זבחיםכה.
טוען את הדף…
וּלְרַבִּי שִׁמְעוֹן – דְּלָא בָּעֵי קִידּוּשׁ קוֹמֶץ; וּלְמַאן דְּאָמַר לְרַבִּי שִׁמְעוֹן נָמֵי בָּעֵי קִידּוּשׁ – קוֹמֶץ בִּשְׂמֹאל אַכְשׁוֹרֵי מַכְשַׁר; ״יָד״–״יָד״ דְּרָבָא לְמָה לִי? אִי לִקְמִיצָה עַצְמָהּ – מִדְּרַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא נָפְקָא; דְּאָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן? דְּאָמַר קְרָא: ״קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִיא כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם״; בָּא לְעוֹבְדָהּ בַּיָּד – עוֹבְדָהּ בְּיָמִין, כְּחַטָּאת; בָּא לְעוֹבְדָהּ בִּכְלִי – עוֹבְדָהּ בִּשְׂמֹאל, כְּאָשָׁם! לֹא נִצְרְכָא [אֶלָּא] לְקוֹמֵץ מִנְחַת חוֹטֵא; סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא, הוֹאִיל וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן שֶׁלֹּא יְהֵא קׇרְבָּנוֹ מְהוּדָּר – כִּי קָמַץ לַהּ בִּשְׂמֹאל נָמֵי תִּיתַּכְשַׁר; קָא מַשְׁמַע לַן. מַתְנִי׳ נִשְׁפַּךְ הַדָּם עַל הָרִצְפָּה, וַאֲסָפוֹ – פָּסוּל. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְלָקַח הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ מִדַּם הַפָּר״ – מִדַּם הַנֶּפֶשׁ, וְלֹא מִדַּם הָעוֹר וְלֹא מִדַּם הַתַּמְצִית. ״מִדַּם הַפָּר״ – דָּם מֵהַפָּר יְקַבְּלֶנּוּ. דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ ״מִדַּם הַפָּר״ כְּדִכְתִיב – ״מִדַּם״ וַאֲפִילּוּ מִקְצָת דָּם; וְהָאָמַר רַב: הַשּׁוֹחֵט צָרִיךְ שֶׁיְּקַבֵּל אֶת כׇּל דָּמוֹ שֶׁל פַּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאֵת כׇּל דָּמוֹ יִשְׁפֹּךְ״! אֶלָּא ״מִדַּם הַפָּר״ – דָּם מֵהַפָּר יְקַבְּלֶנּוּ. וְקָסָבַר: גּוֹרְעִין וּמוֹסִיפִין וְדוֹרְשִׁין. גּוּפָא – אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הַשּׁוֹחֵט צָרִיךְ שֶׁיְּקַבֵּל אֶת כׇּל דָּמוֹ שֶׁל פַּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאֵת כׇּל דַּם הַפָּר יִשְׁפֹּךְ״. וְהָא בְּשִׁירַיִים כְּתִיב! אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְשִׁירַיִים – דְּהָא לֵיתֵיהּ לְכוּלֵּיהּ דָּם; תְּנֵיהוּ עִנְיָן (בְּקַבָּלָה) [לְקַבָּלָה]. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הַשּׁוֹחֵט צָרִיךְ שֶׁיַּגְבִּיהַּ סַכִּין לְמַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלָקַח מִדַּם הַפָּר״ – וְלֹא מִדַּם הַפָּר וְדָבָר אַחֵר. וְדַם סַכִּין בְּמַאי מְקַנַּח לֵיהּ? אָמַר אַבָּיֵי: בִּשְׂפַת מִזְרָק, כְּדִכְתִיב: ״כְּפוֹרֵי זָהָב״. אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא: הַשּׁוֹחֵט צָרִיךְ שֶׁיִּתֵּןולרבי שמעון דלא בעי קידוש קומץ - כדאמר בהקומץ רבה (מנחות דף כו.) שלא בכלי שרת פסולה ורבי שמעון מכשיר: ולמ"ד נמי ר"ש בעי קידוש קומץ - דאיכא אמוראי דפליגי התם במילתיה דר"ש ואיכא למ"ד הכל מודים בקומץ שטעון קידוש וכי קאמר ר"ש כשרה בהקטרה קאמר אם נטלו מתוך כלי שרת לאחר שקידשו והקטירו בידו: בשמאל אכשורי מכשר - לקדש דלא עדיף קידוש הקומץ מקבלת הדם דמכשר לה רבי שמעון בשמאל: אי לקמיצה גופה - שתהא בימין דלר"ש לא נפקא ליה מוקמץ הכהן דהא אמרו לעיל דבעינן לרבי שמעון אצבע מדר' יהודה נפקא: מאי טעמא דר' שמעון - דמכשר הקטרת קומץ שלא בכלי אם העלן למזבח בידו אמר קרא במנחה קדש קדשים הוא להכי איתקש מנחה לחטאת ואשם לומר לך בא לעובדה ביד עובדה בימין כחטאת שזריקת דמה בימין במתן אצבע ולא בכלי ובעיא ימין דכתיב בה אצבע וכהונה: בא לעובדה בכלי עובדה בשמאל כאשם - שזריקה בכלי והיא כשרה בשמאל לר"ש כדאמר לעיל זרק בשמאל פסול ור' שמעון מכשיר אלמא אי בעי ביד עביד אי בכלי עביד וממילא נפקא קמיצה בימין דהא עבודת יד היא ולא עבודת כלי: לקומץ דמנחת חוטא - שתהא קמיצתו בימין: דהואיל וא"ר שמעון - בפ"ק דמנחות (דף ו.) בדין הוא שתהא מנחת חוטא טעונה שמן ולבונה שלא יהא חוטא נשכר ומפני מה לא הטעינה שלא יהא קרבנו מהודר סד"א קמיצת שמאל תתכשר בה קמ"ל יד יד דרבא כולה שמעתי' במנחות: מתני' נשפך על הרצפה - מצואר בהמה שלא נתקבל בכלי: גמ' מהפר יקבלנו - שאם נשפך מן הצואר על הרצפה ואספו פסול שהרי לא נתקבל מהפר דאי ס"ד דהאי מ"ם דכתיבא במדם דרשינן ליה כדכתיב דמשמע מקצת הדם יקבל והאמר רב כו': גורעין - אות מתיבה זו ומוסיפין אותה על חבירתה ודורשים כר"ש בסדר יומא: בשפיכת שיריים כתיב - ולא בקבלה: דהא ליתיה לכוליה דם - שכבר ניתן ממנו על הקרנות: סכין למעלה - שלא יפול דם הסכין על המזרק: ודבר אחר - סכין: בשפת מזרק - ולא לתוכן: כפורי זהב - קרי למזרקין בספר עזרא על שם קינוח כדאמר במסכת חולין (דף ח:) אי איכא בליתא דפריסא למכפריה א"נ ובעי לכפורי ידיה בההוא גברא גבי נירון קיסר (גיטין דף נו.): צריך שיתן ורידין לתוך כלי - דנהוי קבלה מהפר שפיר והאי תוך לאו דווקא דהא לא אפשר אלא על אוירו של תוך כלי:גורעין ומוסיפין ודורשין - לא שייך למיפרך סכינא חריפא אפסקא קראי אלא כשמחסר תיבה אחת כי ההיא דיש נוחלין (ב"ב דף קיא:) ואם תאמר תיפוק לי מדממעטינן דם סכין כל שכן שעל הרצפה ויש לומר דדילמא דם סכין גרע משום דנתקבלה בפסול אי נמי אי לאו טעמא דגורעין ומוסיפין ודורשין הוה אמינא דמדם הפר ולא מדם הפר ודבר אחר אתא למעוטי שעל הרצפה אבל דסכין שפיר דמי: בשפת מזרק - [פירש"י] בחוץ ולא שיפול [לתוכו פי'] בתוך המזרק דאם כן הוה ליה דבר אחר [ואין להקשות] דגבי הזאה דפרה אמרינן גמר להזות מקנח ידיו בגופה של פרה בפרק קמא דמנחות (דף ז:) אבל הכא לא מקנח ליה לסכין בגופה של פרה לפי שאז היה הסכין מלא נימין ולא היה עוד נאה לשחוט ומיהו בההיא שמעתא גופה גבי פרה אמרינן בשלמא ידו מקנח לה בגופה של פרה אלא אצבעו במאי מקנח אמר אביי בשפת מזרק והשתא ידו נמי ליקנח בשפת מזרק נראה לפי שצריך לשרוף לכוליה דם אבל אצבעו לא אפשר לקנח בגוף הפרה שהיה מזה בהר המשחה אל נכח פני אהל מועד וכי בין כל הזאה והזאה ירד מן ההר לקנח ידיו בגוף הפרה אי נמי כדפי' בקונטרס לקמן בפרק דם חטאת (זבחים דף צג:) שלא יתלכלך אצבעו בנימין בין ההזאות דהכי נמי חיישינן לנימין בפ' כל כתבי (שבת דף קטז:) גבי מפשיטין את הפסח עד החזה וכן נראה דשחיטתה והזייתה במקום אחד היו כדאיתא בפרק פרת חטאת (לקמן זבחים דף קיג.) וכן במסכת מדות (דף לה.) תנן כל הכתלים שהיו שם גבוהין עשרים אמה חוץ מכותל מזרחי שכהן השורף רואה פתחו של היכל בשעת הזייה: ע"כ: