זבחיםטז:
טוען את הדף…
בַּעַל מוּם, שֶׁאוֹכֵל – אִם עָבַד חִילֵּל; אוֹנֵן, שֶׁאֵין אוֹכֵל – אֵינוֹ דִּין שֶׁאִם עָבַד חִילֵּל?! מָה לְבַעַל מוּם, שֶׁכֵּן עָשָׂה בּוֹ קְרֵיבִין כְּמַקְרִיבִין! זָר יוֹכִיחַ. מָה לְזָר, שֶׁכֵּן אֵין לוֹ תַּקָּנָה! בַּעַל מוּם יוֹכִיחַ. וְחָזַר הַדִּין. לֹא רְאִי זֶה כִרְאִי זֶה, וְלֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה; הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן – שֶׁהֵן מוּזְהָרִין, וְאִם עָבְדוּ חִילְּלוּ; אַף אֲנִי אָבִיא אוֹנֵן – שֶׁמּוּזְהָר, וְאִם עָבַד חִילֵּל. הֵיכָן מוּזְהָר? אִילֵּימָא מִ״וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא״, חִילּוּל בְּגוּפֵיהּ כְּתִיב בֵּיהּ! אֶלָּא מֵ״הֵן הִקְרִיבוּ״ – וְקָסָבַר מִפְּנֵי אֲנִינוּת נִשְׂרְפָה. אִיכָּא לְמִפְרַךְ: מָה לְהַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן, שֶׁכֵּן לֹא הוּתְּרָה מִכְּלָלוֹ! טָמֵא יוֹכִיחַ. מָה לְטָמֵא, שֶׁכֵּן מְטַמֵּא! הָנָךְ יוֹכִיחוּ. וְחָזַר הַדִּין כּוּ׳, הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן שֶׁמּוּזְהָרִין כּוּ׳. וְלִפְרוֹךְ: מָה לְהַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן – שֶׁכֵּן לֹא הוּתְּרוּ מִכְּלָלָן אֵצֶל כֹּהֵן גָּדוֹל בְּקׇרְבַּן יָחִיד! שֵׁם טוּמְאָה מִיהָא אִישְׁתְּרַאי. רַב מְשַׁרְשְׁיָא אָמַר: אָתְיָא בְּקַל וָחוֹמֶר מִיּוֹשֵׁב; וּמָה יוֹשֵׁב, שֶׁאוֹכֵל – אִם עָבַד חִילֵּל; אוֹנֵן, שֶׁאֵינוֹ אוֹכֶל – אֵינוֹ דִּין שֶׁאִם עָבַד חִילֵּל?! מָה לְיוֹשֵׁב, שֶׁכֵּן פָּסוּל לְעֵדוּת! מִיּוֹשֵׁב תַּלְמִיד חָכָם. מָה לְשֵׁם יוֹשֵׁב, שֶׁכֵּן פָּסוּל לְעֵדוּת! שֵׁם יוֹשֵׁב לָא פָּרֵיךְ. וְאִם תִּימְצֵי לוֹמַר פָּרֵיךְ – אָתְיָא מִיּוֹשֵׁב וּמֵחֲדָא מֵהָנָךְ. אוֹנֵן פָּסוּל. אָמַר רָבָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּקׇרְבַּן יָחִיד, אֲבָל בְּקׇרְבַּן צִבּוּר – מְרַצֶּה, קַל וָחוֹמֶר מִטּוּמְאָה; מָה טוּמְאָה, שֶׁלֹּא הוּתְּרָה מִכְּלָלָהּ אֵצֶל כֹּהֵן גָּדוֹל בְּקׇרְבַּן יָחִיד – הוּתְּרָה אֵצֶל הֶדְיוֹט בְּקׇרְבַּן צִבּוּר; אֲנִינוּת, שֶׁהוּתְּרָה מִכְּלָלָהּ אֵצֶל כֹּהֵן גָּדוֹל בְּקָרְבַּן יָחִיד – אֵינוֹ דִּין שֶׁהוּתְּרָה אֵצֶל כֹּהֵן הֶדְיוֹט בְּקׇרְבַּן צִיבּוּר?! מַתְקֵיף לַהּ רָבָא בַּר אֲהִילַאי: לֹא תּוּתַּר אֲנִינוּת אֵצֶל כֹּהֵן גָּדוֹל בְּקׇרְבַּן יָחִיד, מִקַּל וְחוֹמֶר: וּמָה טוּמְאָה, שֶׁהוּתְּרָה אֵצֶל כֹּהֵן הֶדְיוֹט בְּצִבּוּר – לֹא הוּתְּרָה אֵצֶל כֹּהֵן גָּדוֹל בְּקׇרְבַּן יָחִיד; אֲנִינוּת, שֶׁלֹּא הוּתְּרָה אֵצֶל כֹּהֵן הֶדְיוֹט בְּקׇרְבַּן צִבּוּר – אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא תּוּתַּר אֵצֶל כֹּהֵן גָּדוֹל בְּקׇרְבַּן יָחִיד?! וְתוּתַּר טוּמְאָה אֵצֶל כֹּהֵן גָּדוֹל בְּקׇרְבַּן יָחִיד, מִקַּל וְחוֹמֶר: וּמָה אֲנִינוּת, שֶׁלֹּא הוּתַּר אֵצֶל כֹּהֵן הֶדְיוֹט בְּקׇרְבַּן צִבּוּר – הוּתְּרָה אֵצֶל כֹּהֵן גָּדוֹל בְּקׇרְבַּן יָחִיד; טוּמְאָה, שֶׁהוּתְּרָה אֵצֶל כֹּהֵן הֶדְיוֹט בְּקׇרְבַּן צִבּוּר – אֵינוֹ דִּין שֶׁהוּתְּרָה אֵצֶל כֹּהֵן גָּדוֹל בְּקׇרְבַּן יָחִיד?! וְלֹא תּוּתַּר טוּמְאָה אֵצֶל כֹּהֵן הֶדְיוֹט בְּקׇרְבַּן צִבּוּר, מִקַּל וְחוֹמֶר: וּמָה אֲנִינוּת, שֶׁהוּתְּרָה אֵצֶל כֹּהֵן גָּדוֹל בְּקׇרְבַּן יָחִיד – לֹא הוּתְּרָה אֵצֶל כֹּהֵן הֶדְיוֹט בְּקׇרְבַּן צִבּוּר; טוּמְאָה, שֶׁלֹּא הוּתְּרָה אֵצֶל כֹּהֵן גָּדוֹל בְּקָרְבַּן יָחִיד – אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא תּוּתַּר בְּכֹהֵן הֶדְיוֹט בְּקׇרְבַּן צִבּוּר?! (וְלֹא תּוּתַּר, וְלֹא תּוּתַּר, אֲנִינוּת, וְטוּמְאָה, טוּמְאָה, יָחִיד, וְיָחִיד, צִבּוּר – סִימָן)שאינו אוכל - דכתיב לא אכלתי באוני: [אין לו תקנה] - ואונן יש לו תקנה למחר: בעל מום - יש לו תקנה כשיעבור מומו: חילול בגופיה כתיב - כיון דדייקת הא אחר שלא יצא ק"ו תו למה לך: וקסבר מפני אנינות נשרפה - שלא היו לו אוכלין וכדפרישית וכשאמרו לו מפני אנינות שרפנוה טעה כסבור שהקריבוה אוננים ואמר להם שמא באנינות הקריבוה ומיהו חילול לא יליף ר' ישמעאל מיניה דאי לאו (קרא אחרינא) הוה אמינא האי דאמר להו שמא באנינות הקרבתם אותו לאו למימרא דאי עביד הכי שפיר אשתרוף אלא כשאמרו לו מפני אנינות שרפנוה אמר להם שמא עברתם על האזהרה והקרבתם אוננין ואמר לו אהרן וכי הן הקריבו דאסורים להקריב אוננין אני הקרבתי שאין אנינות פוסל בי: לא הותרו מכללן - זר ובעל מום מכלל איסורן שנאסרו במקדש לא הותרו אצל שום קרבן ולא אצל שום אדם תאמר באונן שהותר מכללו אצל כהן גדול: טמא יוכיח - שהותר מכללו אצל קרבן צבור דכתיב במועדו ואפילו בטומאה ואם עבד בקרבן יחיד חילל: ולפרוך מה להצד השוה - שבשלשתן שכן לא הותרו בקרבן יחיד אפי' אצל כ"ג אבל אונן הותר: שם טומאה מיהא הא אישתראי - כגון בצבור הלכך לאו פירכא היא ואי קשיא למה לי למימר טמא יוכיח בזר נמי משכחת לה דהותר שם זרות בבמה אין זה הותר מכללו שהרי לא נאסר שם מעולם אבל אונן הותר מכללו שהרי נאסר במקדש אצל כהן [הדיוט]: מתקיף לה רבא בר אהילאי - אדרבא פריך דפשיטא ליה דטומאה לא הותרה לכהן גדול בקרבן יחיד מדלא אשכחן דאישתראי אלא בצבור ופשיטא ליה דהותרה בצבור אפילו אצל כהן הדיוט מדאישתראי סתמא ופשיטא ליה דאנינות הותרה אפילו בקרבן יחיד אצל כהן גדול מדאשתראי סתמא ובאיסור אנינות אצל כהן הדיוט בא לחלק על ידי ק"ו ולומר לא נאסר אלא ביחיד ולא אמרי' סתמא איתסר אם במה שלא חלקו הכתובים אתה בא לחלק על ידי קל וחומר אמאי פשיטא לך בהנך דלעיל יש לך לדרוש קל וחומר חילוף ולהחליף את כולן: לא תותר אנינות אצל כהן גדול ביחיד - וכי שרייה בצבור שרייה: מק"ו ומה טומאה שהותרה כו' - דהא סתמא אישתרי: לא הותרה כו' - דהא לא אשכחן דאישתראי ביחיד דלא כתיב במועדו אלא בצבור אנינות כו': ותותר טומאה כו' - כלומר אי נמי דריש הכי ותותר טומאה אצל כ"ג ביחיד ואוקי איסורא בכהן הדיוט: ולא תותר טומאה אצל כהן הדיוט כו' - כלומר א"נ החליף ודרוש בו נמצא מסולק מכולן ולא תדע מה תדרוש אלא אל תחלוק במה שלא פירשו לך הכתובים:והיכן מוזהר כו' אלא מהן הקריבו וקסבר מפני אנינות נשרפה - שלא היו אוכלין כל היום ולילה שאחרי כן ולמחרתו יהיה [נותר] ונשרף בו ביום בלא עבור צורה דקסבר אנינות לילה נמי אסור ואפי' נקבר המת וכשאמר לו אהרן מפני אנינות נשרפה טעה משה שלא הבין מפני אנינות דקאמר אהרן שזהו שלא היו ראויין לאכול מחמת אנינותם אלא קסבר שהקריבו אוננים ואמר להו משה שמא באנינות הקרבתוה ומיהו חילול לא יליף ר' ישמעאל מיניה דאי לאו קרא אחרינא הוה אמינא דכי נמי דאמר להם באנינות אקרבתוה לא למימר דאי עבוד הכי שפיר אשתרוף אלא כשאמרו לו מפני אנינות שרפנוה אמר להם שמא עברתם על אזהרה והקרבתם אוננים ואמר אהרן וכי הן הקריבו כך פי' בקונט' וקצת צריך להוסיף על פירושו דכשאמר להם שמא עברתם על אזהרה והקרבתם אוננים רוצה לומר וטעיתם לשורפה על כך דאי לאו הכי מה ענין זה אצל (זה) שריפה ועל זה השיב אהרן הן הקריבו אני הקרבתי ומפני אנינות שאמרתי לא מפני הקרבתם באנינות אלא מפני שלא יכולנו לאכול מפני אנינות וא"ת בפ' כיצד צולין (פסחים פב.) ולקמן בפרק התערובת (זבחים דף פג.) דדרשינן חטאת שנכנס דמה לפנים פסולה מהן לא הובא את דמה היכי דריש ליה דלמא הכי קאמר ליה שמא טעית לשורפה מפני שנכנס דמה לפנים וי"ל דלא דמי דלמה היה לו להזכיר למשה הנך פסולין דיוצא ונכנס דמה לפנים דבשלמא גבי אנינות היה סבור שמא טעה לפי שאמר לו אהרן מפני אנינות נשרפה וה"ר חיים תירץ דאנינות לא אמר לו משה בפירוש אלא מתוך תשובתו של אהרן אבל הן לא הובא את דמה אמר משה בפי' משמע בהדיא דאם הובא שפיר אישתרוף: שכן לא הותרו מכללן - פירש בקונטרס וזר דהותר בבמה אין זה הותר מכללו שהרי לא נאסר שם מעולם והקשה ה"ר חיים דבהקומץ רבה (מנחות כה.) קרי עון יוצא הותר מכללו בבמה ותירץ דשאני גבי ציץ דכתיב לרצון להם בכל מקום שמרצה ועוד י"ל דאפילו מיקרי הותר מכללו מ"מ פרכינן הכא שפיר שכן לא הותרו מכללן במקום שנאסרו: שם טומאה מיהא אישתראי - וא"ת מה להנך זר בעל מום טמא שכן במיתה תאמר באונן וכו' וי"ל דסבר לה כרבנן דאמרי (סנהדרין פג.) בעל מום ששימש באזהרה ולא כרבי [דאמר] במיתה וא"ת מה להנך שכן פסולין בפרה בעל מום זר וטמא תאמר באונן (לקמן זבחים דף יז:) וי"ל טבול יום יוכיח: אתיא בק"ו מיושב - תימה מה ליושב שכן לא הותר מכללו: אבל בקרבן צבור מרצה - תימה הרי חטאת דאהרן דהיינו שעיר דר"ח דקיימא לן פרק טבול יום (לקמן זבחים קא.) ובשמעתין דאם הקריבוה באנינות פסולה וי"ל כיון דלא ילפינן אלא מטומאה דינו כטומאה דאינו מרצה אלא באימורין אבל הקרבן אינו נאכל ועוד דבלאו הכי סתר ליה שפיר להאי ק"ו: ומה טומאה - תימה אי אנינות לילה דאורייתא איכא למיפרך מה לטומאה שכן הותרה בפסח הבא בטומאה באכילה תאמר באנינות שלא הותר: ולא תותר אנינות כו' - תימה מה לטמא שכן מטמא ויש לומר דאינו ק"ו גמור אלא סתירת דברים: