זבחיםכז:
טוען את הדף…
וּמִשְׁנָתֵינוּ כְּדִבְרֵי הָאוֹמֵר לֹא יַאַסְפֶנּוּ. וְרַב חִסְדָּא אָמַר אֲבִימִי: הַכֹּל מוֹדִין בַּנִּיתָּנִין לְמַטָּה שֶׁנְּתָנָן לְמַעְלָה – שֶׁלֹּא יַאַסְפֶנּוּ; וְכׇל שֶׁכֵּן בַּנִּיתָּנִין לְמַעְלָה שֶׁנְּתָנָן לְמַטָּה – הוֹאִיל וְדָמִים הָעֶלְיוֹנִים לְמַטָּה הֵן בָּאִין. לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא בַּנִּיתָּנִין לִפְנִים שֶׁנְּתָנָן בַּחוּץ, בַּחוּץ שֶׁנְּתָנָן לִפְנִים – שֶׁרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: יַאַסְפֶנּוּ, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לֹא יַאַסְפֶנּוּ. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: ״זֹאת הִיא הָעוֹלָה״ – הֲרֵי אֵלּוּ מִיעוּטִין; פְּרָט לְנִשְׁחֲטָה בַּלַּיְלָה וְשֶׁנִּשְׁפַּךְ דָּמָהּ וְשֶׁיָּצָא דָּמָהּ חוּץ לַקְּלָעִים – אִם עָלְתָה תֵּרֵד. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: ״עוֹלָה״ – אֵין לִי אֶלָּא עוֹלָה כְּשֵׁרָה; מִנַּיִן לְרַבּוֹת שֶׁנִּשְׁחֲטָה בַּלַּיְלָה, וְשֶׁנִּשְׁפַּךְ דָּמָהּ, וְשֶׁיָּצָא דָּמָהּ חוּץ לַקְּלָעִים, וְהַלָּן, וְהַיּוֹצֵא, וְהַטָּמֵא, וְשֶׁנִּשְׁחַט חוּץ לִזְמַנּוֹ, וְחוּץ לִמְקוֹמוֹ, וְשֶׁקִּיבְּלוּ פְּסוּלִין וְזָרְקוּ אֶת דָּמָהּ, וְהַנִּיתָּנִין לְמַעְלָה שֶׁנְּתָנָן לְמַטָּה, וְהַנִּיתָּנִין לְמַטָּה שֶׁנְּתָנָן לְמַעְלָה, וְהַנִּיתָּנִין בִּפְנִים שֶׁנְּתָנָן בַּחוּץ, וְהַנִּיתָּנִין בַּחוּץ שֶׁנְּתָנָן בִּפְנִים, וְהַפֶּסַח וְהַחַטָּאת שֶׁשְּׁחָטָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן – מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תּוֹרַת הָעוֹלָה״ – רִיבָּה תּוֹרָה אַחַת לְכׇל הָעוֹלִין, שֶׁאִם עָלוּ לֹא יֵרְדוּ. יָכוֹל שֶׁאֲנִי מְרַבֶּה אַף הָרוֹבֵעַ, וְהַנִּרְבָּע, וְהַמּוּקְצֶה, וְהַנֶּעֱבָד, וְהָאֶתְנַן, וְהַמְּחִיר, וְהַכִּלְאַיִם, וְהַטְּרֵיפָה, וְיוֹצֵא דּוֹפֶן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״זֹאת״. וּמָה רָאִיתָ לְרַבּוֹת אֶת אֵלּוּ וּלְהוֹצִיא אֶת אֵלּוּ? מְרַבֶּה אֲנִי אֶת אֵלּוּ – שֶׁהָיָה פְּסוּלָן בַּקּוֹדֶשׁ, וּמוֹצִיא אֲנִי אֶת אֵלּוּ – שֶׁלֹּא הָיָה פְּסוּלָן בַּקּוֹדֶשׁ. קָתָנֵי מִיהָא: הַנִּיתָּנִין לְמַטָּה שֶׁנְּתָנָן לְמַעְלָה, וּלְמַעְלָה שֶׁנְּתָנָן לְמַטָּה – וְלָא פְּלִיג רַבִּי יְהוּדָה; מַאי טַעְמָא? לָאו מִשּׁוּם דְּקַלְטֵיהּ מִזְבֵּחַ – וּשְׁמַע מִינַּהּ: לֹא יַאַסְפֶנּוּ. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי מְקַדֵּשׁ פְּסוּלִין. מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? תְּנֵינָא: הַנִּיתָּנִין בְּפָנִים כּוּ׳! אִי מֵהָתָם, הֲוָה אָמֵינָא: הָנֵי מִילֵּי דָּם – דַּחֲזֵי לֵיהּ; אֲבָל קוֹמֶץ, דְּלָא חֲזֵי לֵיהּ – אֵימָא לָא; קָא מַשְׁמַע לַן. מֵיתִיבִי: קְטֹרֶת זָרָה (שעלה) [שֶׁעָלְתָה] לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ – תֵּרֵד; שֶׁאֵין לְךָ מְקַדֵּשׁ פְּסוּלִין אֶלָּא מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן בְּרָאוּי לוֹ. חִיצוֹן אִין, פְּנִימִי לָא! תָּרֵיץ הָכִי: קְטֹרֶת זָרָה שֶׁעָלְתָה לְמִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן – תֵּרֵד; שֶׁאֵין מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן מְקַדֵּשׁ פְּסוּלִין אֶלָּא הָרָאוּי לוֹ, וְהַפְּנִימִי בֵּין רָאוּי לוֹ בֵּין שֶׁאֵין רָאוּי לוֹ. מַאי טַעְמָא? הַאי רִצְפָּה, וְהַאי כְּלֵי שָׁרֵת. מַתְנִי׳ הַשּׁוֹחֵט אֶת הַזֶּבַח לִזְרוֹק דָּמוֹ בַּחוּץ אוֹ מִקְצָת דָּמוֹ בַּחוּץ, לְהַקְטִיר אֵימוּרָיו בַּחוּץ אוֹ מִקְצָת אֵימוּרָיו בַּחוּץ, לֶאֱכוֹל בְּשָׂרוֹ בַּחוּץ אוֹ כְּזַיִת מִבְּשָׂרוֹ בַּחוּץ, אוֹ לֶאֱכוֹל כְּזַיִת מֵעוֹר הָאַלְיָה בַּחוּץ – פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָּרֵת. לִזְרוֹק דָּמוֹ לְמָחָר, מִקְצָת דָּמוֹ לְמָחָר, לְהַקְטִיר אֵימוּרָיו לְמָחָר אוֹ מִקְצָת אֵימוּרָיו לְמָחָר, לֶאֱכוֹל בְּשָׂרוֹ לְמָחָר אוֹ כְּזַיִת מִבְּשָׂרוֹ לְמָחָר, אוֹ לֶאֱכוֹל כְּזַיִת מֵעוֹר הָאַלְיָה לְמָחָר – פִּיגּוּל, וְחַיָּיבִין עָלָיו כָּרֵת. גְּמָ׳ סַבְרוּהָ: עוֹר אַלְיָה –ורב חסדא אמר אבימי הכל מודים - ר' יוסי ור"ש: בניתנין למטה שנתנן למעלה שלא יאספנו - דהואיל וניתן במזבח הראוי לו לא הוי כנשפך על הרצפה דקלטיה מזבח לאפוקי מכלל זריקה במקום אחר: וכל שכן בניתנין למעלה שנתנן למטה - דקרובה היא למתנה גמורה שהרי דמים העליונים למטה הן שותתין ויורדין הלכך האי דם סופו לירד למטה היה ראוי וכי יהביה למטה קלטיה מזבח מלאוספו ולחזור וליתנו למעלה: שרבי יוסי אומר יאספנו - דכיון דלמזבח זה לא היה ראוי לא קלטיה כלל: ורבי שמעון אומר לא יאספנו - שהרי לשם מזבח היה ראוי והרי בא לשום מזבח: אף אנן נמי תנינא - דאיתיה לדר' יוחנן דאמר דאיכא דאית ליה לא יאספנו ואע"ג דשלא במקומו לאו כמקומו דמי לענין כפרה לענין אסיפה מיהו קלטיה מזבח: זאת היא העולה - הרי אלו ג' מעוטין לפי שבא המקרא הזה ללמדנו על הפסולין למזבח שעלו דלא ירדו דילפינן מעולה על מוקדה על המזבח כל הלילה משעלה על מוקדה תהא שם כל הלילה לפיכך מיעט לך בו ג' [מעוטין למעט בו ג'] פסולין: זאת - היא מיעוטא זאת ולא אחרת היא הוי מיעוטא ה"א דהעולה הוי מיעוטא כלומר העולה המיוחדת ולא כולן: פרט לנשפך דמה ולשנשחטה בלילה ושיצא דמה - אבל שאר פסולין אם עלו לא ירדו ולקמן בפרק המזבח מקדש (זבחים דף פד:) מפרש טעמא דרבי יהודה דמרבי שאר פסולין ומפיק הנך: אין לי אלא עולה כשרה - תהא על מוקדה כל הלילה עד הבקר: והלן - שלן בשרה חוץ למזבח: והיוצא - שיצא בשרה: והטמא ושנשחט - ע"מ להקטיר חוץ לזמנו כו': מנין - שכיון שעלו לא ירדו: רובע ונרבע - על פי עד אחד שמותר להדיוט ואסור לגבוה ונפקי לן מקראי במסכת תמורה בפ' כל האסורין (תמורה דף כח.): וכן מוקצה ונעבד וטריפה - מוקצה שהקצהו לתקרובת עבודת כוכבים: נעבד - שהשתחוה לבהמה: כלאים - שור או כשב פרט לכלאים כי יולד פרט ליוצא דופן (חולין דף לח:): מאי ראית - אחד שריבה הכתוב ומיעט ולא פירש לך הכתוב מה ריבה ומה מיעט: אמרת - ומעצמך מרבה אני את אלו שהיה פסולן בקדש משבאו לעזרה נפסלו: קתני מיהת כו' - ולא פליג רבי יהודה לשווינהו כנשפך על הרצפה ונימא ירדו כדאמר ר' יהודה פרט לנשפך דמה ואלמא לאו כנשפך דמה קחשיב ליה: מאי טעמא לאו משום דקלטיה מזבח - לקדושי ושמע מינה לענין אסיפה לא יאספנו והא ליכא למימר משום דקסבר שלא במקומו כמקומו דמי ומשום דכיפרה הוא דהא דומיא דשאר זריקות פסולות קתני ליה ומדרבי שמעון היינו טעמא דלא מייתי ליה דאיכא למימר טעמא דרבי שמעון משום דתורת העולה ריבה ואפילו נשפך דמה נמי קאמר דלא ירדו: מקדש פסולין - שאם עלו לא ירדו ואף על גב דלא כתיב קרא אלא בחיצון: תנינא הניתנין בחוץ שנתנן בפנים לא ירדו - אבריהם ממזבח ולא פליג ר' יהודה מאי לאו דקלטיה פנימי לדם זה שניתנו עליו ואע"פ שנפסל בכניסתו להיכל משום וכל חטאת אשר יובא מדמה (ויקרא ו׳:כ״ג) הוה ליה כנשפך דמה: הני מילי דם - שפסול הוא דמקדש הואיל וחזי ליה דם בעלמא כגון דמים הפנימיים: אבל קומץ דלא חזי כלל - דכתיב (שמות ל׳:ט׳) לא תעלו עליו קטרת זרה ועולה ומנחה אימא אם עלה עליו ירד קמ"ל: קטרת זרה - קטרת נדבה שלא התיר הכתוב אלא קטרת של ציבור שחרית וערבית: שעלתה לגבי מזבח - קסלקא דעתך דבמזבח הקטרת קאי: בראוי לו - לאפוקי קמצים שלא קידשו בכלי הכי מפרש לקמן בפרק המזבח (זבחים דף פג:): האי רצפה - בבנין אבנים שלא נמשח לפיכך אין קדושתו בזה חמורה: והאי כלי שרת - ונמשח עם המשכן: מתני' את הזבח - שלמים או שאר הנאכלין: פסול ואין בו כרת - והאוכלו ואפילו בחוץ אין ענוש כרת: לאכול את בשרו למחר - ליכא לאוקומה בשלמים אלא בתודה וחטאת ואשם דאילו בשלמים מחר זמנו הוא אבל לזרוק דמו או להקטיר אימוריו אפילו בשלמים הוי למחר חוץ לזמנו: פיגול וחייבין עליו כרת - האוכלו אפילו בזמנו ענוש כרת ובגמרא יליף לה:לאו משום דקלטיה מזבח וש"מ לא יאספנו - פי' בקונטרס והא ליכא למימר משום דסבר שלא במקומו כמקומו דמי ומשום דכיפרה הוא דהא דומיא דשאר זריקות פסולות קתני לה וקשה דהא בסוף כל הפסולין (לקמן זבחים לו.) מסקינן דר' יהודה אית ליה שלא במקומו כמקומו דמי ונראה לפרש דהאי דקא"ר יהודה כמקומו דמי לא לענין דנתכפר אלא לענין מחשבה דווקא הוי כמקומו דכיון דמהניא הזריקה לענין דאם עלו לא ירדו מהניא נמי שלא לפסול במחשבה ולכך מיד לאלתר כשר ומיהו קשה דא"כ בתר דשני כמקומו דמי מאי קפריך התם מחישב ליתן הניתנין בחוץ בפנים ובפנים בחוץ הא התם נמי קלטי' מזבח דאם עלו לא ירדו וה"ר יוסף מפרש דהכי מייתי סייעתא מ"ט לאו משום דקלטיה מזבח דאפי' בפנים וחוץ קאמר רבי יהודה דקלטיה מזבח אע"ג דפני' ודחוץ לכ"ע לאו כמקומו ואפי' הכי קאמר רבי יהודה דקלטיה מזבח לענין דאם עלו לא ירדו הכי נמי קלטיה מזבח לענין דלא יאספנו ומיהו לא יתכן פי' זה למאי דפרישי' לעיל דמאן דאית ליה כמקומו דמי אפי' בפנים וחוץ קאמר מדפריך לר' יוחנן ואי שלא במקומו לאו כמקומו להוי כנשפך מן הכלי ויאספנו ולשמואל ולריש לקיש לא פריך (תוספות) ורבי חיים בה"ר מרדכי מפ' דמוכח מנתנו בחוץ שנתנו בפנים ולכולי עלמא לאו כמקומו דמי ואין זריקתו כלום לפי שנפסל מקודם שנכנס להיכל ונהי דאין תקנה באסיפה לפי שנפסל קודם הזריקה כ"ש דהוה לן למימר דהוי כנשפך הדם מן הכוס על הרצפה דאמר ר' יהודה תרד דכל זבח שלא נזרק כלל אם עלו אימורין ירדו לר' יהודה ואפי' הכי אמר דקלטיה המזבח לזריקתו ואמרינן לא ירדו ה"ה בניתנין למטה למעלה דאמר ר' יוחנן דלא כמקומו דמי ולא כיפר כלל דנימא דמהניא הזריקה וקלטיה מזבח שלא יאספנו עוד להועיל זריקה אחרת. ברו"ך ע"כ: האי רצפה והאי כלי שרת - ועדיף מכלי שרת דלא מקדשי פסולין ליקרב ומזבח מקדש: