זבחיםקה.
טוען את הדף…
בָּתַר רוֹב אֵבֶר שָׁדֵינַן לֵיהּ, וְהָא נְפַק לֵיהּ; אוֹ דִלְמָא בָּתַר בְּהֵמָה שָׁדֵינַן לֵיהּ? תֵּיקוּ. רַבָּה בַּר רַב הוּנָא מַתְנֵי לַהּ בְּגַבְרֵי, בְּמִתְעַסְּקִין בּוֹ חֲמִשָּׁה בְּנֵי אָדָם, וּנְפַקוּ תְּלָתָא וּפָשׁוּ לְהוּ תְּרֵי – מַאי? בָּתַר רוֹב מִתְעַסְּקִין אָזְלִינַן, אוֹ בָתַר בְּהֵמָה אָזְלִינַן? תֵּיקוּ. בָּעֵי רַבִּי אֶלְעָזָר: פָּרִים וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִים שֶׁיָּצְאוּ וְחָזְרוּ, מַהוּ? מִי אָמְרִינַן: כֵּיוָן דְּנָפְקִי לְהוּ – אִיטַּמּוֹ לְהוּ; אוֹ דִלְמָא, כֵּיוָן דַּהֲדוּר הֲדוּר? אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר מֶמֶל, תָּא שְׁמַע: הָיוּ סוֹבְלִין אוֹתָן בְּמוֹטוֹת, הָרִאשׁוֹנִים יָצְאוּ חוּץ לְחוֹמַת הָעֲזָרָה וְהָאַחֲרוֹנִים לֹא יָצְאוּ – הָרִאשׁוֹנִים שֶׁיָּצְאוּ חוּץ לְחוֹמַת הָעֲזָרָה מְטַמְּאִין בְּגָדִים, וְהָאַחֲרוֹנִים אֵין מְטַמְּאִין בְּגָדִים עַד שֶׁיָּצְאוּ. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ כֵּיוָן דְּנָפְקִי לְהוּ אִיטַּמּוֹ – הָנָךְ דְּאִיכָּא גַּוַּאי (לִיטָּמֵא) [לִיטַּמּוֹ]! אָמַר רָבִינָא: וְתִסְבְּרָא?! הָא בָּעֵינָא ״וְאַחַר יָבֹא אֶל הַמַּחֲנֶה״, וְלֵיכָּא! אֶלָּא רַבִּי אֶלְעָזָר הֵיכִי בָּעֵי לַהּ? כְּגוֹן דִּנְקִיטִי לַהּ בְּבָקוּלְסֵי. תָּנוּ רַבָּנַן: פָּרִים וּפָרָה וְשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ – הַמְשַׁלֵּחַ, הַשּׂוֹרְפָן וְהַמּוֹצִיאָן מְטַמֵּא בְּגָדִים; וְהֵן עַצְמָן אֵין מְטַמְּאִין בְּגָדִים, אֲבָל מְטַמְּאִין אֳוכָלִין וּמַשְׁקִין. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: פָּרָה וּפָרִים מְטַמְּאִין אֳוכָלִין וּמַשְׁקִין, שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ אֵינוֹ מְטַמֵּא. שֶׁהוּא חַי, וְהַחַי אֵינוֹ מְטַמֵּא אֳוכָלִין וּמַשְׁקִין. בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי מֵאִיר – כִּדְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל; דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״עַל כׇּל זֶרַע זֵרוּעַ״ – מָה זְרָעִים – שֶׁאֵין סוֹפָן לְיטַמֵּא טוּמְאָה חֲמוּרָה, וּצְרִיכִין הֶכְשֵׁר; אַף כֹּל שֶׁאֵין סוֹפָן לְיטַמֵּא טוּמְאָה חֲמוּרָה, צְרִיכִין הֶכְשֵׁר. יָצְתָה נִבְלַת עוֹף טָהוֹר – שֶׁסּוֹפָהּ לְיטַמֵּא טוּמְאָה חֲמוּרָה, וְאֵין צְרִיכָה הֶכְשֵׁר. אֶלָּא לְרַבָּנַן – אִי אִית לְהוּ דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, אֲפִילּוּ שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ! אִי לֵית לֵיהּ, אֲפִילּוּ פָּרָה וּפָרִים מְנָלַן? כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אֲמַר, אָמְרִי בְּמַעְרְבָא: צְרִיכִין הֶכְשֵׁר טוּמְאָה מִמָּקוֹם אַחֵר. בָּעֵי רַבִּי אֶלְעָזָר: פָּרִים וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִים, מַהוּ שֶׁיְּטַמְּאוּ אֳוכָלִין וּמַשְׁקִין בִּפְנִים כְּבַחוּץ? מְחוּסַּר יְצִיאָה כִּמְחוּסַּר מַעֲשֶׂה דָּמֵי, אוֹ לָא? בָּתַר דְּבַעְיַאּ הֲדַר פַּשְׁטַהּ: מְחוּסַּר יְצִיאָה כִּמְחוּסַּר מַעֲשֶׂה דָּמֵי. בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי אַבָּא בַּר שְׁמוּאֵל מֵרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: נִבְלַת עוֹף טָהוֹר, לְרַבִּי מֵאִיר, מַהוּ שֶׁתְּטַמֵּא בִּכְזַיִת? דְּמַחֲתָא לְאַרְעָא – לָא תִּיבְּעֵי לָךְ; דְּנָקֵיט בְּפוּמֵּיהּ – לָא תִּיבְּעֵי לָךְ; כִּי תִּיבְּעֵי לָךְ – דְּנָקֵיט לֵיהּ בִּידֵיהּ: מְחוּסַּר קְרִיבָה כִּמְחוּסַּר מַעֲשֶׂה דָּמֵי, אוֹ לָא? בָּתַר דְּבַעְיַאּ הֲדַר פַּשְׁטַהּ:או דלמא בתר בהמה - דמיחבר בה והיכא דאיתא שדינן לה ואע"ג דלאו רובא דבהמה היא אלא פלגא וליכא למימר כדאמרן לעיל שבקינן רובא דבהמה אפילו הכי כיון דאין האבר נתוק לא אזלינן ביה בתר רובא ולא הויא יציאה ואם נטמא הפר שורפו בפנים: מתני לה - להך בעיא ברובא דמניינא דגברי: שיצאו וחזרו מהו - קס"ד לענין טומאת בגדים של אלו שהוציאום קמיבעיא ליה: איטמו להו - בגדיהם: כיון דהדור הדור - והוו להו כמי שלא יצאו: הנך דאיכא גוואי נמי נטמאו - דהא יציאה לענין טומאת בגדים בפרים כתיבא יוציא אל מחוץ למחנה ושרפו וגו' ומיניה ילפינן לקמן בפירקין (זבחים דף קה:) לומר לך כיון שיצא הפר חוץ למחנה אחת מטמא בגדים אע"פ דלא נפוק גברי נטמאו אלא לאו משום דאמר דאי הדר הדור וכל שכן אלו שמוחזרים ועומדין שהרי לא יצאו: אמר רבא ותסברא - דהך דקמייתי ראיה מילתא היא: הא בעינן ואחר יבא אל המחנה - אלמא קרא בדנפיק לבראי קאי דכל כמה דלא נפק לא קרינא ביה ואחר יבא וכיון דלא קרינא ביה ואחר יבא לא קרינא ביה יכבס בגדיו: ופרכינן אלא ר' אלעזר היכי בעי לה - דכיון דבהכי תליא מילתא מכי נפק קרינא ביה יכבס בגדיו ואי אהדרינהו ואתו אחריני לאפוקינהו אפי' חשבת להו מוציאין לא מטמאו הנך בתראי עד דנפקי דהא לא קרינא בהו ואחר יבא: דנקיטי לה בבקולסי - שאחזום במקלות ועומדין מבחוץ להוציאם לאחר שחזרו וקמיבעיא ליה מי אמרינן כיון שיצאו חוץ לעזרה כל העסוקים בהן מכאן ואילך חוץ לעזרה מטמאין בגדים או דלמא כיון דהדור הדור ועד דנפקי לא מטמאו: בקולסי בלשון הש"ס ירושלמי מקל וראיתי דוגמתו בצילמי תרח נטל בקולסא ותברינון: השורף פרה אדומה ופרים הנשרפים מטמאין בגדים - פרה בהדיא כתיב בה (במדבר יט) פרים פר כהן משיח ופר העדה ופר יום הכיפורים גמרי מקרא יתירא דחטאת חטאת בשילהי כל הזבחים שנתערבו (לעיל זבחים פג.) ופר יוה"כ בהדיא כתיב (ויקרא טז): והן אינן מטמאין בגדים - פרה ופרים עצמן אין מטמאין בגדים הנוגעין בהן בלא מתעסקין אבל מטמאין אוכלין ומשקין הנוגעין בהן ולקמן מפרש טעמא: כדתנא דבי ר' ישמעאל מה זרעים שאין סופן לטמא טומאה חמורה - כגון אדם ובגדים: וצריכין הכשר - דבר המכשירן לקבל טומאה כגון נתינת מים ומגע שרץ: אף כל שאין סופו לטמא כו' - כגון שאר אוכלין אבל הני פרה ופרים ושעיר הואיל וסופן לטמא אדם ובגדים כגון המתעסקין בהן אין צריכין הכשר טומאה הלכך מטמאו מחיים ואע"ג דלא איטמויי שאר בעלי חיים דעלמא: אלא לרבנן אי דאית להו דתנא דבי רבי ישמעאל אפי' שעיר המשתלח ואי לית להו דתנא דבי רבי ישמעאל פרה ופרים מנא להו - הרי טהורין הן ולא נאמרה בהן טומאה אלא למתעסקים בהן: אמרי במערבא צריכין הכשר טומאה ממקום אחר - הא דתנא דבי רבי ישמעאל ה"ק כל שאין סופו לטמא טומאה חמורה צריך הכשר טומאה ממקום אחר שיגע בשרץ או בנבילה ולא שיטמאו מאיליו אבל מי שסופו לטמא טומאה חמורה אין צריך ליגע בטומאה ומטמא טומאת אוכלין מאיליו כגון פרה ופרים אבל חזי לטומאה מיהת בעלמא בעינן ולא בעלי חיים דלא אשכחן בבהמות בעלי חיים מטמאין: מהו שיטמאו בפנים אוכלין ומשקין - הואיל ועדיין לא הגיעו להיות מטמאין טומאה חמורה לא מטמאו טומאה קלה או דלמא הואיל וסופן לטמא לכשיצאו מטמאו: נבלת עוף טהור - מטמאה טומאה חמורה בבית הבליעה בכזית: מהו שיטמא - לרבי מאיר אוכלין ומשקין בכזית לרבנן לא תיבעי לך דאמרי מידי דחזי לטומאה בעינן ובכזית אין לזו טומאה אלא בבית הבליעה אבל לענין מגע ליכא שיעורא בכזית אלא לרבי מאיר דאמר כל שסופו לטמא טומאה חמורה אין צריך ראויה לטומאה מהו שתטמא בכזית מאליה: דמחתא על ארעא לא תיבעי לך - דלא מיטמאה דהא אכתי לא הוגעה לסוף טומאה חמורה שמא לא תיכנס לבית הבליעה לעולם: דנקט בפומיה לא תיבעי לך - דאם היו אוכלים אחרים לתוך פיו מטמאתן דהא הגיעה לטומאה חמורה בהאי שיעורא כי תיבעי לך כו':או דלמא בתר בהמה אזלינן - תימה אם הבהמה בפנים פשיטא דגברי טהורים כדמוכח כולה שמעתין ויש לומר דה"ק בתר בהמה דוקא אזלינן בתר רובא אבל בגברי לא: או דלמא כיון דהדור הדור - פי' בקונטרס דמבעיא ליה לענין טומאת בגדים של אלו שהוציאו וקשה אטו מחיצות עזרה מקום טהרה דכיון שנטמאו מי יטהרם ונראה לפרש דמבעיא ליה לענין הנוגע בפנים דדלמא כיון דיצאו בחוץ אע"ג דחזרו הנוגע בפנים טמא ומסיק דמיבעיא ליה כיון דנקטי בבקולסי ומיירי בעומד בחוץ ואוחז במקלות להוציאם לאחר שיחזרו כדפירש בקונטרס. הג"ה: פרים הנשרפים - שיצאו הפרים והאנשים וחזרו הפרים וגברי מהו פשיטא האנשים וגם בגדים שהיו עליהם טמאים ובחזרתן לא נטהרו אלא אם אנשים אחרים נכנסו בעזרה ויתעסקו בהוצאתן או הראשונים לבשו בגדים אחרים מי הוו טמאים בעסק זה קודם שיצאו חוץ לעזרה כיון שיצאו הפרים כבר חשוב כאילו מוציאים אותם מפתח עזרה ולחוץ וקאמר מי תלי מילתא בהוצאת הפר לבדו אע"פ שלא יצאו האנשים א"כ גבי סובלין אותן במוטות כיון שיצא הפר ולכך נטמאו הראשונים אם כן גם דגואי נטמאו ותסברא שיהא תלוי ביציאת הפר לבדו והא בעינן ואחר יבא אל המחנה אלא פשיטא דבעיא גם שיצאו האנשים עם הפרים ולכך דגואי לא מטמאי וגם בבעיא דילך אנשים אחרים שמעולם לא יצאו פשיטא דטהורין או גברי קדמאי אם לבשו בגדים אחרים אלא רבי אלעזר הכי בעי דנקטי בבקולסי שהפרים יצאו וחזרו אנשים אחרים ועמדו חוץ לעזרה ומוציאין הפרים שבתוך העזרה במקלות מי אמרינן כיון שהפרים כבר יצאו והאנשים עומדים בחוץ חשוב כאילו מוציאין אותן מפתח עזרה ולחוץ וטמאין או חשוב כאילו לא יצאו הפרים מעולם לחוץ וטהורים אבל אם נכנסו בפנים גברי חדשים או הראשונים בבגדים חדשים כיון שמעולם אלו לא יצאו פשיטא דטהורים אע"פ שיצאו כבר הפרים: מה שבפנים אינו מבואר וזה עיקר. ברוך ד"ך: מחוסר יציאה כמחוסר מעשה דמי או לא - וא"ת אי מטמאו בפנים אם כן יטמאו את האימורים ויש לומר דמחוסר חתיכה פשיטא דהוי כמחוסר מעשה ולא תטמאו בשעת פרישתן דמיירי בניתזין בעל כרחו ובירושלמי גרסינן בסוף פרק שני שעירים רבי אליעזר שאל פרים הנשרפין ושעירים הנשרפים מהו שיטמאו בגדים בלא הכשר ובלא טומאה מפני שסופן לטמאות טומאה חמורה השיב רבי שמואל קפודקיא מעתה יטמאו אימורים אלא כשפרשו ואפילו תימא דלא פירשו כהדא אין מי חטאת מטמאין דבר לחזור ולטמאות ממנו: