין כל הבית נמסר לי מיד ה' ואין להוסיף על החשבון וביאה במקצת לא שמה ביאה: אמר רב יוסף - לעולם רבי היא ודקאמרת ליעול וליסמוך כל הסומך כו': מאי קסבר - האי תנא דאמר כל הסמיכות צריכות תכף לסמיכה שחיטה חוץ מזו: ליעול וליסמוך בהדיא - דרחמנא אמר לו שיכנס ויסמוך: שמא ירבה בפסיעות - לאחר שסמך אם יכנס פסיעה לצד פנים יותר משהיה צריך נמצא ענוש כרת: סמיכת אשם מצורע דאורייתא - כשאר אשמות דגמרינן להו סמיכה מהיקשא דכחטאת כאשם בפ"ק (לעיל זבחים יא.): תכף לסמיכה שחיטה לאו דאורייתא - דלא משמע ליה וסמך ושחט במקום שסומך ישחוט: מיתיבי וסמך ושחט - האי דסמכינהו קרא להיקישא סמכינהו כדאמרי' מה סמיכה בטהורים כו' וסמיכה דפשיטא לן בה משום דכתיב לפני ה' בשחיטה דצריכה שתהא לפנים ומשום דתכף לסמיכה שחיטה צריך שיכנס הסומך לפנים ולעמוד טמא מבחוץ ולסמוך בפנים אי אפשר כדאמרן לעיל שראשו ורובו מכניס: ואי אמרת לאו דאורייתא - היכי פשיטא ליה סמיכה בטהורין: בטמאין נמי איתא - שסומך בחוץ ומכניסה טהור לפנים ושוחט: סמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא - קסבר שאינו בכלל אשמות שהרי אינו בא אלא להכשיר:הגה"ה מכלל דתרוייהו סבירא להו טומאה דחויה היא בציבור - והא דאמר רב תחליפא משמיה דרבא זאת אומרת הותרה היא בציבור בפ"ק דיומא (דף ו:) זאת אומרת ולא סבירא ליה: וליעבד פשפש הכל בכתב כו' - והא דמוסיפים על העיר ועל העזרות היינו היכא דאיכא למימר קרא אשכחו ודרוש כי ההיא דסוכה (דף נא:) ומיהו קשה דהכא נמי אין לך קרא גדול מזה דניעביד פשפש לקיים מצות סמיכה דרחמנא אמר וסמך ולמאי דמסיק דסמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא ניחא אבל לטעמא דשמא ירבה בפסיעות קשה דניעבד פשפש דליכא למיחש ומיהו דשמא ירבה בפסיעות גזירה דרבנן בעלמא היא וקרי כאן הכל בכתב והא דאמר בריש כיסוי הדם (חולין פג:) דכיסוי הדם אינו נוהג במוקדשין משום דלא איפשר דהיכי ליעביד לבטליה קא מוסיף אבניין וכתיב הכל בכתב אין זה חשוב כמו קרא דכיון דלא כתב בהדיא בקרא שינהוג כיסוי הדם במוקדשין: ניעול וניסמוך - כיון דלא איפשר בענין אחר ולא מקיימין סמיכה בטהרה ולא דמי לשאר [טמאים] שמשלחין קרבנותיהם ולא אמרינן ניעול וניסמוך דמקיימא סמיכה דידהו בטהרה: סמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא - ואמרינן אקפו ידייכו דלא תיהוי עבודה בקדשים ומתוך הך שמעתא אתי שפיר הא דאמר בריש התערובת (לקמן זבחים דף עו.) גבי ספק מצורע שמביא אשמו ולוגו עמו ואומר אם מצורע הוא זה אשמו כו' ואותו אשם טעון סמיכה ובהונות והשתא למה לי למיתני סמיכה בין יהא אשם בין לא יהא [אשם] בעי סמיכה אלא משום דסמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא וקאתי לאשמועינן דטעון סמיכה (דאורייתא) משום ספיקא דשלמים וכן לעיל בריש מכילתין (זבחים דף ד:) גבי אשם דפריך מה לשלמים שכן טעונין סמיכה משום אשם מצורע נקט סמיכה ולא כפי' הקונטרס דלא גריס סמיכה כדפרישית בפ"ק והא דתנן בפ' כל התדיר (לקמן זבחים צ:) כל אשמות באין בני שתי שנים ובכסף שקלים חוץ מאשם נזיר ואשם מצורע לא מצי למיתני כל אשמות טעונין סמיכה חוץ מאשם נזיר ואשם מצורע כיון דמדרבנן מיהא טעון סמיכה והא דתנן בפ' כל המנחות באות (מנחות דף סא.) רבי שמעון אומר שלשה מינים טעונין שלש מצות שתים בכל אחד ואחד והשלישית אין בהן אשם מצורע טעון סמיכה ותנופה חי ואין בו תנופה שחוט לאו משום שתהא סמיכה דאורייתא והא דפריך בגמ' ויהא אשם מצורע טעון תנופה שחוט מקל וחומר ומה זבחי שלמי יחיד שאין טעונין תנופה חיים טעונין תנופה כו' לא שייך למיפרך מה לשלמי יחיד שכן טעונין סמיכה דאורייתא כיון דמתנופה אתנופה עביד קל וחומר ומיהו קשה דפריך התם ויהו שלמי ציבור טעונין סמיכה מקל וחומר ומה שלמי יחיד שאין טעונין תנופה חיים טעונין סמיכה מקל וחומר כו' אמאי לא קאמר אשם מצורע יוכיח שטעון תנופה מחיים ואין טעון סמיכה ובתורת כהנים בפרשת צו את אהרן עביד נמי קל וחומר כי האי גוונא וקאמר אשם מצורע יוכיח ודבר תימה הוא אמאי: איפוך סמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא - לעיל בפ"ק (זבחים דף יא:) ילפינן שאר אשמות מדכתיב כחטאת וכאשם מה חטאת טעון סמיכה אף אשם טעון סמיכה ואם כן קשה אפילו אשם מצורע נמי ומה שפירש בקונטרס דקסבר אינו בכלל שאר אשמות משום דאינו בא אלא להכשיר קשה הא אמרינן פרק קמא דיבמות (דף ז.) ולקמן בריש איזהו מקומן (זבחים דף מט.) לפי שיצא אשם מצורע לידון בדבר החדש בבהן יד ובבהן רגל יכול לא יהא טעון מתן דמים ואימורים לגבי מזבח ת"ל כחטאת כאשם הוא לכהן מה חטאת טעונה וכו' ואם כן נימא מה חטאת טעונה סמיכה ומתן דמים ואימורים לגבי מזבח אף אשם כו':