זבחיםפג:
טוען את הדף…
גְּמָ׳ רָאוּי לוֹ אִין, שֶׁאֵין רָאוּי לוֹ לָא; לְמַעוֹטֵי מַאי? אָמַר רַב פָּפָּא: לְמַעוֹטֵי קְמָצִין שֶׁלֹּא קִידְּשׁוּ בִּכְלִי. מַתְקֵיף לַהּ רָבִינָא: מַאי שְׁנָא מִדְּעוּלָּא? דְּאָמַר עוּלָּא: אֵימוּרֵי קָדָשִׁים קַלִּין שֶׁהֶעֱלָן לִפְנֵי זְרִיקַת דָּמָן – לֹא יֵרְדוּ, נַעֲשׂוּ לַחְמוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ. הָנָךְ לָא מִיחַסְּרוּ מַעֲשֶׂה בְּגוּפַיְיהוּ, הָנֵי מִיחַסְּרוּ מַעֲשֶׂה בְּגוּפַיְיהוּ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: כׇּל הָרָאוּי לָאִישִּׁים כּוּ׳. וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל נָמֵי – הָכְתִיב: ״עֹלָה עַל מוֹקְדָה״! הָהוּא לְאַהְדּוֹרֵי פּוֹקְעִין הוּא דַּאֲתָא. וְאִידַּךְ – לְאַהְדּוֹרֵי פּוֹקְעִין מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ מֵ״אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ״. וְאִידַּךְ – הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ: לְעִכּוּלֵי עוֹלָה אַתָּה מַחֲזִיר, וְאִי אַתָּה מַחֲזִיר עִכּוּלֵי קְטוֹרֶת. דְּתָנֵי רַבִּי חֲנִינָא בַּר מִנְיוֹמֵי בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: ״אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ״ – עִכּוּלֵי עוֹלָה אַתָּה מַחֲזִיר, וְאִי אַתָּה מַחֲזִיר עִכּוּלֵי קְטוֹרֶת. וְאִידָּךְ – לָאו מִמֵּילָא שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ דְּעִכּוּלֵי עוֹלָה מְהַדְּרִינַן? רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כׇּל הָרָאוּי כּוּ׳. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ נָמֵי, הָכְתִיב ״מִזְבֵּחַ״! הָהוּא מִיבַּעְיָא לֵיהּ: מַאי (טַעְמָא) קָאָמַר רַחֲמָנָא כׇּל הָרָאוּי לְמוֹקְדָה? מְקַדֵּשׁ מִזְבֵּחַ. וְאִידַּךְ – מִזְבֵּחַ אַחֲרִינָא כְּתִיב. וְאִידַּךְ – חַד לְהֵיכָא דְּהָיְתָה לָהּ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר, וְחַד לְהֵיכָא דְּלֹא הָיְתָה לָהּ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר. וְאִידַּךְ – כֵּיוָן דִּפְסוּלִין נִינְהוּ וְרַבִּינְהוּ רַחֲמָנָא, לָא שְׁנָא הָיְתָה לוֹ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר לָא שְׁנָא לֹא הָיְתָה לוֹ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הַזֶּבַח כָּשֵׁר כּוּ׳. תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: ״עֹלָה״ – מָה עוֹלָה הַבָּאָה בִּגְלַל עַצְמָהּ, אַף כֹּל הַבָּאִין בִּגְלַל עַצְמָן; יָצְאוּ נְסָכִים הַבָּאִין בִּגְלַל זֶבַח. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: מִתּוֹךְ שֶׁנֶּאֱמַר ״כׇּל הַנֹּגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ יִקְדָּשׁ״ – שׁוֹמֵעַ אֲנִי בֵּין רָאוּי וּבֵין שֶׁאֵינוֹ רָאוּי; תַּלְמוּד לוֹמַר ״כְּבָשִׂים״ – מָה כְּבָשִׂים רְאוּיִין, אַף כֹּל רָאוּי. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: ״עֹלָה״ – מָה עוֹלָה רְאוּיָה, אַף כֹּל רְאוּיָה. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: עוֹלַת הָעוֹף פְּסוּלָה אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ; מָר מַיְיתֵי לַהּ מֵ״עֹלָה״, וּמָר מַיְיתֵי לַהּ מִ״כְּבָשִׂים״. וּלְמַאן דְּמַיְיתֵי לַהּ מִ״כְּבָשִׂים״ – הָכְתִיב ״עֹלָה״! אִי כְּתִיב ״כְּבָשִׂים״ וְלָא כְּתִיב ״עֹלָה״, הֲוָה אָמֵינָא אֲפִילּוּ מֵחַיִּים; כְּתַב רַחֲמָנָא ״עֹלָה״. וּלְמַאן דְּמַיְיתֵי לֵיהּ מֵ״עֹלָה״, הָא כְּתִיב ״כְּבָשִׂים״! אִי כְּתִיב ״עֹלָה״ וְלָא כְּתִיב ״כְּבָשִׂים״, הֲוָה אָמֵינָא אֲפִילּוּ מִנְחָה; כְּתַב רַחֲמָנָא ״כְּבָשִׂים״. מַאי אִיכָּא בֵּין הָנֵי תַּנָּאֵי לְהָנֵי תַּנָּאֵי דְּמַתְנִיתִין? אָמַר רַב פָּפָּא: קְמָצִים שֶׁקָּדְשׁוּ בִּכְלִי אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ – לְתַנָּאֵי דִּידַן לֹא יֵרְדוּ, לְתַנָּאֵי דְּמַתְנִיתָא יֵרְדוּ. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: מִנְחָה הַבָּאָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ – לְדִבְרֵי כּוּלָּן לֹא תֵּרֵד, לְדִבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי וְרַבִּי עֲקִיבָאגמ' למעוטי מאי - שלא נראה למזבח לדברי הכל: אימורי קדשים קלים לפני זריקת דמן - לא הובררו למזבח שזריקת דמן שלהן קובעתן לחלק גבוה לענין מעילה מה שאין כן בקדשי קדשים. שהן מתחילתן לגבוה ואימוריהן עולין למזבח אבל קדשים קלים אין בהן מעילה אפי' באימוריהן כדתניא בתורת כהנים את קדשי ה' המיוחדים לשם יצאו קדשים קלים אבל לאחר זריקת דמים יש מעילה באימוריהן דנפקא לן מוכל חלב לה' לרבות אימורי קדשים קלים לאחר זריקת דמים למעילה ואפילו הכי קאמר לא ירדו: בגופייהו - דאיפסולן בדבר אחר הוא: ההוא לאהדורי פוקעין - דלאו אפסולין קאי אלא אכשרין שפוקעין מן היקידה אישיקלטי"ר וקאמר קרא שיחזירה למוקדה דעל מוקדה משמע מוקד שהיה לה כבר: אשר תאכל האש כו' - קרא יתירא הוא דפשיטא דדשן מאשר תאכל האש הוא אלא לדרשא אתא אשר תאכל האש ותפקעם העולה מעל המזבח חזור והעלם על המזבח: לאו ממילא ש"מ כו' - הילכך לא בעי קרא אחרינא: מקדש מזבח - ללמדך טעמא שלא ירד משום קדושת מזבח הוא: מזבח אחרינא כתיב - כל הנוגע במזבח יקדש (שמות כט): שעת הכושר - להקטרה לפני פסולו כגון לן ויוצא וטמא: לא היתה לו שעת הכושר - נשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו: ת"ל כבשים - וסמיך ליה וזה אשר תעשה על המזבח: ר' עקיבא אומר - עולה בהאי קרא כתיב: מר מייתי לה מעולה - דלא תרד דאף עולת העוף משמע ומר מייתי לה לקידושי פסולין מכבשים בהמה ולא עוף: כתב רחמנא עולה - משראוי לעלות: ה"ג קמצים שקדשו בכלי איכא בינייהו לתנא דידן לא ירדו לתנא דמתניתא ירדו: קמצים שקידשו בכלי - ונפסלו: לתנאי דידן - רבן גמליאל ורבי יהושע לא ירדו דגמרי לה ממוקדה וממזבח והני בני מזבח ומוקדה נינהו עד שלא נפסלו: לתנאי דמתניתא - רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא ירדו דעולה בעינן אבל מנחה תרד: מנחה הבאה - בלולה כולה בגלל עצמה כגון המתנדב מנחת נסכים בלא זבח דאפשר לעשות כן כדלקמן (זבחים דף צא:): לדברי כולן - ר"ג ור' יהושע דמתני' דמרבי כל הראוי לאשים ולר"ש נמי דמרבי כל הבא בגלל עצמו אם נפסלה ועלתה לא תרד וכי פליג ר"'ש בבאה בגלל זבח: לדברי רבי יוסי הגלילי ור"ע תרד - דהא לא מרבו אלא עולה ודוגמתה מין בהמה ועוף ולא מנחה:למעוטי מאי - אי למעוטי קטרת קאתי הא תנא ליה סיפא וכן רובע ונרבע קתני בסיפא ולא הוה ליה למיתניא ראוי לו אלא המזבח מקדש את הפסולין: למעוטי קמצים שלא קדשו בכלי - לכאורה אפילו אליבא דר"ש קאי דאמר לקמן (זבחים דף פד.) בנשפך דמה דלא ירד חדא דלכולהו תנאי מיבעי ליה לאשכוחי שאין ראוי לו ועוד מדפריך עלה מ"ש מדעולא דההיא דעולא אתיא כר"ש דלרבי יהודה ירדו מדאמר עלה רבי זירא לקמן אף אנן נמי תנינא שנשפך דמה כו' וכי קאמר למעוטי קמצים שלא קדשו בכלי הכי נמי דהוה מצי למימר לרבי יהודה למעוטי אימורי קדשים קלין שהעלן לפני זריקת דמים דירדו אלא משום דאיירי לר' שמעון נקט הכי והקשה ה"ר חיים דהא שמעינן לר' שמעון בהקומץ רבה (מנחות דף כו.) דקומץ לא בעי קידוש כלי וצריך לומר על כרחין דהכא אליבא דרבנן נקט דבעו בקומץ קידוש כלי כדקיימא לן בכל דוכתי ולא כרבי שמעון ולרבי שמעון משכחת לה שאין ראוי לו כגון לבונה קודם קמיצת הסולת שהלבונה ניתרת בקמיצת הסולת ועוד נראה דההיא דעולא ככולי עלמא דבכל דוכתי מייתי לה הכא ובפ"ק דמעילה (דף ז:) ועוד מדפריך מאי שנא מדעולא ולא פריך מ"ש ממתני' שנשפך דמה וכן במעילה דמייתי מדעולא ולא מייתי ממתני' דנשפך אע"ג דמייתי דומה לדומה מתמה משמע דההיא דעולא ככולי עלמא דאפי' ר' יהודה מודה דנעשו לחמו של מזבח ולא דמי לנשפך דמה כיון דאיכא זריקת דמה והא דאמר רבי זירא לקמן אף אנן נמי תנינא לר"ש מוכח שפיר דנעשה לחמו של מזבח ודחי הש"ס דאפילו לרבי שמעון אין כאן ראיה וה"ה דהוה מצי למימר דלר"ש פשיטא וכי איצטריך ליה לעולא לאשמועינן אליבא דר' יהודה: ההוא לאהדורי פוקעין הוא דאתא - ומהא דדרשינן לקמן ועשית עולותיך הבשר והדם עיכולי עולה אתה מחזיר ואי אתה מחזיר עיכולי גידים ועצמות לא נפקי פוקעין דקסבר האי תנא דלא אמרינן ממילא שמעינן מינה כי היכי דנפקא לן בסמוך מאשר תאכל האש את העולה דדרשינן עיכולי עולה אתה מחזיר ואי אתה מחזיר עיכולי קטרת ומאן דאית ליה ממילא שמעת מינה הכי נמי הוה מצי למידרש פוקעין מועשית ומ"מ תרוויהו צריכי מאשר תאכל האש דמועשית לא הוה ממעטין קטרת כיון דבר הקרבה הוא כמו בשר ודם ועוד יש לומר דהיינו טעמא דלא נפקא פוקעין מדדרשינן עיכולי עולה אתה מחזיר ואי אתה מחזיר עיכולי גידים ועצמות משום דהוה מוקמינא ליה משפירשו מן המערכה ועודם על גבי המזבח ולא נפלו לארץ אבל נפלו לארץ אפילו עיכולי עולה אי אתה מחזיר: ואי אתה מחזיר עיכולי קטרת - עיכולי לבונה לא ממעט דמהדרינן להו כדמוכח בהקומץ רבה (מנחות דף כו:) והיינו טעמא דעל המזבח כל הראוי למזבח החיצון קאמר: הנסכין כשירין והזבח פסול - אי אפשר להיות לנסכין כשירים גמורין כיון דהזבח פסול אלא כלומר כשירין מפסול עצמן: מה עולה ראויה - וצריך לדקדק בכולה שמעתין דמרבינן כל הקרבנות אע"ג דכתיב עולה: הוה אמינא אפילו מחיים - ובדוקין שבעין ואליבא דרבי עקיבא כדאמר לקמן כתב רחמנא עולה שראוי לעלות: (כל עולין) אפילו מנחה - תימה דבפרק שתי מדות (מנחות דף צ:) ממעטים מנחה מנסכים מדכתב עולה ויש לומר דשאני התם דמסתבר עולה דווקא דכולה כליל דדומיא דנסכים דכולה למזבח אי נמי שאני הכא דכתיב כל הנוגע במזבח יקדש דכל משמע לרבויי אי נמי משום דכתיב זאת תורת דריבה תורה אחת לכל העולין: