זבחיםפב:
טוען את הדף…
מָקוֹם שֶׁיְּהֵא מְשׁוּלָּשׁ בְּדָם, בְּבָשָׂר, בְּאֵימוּרִים. וְלֹא תְּהֵא מַחְשָׁבָה פּוֹסֶלֶת בַּחוּץ מִקַּל וָחוֹמֶר: וּמָה מְקוֹם שֶׁפָּסַל דָּם שֶׁבִּפְנִים אֶת שֶׁבַּחוּץ – אֵין מַחְשָׁבָה פּוֹסֶלֶת בִּפְנִים, מְקוֹם שֶׁלֹּא פָּסַל דָּם שֶׁבַּחוּץ אֶת שֶׁבְּפָנִים – אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא יְהֵא פּוֹסֵל מַחְשָׁבָה בַּחוּץ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״שְׁלִישִׁי״ – חוּץ לִזְמַנּוֹ, ״פִּגּוּל״ – חוּץ לִמְקוֹמוֹ. בָּשָׂר [הַיּוֹצֵא לַחוּץ – פָּסוּל], הַנִּכְנָס לִפְנִים – כָּשֵׁר. שֶׁיְּהֵא בַּדִּין שֶׁפָּסוּל: וּמָה בִּמְקוֹם שֶׁלֹּא פָּסַל דָּם שֶׁבַּחוּץ אֶת שֶׁבִּפְנִים – בָּשָׂר הַיּוֹצֵא לַחוּץ פָּסוּל, מְקוֹם שֶׁפָּסַל דָּם שֶׁבִּפְנִים אֶת שֶׁבַּחוּץ – בָּשָׂר הַנִּכְנָס בִּפְנִים אֵינוֹ דִּין שֶׁיִּפְסוֹל? הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ״מִדָּמָהּ״ – דָּמָהּ וְלֹא (בשר) [בְּשָׂרָהּ]. קַל וָחוֹמֶר מֵעַתָּה: וּמָה בִּמְקוֹם שֶׁפָּסַל דָּם שֶׁבִּפְנִים אֶת שֶׁבַּחוּץ – בָּשָׂר הַנִּכְנָס לְפָנִים כָּשֵׁר; מָקוֹם שֶׁלֹּא פָּסַל דָּם שֶׁבַּחוּץ אֶת שֶׁבִּפְנִים – בָּשָׂר הַיּוֹצֵא לַחוּץ אֵינוֹ דִּין שֶׁכָּשֵׁר?! הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ״וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ״ – כֵּיוָן שֶׁיָּצָא בָּשָׂר חוּץ לִמְחִיצָתוֹ, נֶאֱסָר. תָּנוּ רַבָּנַן: ״פְּנִימָה״ – אֵין לִי אֶלָּא פְּנִימָה, הֵיכָל מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה״. וְיֹאמַר ״קֹדֶשׁ״, וְאַל וְיֹאמַר ״פְּנִימָה״! אָמַר רָבָא: בָּא זֶה וְלִימֵּד עַל זֶה; מִידֵּי דְּהָוֵה אַ״תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר״. דְּתַנְיָא: ״תּוֹשָׁב״ – זֶה קָנוּי קִנְיַן עוֹלָם, ״שָׂכִיר״ – זֶה קָנוּי קִנְיַן שָׁנִים. יֹאמַר ״תּוֹשָׁב״ וְאַל יֹאמַר ״שָׂכִיר״, וַאֲנִי אוֹמֵר: קָנוּי קִנְיַן עוֹלָם אֵינוֹ אוֹכֵל, קָנוּי קִנְיַן שָׁנִים לֹא כׇּל שֶׁכֵּן? אִילּוּ כֵּן, הָיִיתִי אוֹמֵר: ״תּוֹשָׁב״ – זֶה קָנוּי קִנְיַן שָׁנִים, אֲבָל קְנוּי קִנְיַן עוֹלָם יְהֵא אוֹכֵל; בָּא ״שָׂכִיר״ וְלִימֵּד עַל ״תּוֹשָׁב״, שֶׁזֶּה קָנוּי קִנְיַן עוֹלָם וְזֶה קָנוּי קִנְיַן שָׁנִים – וְאֵינוֹ אוֹכֵל. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: בִּשְׁלָמָא הָתָם – תְּרֵי גוּפֵי נִינְהוּ; וְאַף עַל גַּב דַּהֲוָה לֵיהּ לִקְרָא לְמִכְתַּב ״נִרְצָע לֹא יֹאכַל״, וְאִידַּךְ אָתֵי בְּקַל וָחוֹמֶר – מִילְּתָא דְּאָתְיָא בְּקַל וָחוֹמֶר טָרַח וְכָתַב לַהּ קְרָא. אֶלָּא הָכָא, כֵּיוָן (דְּאִיכָּא) דְּאִיפְּסֵל בְּהֵיכָל, (הָכָא) לִפְנַי וְלִפְנִים מַאי בָּעֵי? אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי: לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לְדֶרֶךְ מְשׁוּפָּשׁ. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: וְהָא הֲבָאָה כְּתִיב בֵּיהּ! אֶלָּא אָמַר רָבָא: כֹּל מִידֵּי דְּחַשֵּׁיב עֲלֵיהּ לִפְנַי וְלִפְנִים – לָא מִיפְּסֵל בְּהֵיכָל. בָּעֵי רָבָא: פַּר הֶעְלֵם דָּבָר שֶׁל צִבּוּר וּשְׂעִיר עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁהִכְנִיס דָּמָן לִפְנַי וְלִפְנִים – מַהוּ? מִי אָמְרִינַן: ״אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה״ – כֹּל הֵיכָא דְּקָרֵינַן ״אֶל הַקֹּדֶשׁ״ קָרֵינַן לֵיהּ ״פְּנִימָה״, כֹּל הֵיכָא דְּלָא קָרֵינַן ״אֶל הַקֹּדֶשׁ״ לָא קָרֵינַן ״פְּנִימָה״; אוֹ דִלְמָא שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמָן הוּא? וְאִם תִּימְצֵי לוֹמַר שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמָן הוּא – פַּר וְשָׂעִיר שֶׁל יוֹם הַכִּיפּוּרִים שֶׁהִזָּה מִדָּמָן עַל הַבַּדִּים, וְהוֹצִיאָן לַהֵיכָל וְהִכְנִיסָן, מַהוּ? מִי אָמְרִינַן מְקוֹמָן הוּא, אוֹ דִלְמָא הוֹאִיל וּנְפַק נְפַק? וְאִם תִּימְצֵי לוֹמַר הוֹאִיל וּנְפַק נְפַק – הִזָּה מִדָּמָן עַל הַפָּרֹכֶת,ולא תהא מחשבת חוץ למקומו פוסלת בק"ו - ממחשבת הכנסה: פגול זה הוא חוץ למקומו - דאיכא דמפיק לתרוייהו מקרא אריכא דפרשת צו והאי דפרשת קדושים תהיו מיבעי ליה כדפרישית מקום משולש: בשר היוצא לחוץ פסול - מובשר בשדה נפקא לן לקמן: דמה ולא בשרה - דתרי דמה כתיבי אשר יובא מדמה והן לא הובא את דמה חד למעוטי בשר: בשדה - בלא מחיצות משמע ודריש ליה לכל הבשר שטעון מחיצה טריפה הוא ביוצא ולא תאכל ודם היוצא ק"ו מבשר אתי ועוד נפקא לן מהן לא הובא את דמה אל הקדש פנימה אמר להן שמא הכנסתם לפנים א"ל הן לא הובא את דמה אל הקדש (פנימה) שמא חוץ למחיצתה יצתה אמרו לו פנימה היתה הכי דרשינן ליה לקמן בפ' טבול יום (זבחים דף קא.): הן לא הובא וגו' פנימה - אין לי אלא שנכנס דמה לפני ולפנים: בא זה ולימד על זה - דאי כתב קדש ולא כתב פנימה הייתי אומר קדש זה לפני ולפנים: בא פנימה - שהוא מיותר ולימד על קדש שהוא היכל: תושב כהן ושכיר לא יאכל קדש: קנוי קנין עולם - נרצע שמיושב אצלו עד היובל: אינו אוכל - בתרומה שאין גופו קנוי לכהן: קנין שנים - עבד עברי שעתיד לצאת בשביעית: בשלמא התם - איכא למימר בשני מקראות סתומים בא זה ולימד על זה: דתרי גופים נינהו - אין אזהרתו של זה כמשמעו של זה וכל אחד מלמד על עצמו ואי משום דאיכא למפרך נכתוב נרצע בהדיא ולא נבעי שכיר ה"ל שכיר כו' כלומר לאו משום דבמשמעות הוא אלא משום דאתי בק"ו ואיכא לשנויי מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב ליה קרא השתא דסתימי כ"ש דשפיר שנינן בא זה ולימד על זה: אלא הכא - דאזהרת לפני ולפנים בכלל היכל היא דהא לא יכנס לה אלא דרך היכל אין כאן אלא פסול היכל וכיון דמהיכל איפסיל ליה לפני ולפנים מאי בעי הכא למיפסל הרי פסול ועומד והיה לו לפרש היכל ולשתוק שלא ישנה מקרא של חנם שאינו מלמד כלום: לא נצרכא - האי פנימה אלא לדרך משופש שלא כדרכו כגון דרך גגין ועליות בית המקדש בלולין דהשתא הוצרך ללמד על עצמו ואי משום דאתי בק"ו אפ"ה טרח וכתב לה קרא ומשופש עקום כך שמו במנחות בהקומץ רבה (מנחות דף כז:): והא הבאה כתיב - ומשמע דלא מיפסיל אלא דרך הבאה: אלא אמר רבא - לעולם דעייליה דרך פתחים ואשמועי' קרא דהיכא דחשיב עליה מתחילתו להכניסו [לפני] ולפנים ותחילת הבאתו להיכל ע"מ פנים היה לא מיפסיל עד דמטי לפנים ואם החזירו לחוץ כשר: פר העלם דבר - שמצות כפרתו בהיכל והכניסו לפני ולפנים: קרינא ביה פסול דפנימה כו' - דהא כי הדדי כתיבי: או דלמא שלא במקומו הוא - והויא הכנסה ומיפסיל: והוציאן להיכל - להזות על הפרכת כמשפטן: מקומן הוא - שהרי הוזקקו לשם תחילתן: או דלמא כיון דנפק בעשיית כל מצותו נפיק ליה לגמרי - והוה ליה שלא מקומו:מקום משולש - פירשתי לעיל בסוף פ' שני (זבחים דף כט. ד"ה למקום): ולא תהא מחשבה פוסלת בחוץ מק"ו - תימה כיון דלא ידע דרשה דשלישי זה חוץ לזמנו ופיגול זה חוץ למקומו בלאו ק"ו נמי לא תהא מחשבה פוסלת וא"ת לא תהא יציאת חוץ פוסלת בלא לכפר ק"ו מבפנים שלא פסל את המשויר וגם חטאת דוקא מק"ו וי"ל כיון דנפקא לן מקרא דבשר נפסל הוא הדין כל דמים: דמה ולא בשרה - לקמן (זבחים דף צג) דרשינן דמה של זו ולא דמה של אחרת וק"ק ל"ל למעוטי בשרה הא לכפר כתיב: כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו נאסר - פי' בקונטרס ודם היוצא מק"ו מבשר אתי ועוד נפקא לן מהן לא הובא את דמה וגו' אמר שמא הכנסתם את דמה לפנים אמרו הן לא הובא את דמה אל הקדש שמא חוץ למחיצתה יצתה אמרו לו פנימה היתה הכי דרשינן ליה לקמן בפרק טבול יום (זבחים דף קא.) ולא דק דלקמן דריש מבקדש היתה וצ"ע בפ' כיצד צולין (פסחים פב.) דדריש לענין בשר היוצא ועוד בפרק בהמה המקשה (חולין סח.) דאיכא תנא דלא דריש התם ובשר בשדה לענין יוצא: לא נצרכא אלא לדרך משופש - פירש בקונטרס כגון גגין ועליות בית קדשי הקדשים בלולין וקשה דבהקומץ רבה (מנחות דף כז:) דרשי רבנן אל הקדש בלא יבא אבל מבית לפרכת ואל פני הכפרת בלא ימות ופריך לכתוב אל הקדש ומבית לפרכת ולא בעי אל פני הכפרת ומשני למעוטי דרך משופש והשתא ל"ל קרא תיפוק ליה דרך גגין מדכתיב ואל יבא דמשמע דרך ביאה כדממעטינן בפרק ב' דשבועות (דף יז:) טמא שנכנס דרך גגין להיכל ונראה לפרש דבשבועות מיירי כשפיחת את התקרה אבל הכא כשנכנס דרך לול שהיה בעליית בית קדשי קדשים שבו היו משלשלים את האומנים בתיבות דדרך ביאה הוא דלכך נעשה א"נ כמו שפירש בקונטרס במנחות (שם) שחתך החומה לפני ולפנים ועשה פתח בדרום או בצפון ונכנס ולא נכנס בפתח שבמזרח שהיה פניו למערב ועוד פי' בקונטרס התם א"נ נכנס בפתח מזרח וצדד באלכסון הלכתא בצדדין לא מיחייב דאל פני בעינן שיהו פנים אל פנים מזרחיים של כפורת ועוד יש לפרש דרך משופש כגון דרך לול שהיה אחורי בית הכפורת כדאמר בסוף איזהו מקומן (לעיל זבחים דף נה:) שנים לפר בר והקשה ה"ר יעקב דאורלינ"ש ל"ל קרא למעוטי בהקומץ רבה דרך משופש תיפוק לי מדכתיב ואל יבא כדדייקינן הכא והא הבאה כתיבא בי' ויש לחלק בין הבאת הדם לביאת גוף האדם: