זבחיםב:
טוען את הדף…
נֶדֶר הוּא! אֶלָּא אִם כְּמָה שֶׁנָּדַרְתָּ עָשִׂיתָ – יְהֵא נֶדֶר, וְאִם לֹא – נְדָבָה יְהֵא; וּנְדָבָה מִי שְׁרֵי לְשַׁנּוֹיֵי בַּהּ? אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לָרַב פָּפָּא: לָא הֲוֵית גַּבַּן בְּאוּרְתָּא בִּתְחוּמָא בֵּי חַרְמָךְ – דְּרָמֵי רָבָא מִילֵּי מְעַלְּיָיתָא אַהֲדָדֵי, וְשַׁנִּי לְהוּ. מַאי מִילֵּי מְעַלְּיָיתָא? תְּנַן: כׇּל הַזְּבָחִים שֶׁנִּזְבְּחוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן כּוּ׳. טַעְמָא דְּשֶׁלֹּא לִשְׁמָן; הָא סְתָמָא – עָלוּ נָמֵי לַבְּעָלִים לְשֵׁם חוֹבָה; אַלְמָא סְתָמָא נָמֵי כְּלִשְׁמָן דָּמֵי. וּרְמִינְהִי: כׇּל הַגֵּט שֶׁנִּכְתַּב שֶׁלֹּא לְשֵׁם אִשָּׁה – פָּסוּל. וּסְתָמָא נָמֵי פָּסוּל! וְשַׁנִּי: זְבָחִים – בִּסְתָם לִשְׁמָן עוֹמְדִין, אִשָּׁה – בִּסְתָמָא לָאו לְגֵירוּשִׁין עוֹמֶדֶת. וּזְבָחִים בִּסְתָמָא כְּשֵׁירִין מְנָלַן? אִילֵּימָא מֵהָא דִּתְנַן: כׇּל הַזְּבָחִים שֶׁנִּזְבְּחוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן כּוּ׳ – וְלָא קָתָנֵי ״שֶׁלֹּא נִזְבְּחוּ לִשְׁמָן״; גַּבֵּי גֵּט נָמֵי, הָקָתָנֵי: כׇּל הַגֵּט שֶׁנִּכְתַּב שֶׁלֹּא לְשֵׁם אִשָּׁה פָּסוּל – וְלָא קָתָנֵי ״שֶׁלֹּא נִכְתַּב לְשֵׁם אִשָּׁה פָּסוּל״! אֶלָּא מֵהָא דִּתְנַן: כֵּיצַד לִשְׁמָן וְשֶׁלֹּא לִשְׁמָן? לְשֵׁם פֶּסַח וּלְשֵׁם שְׁלָמִים. טַעְמָא דְּאָמַר לְשֵׁם פֶּסַח וּלְשֵׁם שְׁלָמִים, הָא לְשֵׁם פֶּסַח וּסְתָמָא – כָּשֵׁר; אַלְמָא סְתָמָן כְּלִשְׁמָן דְּמֵי. דִּילְמָא שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר: כׇּל הָעוֹשֶׂה – עַל דַּעַת רִאשׁוֹנָה הוּא עוֹשֶׂה! אֶלָּא מִסֵּיפָא: שֶׁלֹּא לִשְׁמָן וְלִשְׁמָן – לְשֵׁם שְׁלָמִים וּלְשֵׁם פֶּסַח. טַעְמָא דְּאָמַר לְשֵׁם שְׁלָמִים וּלְשֵׁם פֶּסַח, הָא סְתָמָא וּלְשֵׁם פֶּסַח – כָּשֵׁר. דִּילְמָא שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר: יוֹכִיחַ סוֹפוֹ עַל תְּחִילָּתוֹ! אִי נָמֵי, אַיְּידֵי דִּתְנָא ״לִשְׁמָן וְשֶׁלֹּא לִשְׁמָן״, תְּנָא נָמֵי ״שֶׁלֹּא לִשְׁמָן וְלִשְׁמָן״! אֶלָּא מֵהָא: לְשֵׁם שִׁשָּׁה דְּבָרִים הַזֶּבַח נִזְבָּח – לְשֵׁם זֶבַח, לְשֵׁם זוֹבֵחַ, לְשֵׁם שֵׁם, לְשֵׁם אִשִּׁים, לְשֵׁם רֵיחַ, לְשֵׁם נִיחוֹחַ. וְהַחַטָּאת וְאָשָׁם – לְשֵׁם חֵטְא. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: אַף מִי שֶׁלֹּא הָיָה בְּלִבּוֹ לְשֵׁם אַחַת מִכׇּל אֵלּוּ – כָּשֵׁר, שֶׁתְּנַאי בֵּית דִּין הוּא. אַתְנוֹ בֵּית דִּין דְּלָא לֵימָא ״לִשְׁמוֹ״, דִּילְמָא אָתֵי לְמֵימַר ״שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ״. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ סְתָמָא פָּסוּל, קָיְימִי בֵּית דִּין וּמַתְנִי מִילְּתָא דְּמִיפְּסִיל בֵּיהּ?! וְגַבֵּי גֵּט דִּסְתָמָא פָּסוּל – מְנָלַן? אִילֵּימָא מֵהָא דִּתְנַן: הָיָה עוֹבֵר בַּשּׁוּק, וְשָׁמַע סוֹפְרִים מַקְרִין: ״אִישׁ פְּלוֹנִי גֵּירַשׁ פְּלוֹנִית מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי״, וְאָמַר: ״זֶה שְׁמִי וְזֶה שֵׁם אִשְׁתִּי״ – פָּסוּל לְגָרֵשׁ בּוֹ. דִּילְמָא כִּדְרַב פָּפָּא – דְּאָמַר רַב פָּפָּא: הָכָא בְּסוֹפְרִים הָעֲשׂוּיִין לְהִתְלַמֵּד עָסְקִינַן; וְלָא אִיכְּתוּב לְשׁוּם כְּרִיתוּת כְּלָל! אֶלָּא מֵהָא:נדר הוא - דהא כאשר נדרת כתיב ויש חילוק בין נדר לנדבה נדר דאמר הרי עלי ונדבה הרי זו: אם כמה שנדרת עשית - שעבד עבודותיה לשמה: יהא נדר - ויעלה זה לנדרך: ואם לאו יהא לנדבה - כאילו התנדבת לזה נדבה אחרת ולא לשם הראשונה: ונדבה מי שרי לשנויי בה - וכיון דרחמנא קרייה נדבה מי שרי לשנויי בה הא אמרינן בפ' שני (לקמן זבחים ד' כט:) אסור לחשב בקדשים ויליף מקרא דלא יחשב והכי מידרש קרא אם מוצא שפתיך תשמור ועשית אז יהיה נדר אשר נדרת ואם לאו נדבה: (מפי השמועה במנחות עד כאן) לא הוית גבן באורתא בתחומא - כלומר חבל על שלא היית אמש בשבת אצלנו בתוך התחום שתוכל לבא לבית המדרש ולשמוע: בי חרמך - שם מקום: ושני להו - ופירקן: שלא לשמן - משמע דעקר שמייהו בהדיא: שלא לשם אשה - האשה הזאת שנכתב לשום אחרת ששמה כשם זו פסול דכתיב וכתב לה לשמה: וסתמא נמי פסול - כגון אם כתבו הסופר [סתם] לשם לאה שיהא מזומן לכשיבא אדם אצלו ששמו ושם אשתו (שוין) כן ויתננו לו ולקמן מפרש מנלן ממתני' דסתם פסול: ושני - ותריץ רבא גופיה דרמינהו אהדדי: בסתמן לשמן עומדין - הילכך כל כמה דלא עקר שמייהו בהדיא הוו לשמן: מנלן - ממתני' היכי שמע ליה רבא דתיקשה ליה: שנזבחו שלא לשמן - משמע דעקר שמן מהן: שלא נזבחו לשמן - משמע שלא הזכיר שמן עלייהו דהיינו סתמא: שנכתב שלא לשם אשה זו - משמע שנכתב לשם אחרת בפירוש: כיצד לשמן כו' - מתני' היא: לשם פסח ולשם שלמים - כך חישב עליו: הא לשם פסח וסתמא - שלא חישב אחריו לשם שלמים כשר ואע"ג דסוף שחיטה סתמא אישתחיט: אלמא סתמן כלשמן דמי - דאי כשלא לשמן דמי הויא ליה כאילו אמר לשם פסח ולשם שלמים: על דעת [ראשונה - אבל] היכא דשחטיה כוליה סתמא אימא לך דפסול: הא סתמא [ולשם] פסח - תחילה שחטה סתם וסופה לשם פסח כשר ולא מיפסיל משום תחילתה אלמא סתמא כלשמן: א"נ איידי כו' - כלומר לעולם לא תידוק מיניה הא סתמא ולשם פסח כשר דלעולם אימא לך פסול דסתמא כשלא לשמו והאי דקתני לשם שלמים איידי דפריש בלשמן ולא לשמן לשם שלמים דהתם דווקא הוא דאילו סתמא הוי כשר דעל דעת ראשונה הוא עושה פריש נמי תנא דמתני' בשלא לשמו ולשמו לשם שלמים ולשם פסח ולאו דווקא דה"ה לסתמא ולשם פסח דמיפסל בתחילת שחיטה: לשם ששה דברים - משנה בפרק ב"ש ומקראי יליף להו: לשם זבח - לשם מה שהוקדש: לשם זובח - שיתכפר בו בעליו ולא שיתכפר בו אחר: לשם שם - (לנחת רוח) להקב"ה שאמר (ונעשה רצונו): לשם אשים - להקטירם ולא לעשותם צלי על המזבח קרבוניי"ש בלע"ז: לשם ריח - לאפוקי איברים שצלאן והעלן דשוב אין בהן ריח והכי מפרש להו התם: לשם ניחוח - לשם הנחת רוח להקב"ה שאמר ונעשה רצונו: שלא היה בלבו - לשמו אלא סתם ולא הזכיר אחד מאלה: שתנאי בית דין הוא - שישחטו סתם ולא יזכירו בשחיטתן לשמו כדמפרש טעמא ואזיל אתנו ב"ד דלא לימא לשמן כו': וגבי גט דסתמא פסול מנא ליה - כלומר היכי שמע ליה רבא ממתני' דגיטין דפסול דתיקשה ליה ורמינהי אהדדי: מקרין - את התלמידין שמלמדין אותן לכתוב טופסי גיטין: דלא איכתוב לשם כריתות כלל - אבל היכא דאיכתב לשם כריתות שיהא מזומן לו לכשיזדמן לו מגרש ששמו ושם אשתו שוין בו כשר:ואם לאו יהא נדבה - אע"ג דבפ"ק דר"ה (דף ו.) דריש ליה לענין בל תאחר דלא שייך לאחר שחיטה הכא דריש מפשטיה דקרא דמשמע דקרי ליה לנדר נדבה: זבחים בסתם לשמן הן עומדין - ואינו פסול עד שיכוין שלא לשמן [וא"ת בפ"ק דחולין (דף יב:) בעי ר"י אי קטן יש לו מחשבה וכו' ופי' בקונטרס כגון בשחיטת קדשים דיליף בריש זבחים דבעי לשמה ושחט קטן עולה לשמה מי הוי כוונה או לא הא משמע הכא דמסתמא נמי כשר ואינו פסול עד שיכוין שלא לשמן] וי"ל דסתמא דקטן גרע דאין לו דעת להבין שהן קדשים וסבור שהן חולין והוה ליה מתעסק ופסול כדאמר בפרק בית שמאי (לקמן זבחים דף מו:) לשם חולין כשירין משום חולין פסולה והאי קטן אפילו אומר יודע אני שהן קדשים ולשמן אני מתכוין מיבעיא לן אי כוונתו כוונה או דילמא לא מהני אם אין מעשיו מוכיחין: סתם אשה לאו לגירושין עומדת - ואפי' זינתה תחת בעלה מכל מקום לאו להתגרש בגט זה עומדת וגם אם לא ירצה הבעל לא יגרשנה אלא שלא תשמשנו ומתוך הא מילתא מיתרצא מה שמקשים בסוף פרק שני דגיטין (דף כג.) דאמר עובד כוכבים אדעתא דנפשיה עביד ואינו כשר לכתוב את הגט ובפ' שני דעבודה זרה (דף כו:) אמרי' ימול ארמאי ואל ימול כותי משום דכותי מתכוין לשם הר גריזים [והתם נמי] בעינן לשמה כדדרשינן (שם דף כז.) מלה' המול (ימול) ואפי' הכי מכשרינן ארמאי דיש לחלק בין גט למילה כמו שמחלק כאן בין זבחים לגט הא סתמא פסול משום דסתם אשה לאו לגירושין קיימא ולכך נמי [בעובד כוכבים] פסול אע"ג דעביד סתם אבל מילה סתמא לשמה קיימא כמו זבחים הילכך עובד כוכבים כשר אע"ג דעביד סתם: הא לשם פסח וסתמא כשר - פי' בקונטרס דסוף שחיטה סתמא אישתחיט ותימה כיון דאמר בתחילת שחיטה לשם פסח וכי כל שעה יש לו לדבר עד שיגמר שחיטתו ונראה לפרש דבשתי עבודות איירי כגון דשחיט לשם פסח וקיבל סתם ומיהו בפרק תמיד נשחט (פסחים דף נט:) מיבעי לן אי בעבודה אחת תנן או בשתי עבודות ועבודה אחת היינו כדפירש הקונטרס ויש ליישב דאפילו אם תימצי לומר לשם פסח וסתמא פסול [אפ"ה] אין צריך לדבר כל שעה אלא שבתחילת שחיטה יאמר שעושה כל השחיטה לשם שחיטת פסח: אתנו בית דין דלא לימא לשמה דילמא אתי למימר שלא לשמה - בשמעתא קמייתא דגיטין (דף ג.) דמפרש דלכך לא תיקנו לומר בפני נכתב לשמה למ"ד לפי שאין בקיאין לשמה משום דאי מפשת ליה לדיבורא אתי למיגזייה לא הוי מצי למימר דילמא אתי למימר שלא לשמה דמי הוא שוטה כל כך שנותן גט לאשה זו שנכתב לשמה והוא אומר שלשם אחרת נכתב אבל אדם השוחט קרבן פעמים שטועה וסבור שהוא קרבן אחר וכן המקבל ומוליך וזורק: קיימי בית דין ומתני כו' - יש תימה למה לו להאריך כל זה הא בהדיא אמר סתמא כשר ונראה לפרש דמי שלא היה בלבו היינו שלא אמר בהדיא לשם אחד מכל אלו אבל חישב בלבו למה שדינו להיות הא סתמא פסול להכי [דייק] מתנאי בית דין וכי מתנו בית דין דלא לימא בהדיא ובמחשבה סגי ושמא אתי לידי פסול שלא יחשב כלל וישחוט סתמא ויפסל: בסופרים העשויין להתלמד עסקינן - ואפילו למאן דאמר בפרק קמא דעירובין (דף יג.) גבי מגילת סוטה דמוחקין אותה מן התורה אף על גב דבעינן לשמה ואף על גב דתורה להתלמד עבידא כדקאמר התם לענין גט מודה כדפרישית שם ובפ"ב דגיטין (דף כ.) וס"ת נמי פסלינן [בגט] בפ"ב דגיטין (דף יט:) כדמוכח בעובדא דההוא גברא דעל לבי כנישתא שקל ספר תורה ויהב לדביתהו: