Zevachim 40a · Talmud

אָמַר מָר: אֵין לִי אֶלָּא מַתַּן שֶׁבַע שֶׁמְּעַכְּבוֹת בְּכׇל מָקוֹם. הֵיכָא? אָמַר רַב פָּפָּא: בְּפָרָה וּבִנְגָעִים. מַתַּן אַרְבַּע מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כֵּן יַעֲשֶׂה״. מַאי שְׁנָא מַתַּן שֶׁבַע – דִּכְתִיבָן וּכְפִילָן, מַתַּן אַרְבַּע נָמֵי – כְּתִיבָן וּכְפִילָן! אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לְרַבִּי שִׁמְעוֹן. דְּתַנְיָא, לְמַעְלָה אוֹמֵר: ״קֶרֶן״–״קַרְנוֹת״ – שְׁתַּיִם; לְמַטָּה הוּא אוֹמֵר: ״קֶרֶן״–״קַרְנוֹת״ – אַרְבַּע. דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ; הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ״בְּאֹהֶל מוֹעֵד״ – עַל כׇּל הָאָמוּר בְּאֹהֶל מוֹעֵד. וְרַבִּי יְהוּדָה, ״כֵּן יֵעָשֶׂה״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: לְפִי שֶׁלֹּא לָמַדְנוּ לְפַר יוֹם הַכִּפּוּרִים לִסְמִיכָה. וּשְׁיָרֵי הַדָּם מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כֵּן יַעֲשֶׂה״. וּלְפַר יוֹם הַכִּפּוּרִים לֹא לָמַדְנוּ? הָא אָמַרְתָּ: ״לַפָּר״ – זֶה יוֹם הַכִּפּוּרִים! אִיצְטְרִיךְ; סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הָנֵי מִילֵּי – עֲבוֹדָה דִּמְעַכְּבָא כַּפָּרָה, אֲבָל עֲבוֹדָה דְּלָא מְעַכְּבָא כַּפָּרָה – אֵימָא לָא; קָמַשְׁמַע לַן. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, הַאי ״בְּאֹהֶל מוֹעֵד״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? ״בְּאֹהֶל מוֹעֵד״ מִבְּעֵי לֵיהּ שֶׁאִם נִפְחֲתָה תִּקְרָה שֶׁל הֵיכָל, לֹא הָיָה מַזֶּה. וְאִידַּךְ – מֵ״אֲשֶׁר״. וְאִידַּךְ – ״אֲשֶׁר״ לָא דָּרֵישׁ. אַבָּיֵי אָמַר: לְרַבִּי יְהוּדָה נָמֵי אִיצְטְרִיךְ; סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: מִידֵּי דְּהָוֵה אַסְּמִיכָה וּשְׁיָרֵי הַדָּם – דְּאַף עַל גַּב דִּכְתִיבָן וּכְפִילָן לָא מְעַכְּבָא, מַתַּן אַרְבַּע נָמֵי לָא תִּתְעַכַּב; קָא מַשְׁמַע לַן. ״לַפָּר״ – זֶה פַּר יוֹם הַכִּפּוּרִים. לְמַאי הִילְכְתָא? אִי לְעַכֵּב – פְּשִׁיטָא, ״חֻקָּה״ כְּתִיבָה בֵּיהּ! אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לְרַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר: כִּי כְּתִיבָה ״חֻקָּה״ – אַדְּבָרִים הַנַּעֲשִׂים בְּבִגְדֵי לָבָן בִּפְנִים, שֶׁאִם הִקְדִּים מַעֲשֶׂה לַחֲבֵירוֹ – לֹא עָשָׂה וְלֹא כְלוּם; אֲבָל דְּבָרִים הַנַּעֲשִׂים בְּבִגְדֵי לָבָן בַּחוּץ, הִקְדִּים מַעֲשֶׂה לַחֲבֵירוֹ – מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי; אֵימָא מִדִּכְסִידְרָן לָא מְעַכְּבִי, הַזָּאוֹת נָמֵי לָא מְעַכְּבִי; קָא מַשְׁמַע לַן. מַתְקֵיף לַהּ רַב פָּפָּא: וּמִי מָצֵית אָמְרַתְּ הָכִי?! וְהָתַנְיָא: ״וְכִלָּה מִכַּפֵּר אֶת הַקֹּדֶשׁ״ – אִם כִּיפֵּר כִּילָּה, וְאִם לֹא כִּיפֵּר לֹא כִּילָּה. דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה, מִפְּנֵי מָה לֹא נֹאמַר: אִם כִּילָּה כִּיפֵּר, וְאִם לֹא כִּילָּה לֹא כִּיפֵּר? אָמַר רַב פָּפָּא: לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לְאֶת (דם) [בְּדָם] וּבִטְבִילָה. ״אֶת״ – אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: לֹא נִצְרְכָא לְהַכְשִׁיר

בפרה - והזה אל נכח פני אהל מועד וגו' וכתב חוקה לעיכובא: בנגעים - בלוג שמן של מצורע והזה מן השמן באצבעו וגו' וכתיב זאת תהיה תורת המצורע (ויקרא י״ד:ט״ז) וכל הווייה עיכובא: מתן ארבע נמי כתיבן בהדיא וכפילן - דועשה כאשר עשה אכולה מילתא קאי ומהיכא תיתי למעוטינהו: דכתיבן - בהדיא: וכפילן - ועשה כאשר עשה: מתן ארבע נמי כתיבן בהדיא וכפילן - דועשה כאשר עשה אכולה מילתא קאי ומהיכא תיתי למעוטינהו: לא נצרכא אלא לר"ש - דאמר לא כתיב ביה אלא שתים ושתים אחרות בהיקשא דהאי קרא איתקוש פר כהן משיח ופר העלם דבר כדאמרן לפר זה פר כהן משיח הילכך אי לא דהדר כפלינהו לא הוו כפולין: למעלה - בפר כהן משיח: למטה - בפר העלם: קרן קרנות - מדמצי למיכתב קרן וכתב קרנות הויא שתים דאית ליה לר"ש יש אם למקרא וחוזרים ומלמדים זה מזה בהיקש: הרי הוא אומר - בשניהם על קרנות מזבח קטרת סמים אשר לפני ה' אשר באהל מועד והאי באהל מועד יתירא הוא דהא כתיב אשר לפני ה' ולמדך על כל הקרנות שבתוך ההיכל צריך ליתן: סמיכה ושפיכת שירים לא נאמרו בפרשת אחרי מות: ת"ל כן יעשה - לרבות פר יוה"כ לסמיכה ושירים דהא פר יוה"כ בהאי קרא כתיב כדאמר לפר זה יוה"כ: והאמרת לפר כו' - וכיון דאיתקש להאי איתרבו להו סמיכה ושירים בהיקשא ולמה לי תו כן יעשה: ס"ד אמינא - כי איתקש לעבודה דמעכבא כפרה הוא דאיתקש כדכתיב וכפר בהאי קרא ולרבויי בי' את בדם וטבילה כדמפרש לקמן: נפחתה - תקרת עלייתו וגגו תו לאו אהל הוא: מאשר - נפקא ליה ארבע קרנות מאשר דמצי למכתב אשר לפני ה' באהל מועד למה לי [למיהדר] למיכתב אשר אלא על כל הקרנות אשר באהל דהאי אשר בתרא משום מזבח לא איצטריך למיכתביה: לר' יהודה נמי - אע"ג דכתיבי מתן ארבע בהדיא וכפילן בועשה כאשר עשה: איצטריך - כן יעשה לרבויינהו שיעכבנו: סד"א מידי דהוה אסמיכה ושירי הדם - דפר העלם גופיה דכתיבן וכפילן ולא מעכבי כדאוקימנא עילוייהו מיעוטא דוכפר ונסלח משום טעם דאין מעכבות בכ"מ: מתן ארבע - שאין מעכבות בחטאת החיצונה נמי לא ליעכבו דנימעטו נמי מוכפר ונסלח: קמ"ל - (דלענין סמיכה ושירים שאין מעכבין בכ"מ קא חשיב להו כפרה) דאילו סמיכה ושירים אפילו עקרינהו לגמרי לא מעכבי ואילו מתן ארבע חדא מינייהו מעכב בחטאת החיצונה הילכך מייתינן לכולהו לעיכובא מוכן יעשה: למאי הילכתא לעכב - דהא לא כתיבן וכפילן ביה ואיצטריך לאקשויי: פשיטא - גרסינן גבי פר יוה"כ: לעכב - שיהו כל המתנות מעכבות: חוקה כתיב - בסוף פרשת אחרי מות והיתה זאת לכם לחוקת עולם וגו': לרבי יהודה - בפ' הוציאו לו (יומא דף ס.): דאמר דברים הנעשין בבגדי לבן מבפנים - מתנות וקטרת שעל בין הבדים: הקדים מעשה לחבירו לא עשה ולא כלום - דחוקה עלייהו כתיב: אבל דברים הנעשין בבגדי לבן מבחוץ - כגון מתנות פר ושעיר שעל הפרכת: הקדים שעיר לפר מה שעשה עשוי - דחוקה לאו עלייהו כתיב והתם מפרש טעמייהו: אימא מדכסדרן לא מעכבי - אלמא חוקה לאו עלייהו קיימא מנין הזאות גופייהו נמי לא ליעכב אם חסר מהן: קמ"ל - היקשא דהכא: ומי מצית אמרת הכי - דלר' יהודה עיכובא מהכא יליף: וכלה מכפר - קרא יתירא הוא דלא הוה ליה למיכתב אלא והקריב את השעיר החי: אם כיפר - כפרה המעכבת בשאר מקומות כגון מתנת דמים מתן שבע ומתן ד': כילה - אע"פ שלא שפך שירים ליסוד מזבח חיצון: מפני מה לא נדרוש - המקרא כסדר מכתבו ונאמר אם כילה הכל אפילו שפיכת שירים כיפר: ואם לא כילה לא כיפר - והכי מפרש בסדר יומא דשיריים מעכבין איכא בינייהו אלמא עיכוב לר' יהודה מהכא נפקא: לא נצרכא - האי דמקיש פר יוה"כ לפר העלם דבר ולפר כהן משיח: אלא לאת בדם וטבילה - דבפר כהן משיח כתיב וטבל הכהן את אצבעו בדם ואי קשיא בהאי קרא פר יום הכפורים לפר העלם הוא דאיתקש דבדידיה קא מישתעי קרא ובפר העלם לא כתיב את בדם וטבילה הא אמרן כאשר עשה לפר זה פר כהן משיח אלמא לפר כהן משיח נמי איתקוש ובפר יום הכפורים לא כתיב את ולא כתיב טבילה ולא כתיב בדם דהכי כתיב ולקח מדם הפר באצבעו ואקשינ' להאי ללמד הימנו הילכות ריבוייא של את והילכות בדם וטבילה כדמפרש:

מתן ארבע נמי כתיבן וכפילן אמר רבי ירמיה לא נצרכה כו' - תימה כיון דבכתיבן וכפילן תליא מילתא אמאי תלי רבי טעמא דברייתא במה שמעכבות בכל מקום ויש לומר דלא תימא דנילף מתן ארבע ממתן שבע וא"ת מתן שתים לכל הפחות כתיבן וכפילן ואפילו לר"ש ואם כן נילף אינך שתים מינייהו (תוספת) נראה לי דאחת דכתיבה בעלמא ומינה לא נילף ומן השניה דכתיבה לא נילף השתים הנוספות דתרתי מחדא לא ילפינן ע"כ: לא נצרכה אלא לר"ש דתניא כו' - פירש בקונטרס דר"ש אית ליה יש אם למקרא וכן ודאי שמעינן ליה בפ"ק דסנהדרין (דף ד.) גבי בסכת בסכת והא דשמעינן בפ"ק דקדושין (דף יח:) דדריש תרוייהו יש אם למקרא ולמסורת גבי בבגדו בה משום דהתם אפשר לקיים שניהם אבל כאן אי אפשר לדרוש שניהם אבל לר"ע קשה דלא דריש התם תרוייהו ובפ' כל שעה (פסחים דף לו.) גבי על לחם עוני דריש מקרא ומסורת ובפ' לולב הגזול (סוכה דף לד:) תנן נמי ר"ע אומר כשם שלולב אחד ואתרוג אחד כו' ודריש בגמ' לולב אחד מדכתיב כפת וי"ל דנהי דר"ע ס"ל מקרא (ומסורת) עיקר מ"מ לדרשא פורתא דרשינן ליה למסורת ומיהו קשה מר"ש דהכא סבירא ליה יש אם למקרא ובסוף כיצד צולין (פסחים דף פו:) גבי בבית אחד יאכל קסבר יש אם למסורת וההיא דיותן דומיא דכי יתן ועובד דומיא דעבד ישמע ישמיע ולא תשא ולא תשיא אומר ר"ת דבהנהו כ"ע מודו שהמקרא והמסורת שניהם משמעותם א' ולא שייכי לפלוגתא (בין מקרא למסורת דשניהם משמעות אחד ולא שייכי לפלוגתא) דמקרא ומסורת: למטה הוא אומר קרן קרנות ארבע דברי ר"ש - וא"ת כיון דהוקשו בזו ובזו גבי הזאות נמי א"כ ניבעי ארביסר וי"ל דלא דמי דמתן ד' אשכחן אבל הזאות ארביסר לא אשכחן בשום מקום (תוספת) ועוד י"ל דקרנות טובא נמי משמע ואם נאמר ארבע אין זה סתירת הפסוק אבל גבי הזאות כתיב והזה שבע ולא יותר: לסמיכה ושירי הדם - בפ' איזהו מקומן (לקמן זבחים דף נב.) דריש מדכתיב הפר [לימד] על פר יוה"כ שטעון מתן דמים ליסוד ותימה לההוא תנא סמיכה מנא ליה וי"ל דבתורת כהנים דריש מדכתיב וסמך על ראש הפר לרבית פר יוה"כ לסמיכה: ואפי' נפקא ליה לההוא תנא מהיקשא דהכא יותרת ושתי הכליות אע"ג דלא מעכבי כפרה מ"מ שירים לא נפקי דגריעי כדאמר בסוף השוחט והמעלה (לקמן זבחים דף קיא.) דאימורים תחילת עבודה ושיריים סוף עבודה: אשר לא דריש - לעיל פירשתי בריש פ"ב (דף יח: ד"ה ואידך:): אביי אמר לרבי יהודה נמי איצטריך - תימה הא שמעינן ליה לרבי יהודה דשיריים הפנימים מעכבי לחד אמורא בפרק איזהו מקומן (לקמן זבחים דף נב:) ובפרק הוציאו לו (יומא דף ס:) והך ברייתא קתני ונסלח אע"פ שלא נתן שיריים על כרחין דלא כוותיה וכיון דשיריים מעכבין כל שכן מתן ארבע וכי תימא דהני מילי בשיריים דיוה"כ דגלי קרא וכלה מכפר לא משמע הכי כדפרישית מדלא קאמר מחלוקת בשיריים של יוה"כ אלא מפליג בין פנימים לחיצונים ובשום מקום לא מצינו שמחלק בפנימים ועוד קשה הא דקאמר לעיל סד"א הני מילי עבודה דמעכבא כפרה כו' הא על כרחין שיריים לרבי יהודה מעכבי כפרה ונראה דהך סוגיא אתא כריב"ל דאמר משמעות דורשין איכא בינייהו ולית ליה לר' יהודה שיריים מעכבין ור' יוחנן דאית ליה לר' יהודה שיריים מעכבי איצטריך וכן יעשה לסמיכה לבד: אמר רב נחמן בר יצחק לא נצרכה אלא לרבי יהודה - כאביי ס"ל דלר' ירמיה לעיל לא מיתוקמא כר' יהודה דר' יהודה דריש כן יעשה לסמיכה ושיריים והך ברייתא מוקמא ליה למתן ארבע: לא נצרכה אלא לאת בדם ובטבילה - פי' בקונטרס דלא כתיב בדם בפר העלם אלא בפר כהן משיח כתיב וילפינן מיניה פר יוה"כ דאיתקש בהאי קרא וקשה לרבינו תם דאמר בשמעתא דאיצטריך לפר זה פר העלם דבר לאגמורי יותרת הכבד ושתי הכליות לשעירי עבודת כוכבים דלא ליהוי דבר הבא מן ההיקש חוזר ומלמד בהיקש ואי איתקש כל הנהו דכתיבי בהאי קרא אהדדי אם כן שעירי עבודת כוכבים גופייהו דדרשינן מהחטאת נילף מפר כהן משיח גופיה דמפורשים בגופיה יותרת הכבד ושתי כליות וגם תרווייהו שעירי עבודת כוכבים וכהן משיח דכתיבי בהאי קרא מריבויא וכן בפרק איזהו מקומן (לקמן זבחים דף מט:) דאיצטריך כאשר יורם למילף יותרת בשעירי עבודת כוכבים שלא תאמר דפר העלם הוי דבר הבא מן ההיקש וכן נמי אמרינן בשמעתין סד"א הני מילי הזאות דכתיבי בגופיה אבל יותרת ושתי הכליות דלא כתיבן בגופיה אימא לא ואי הוקשו לפר כהן משיח הא כתיבי בגופיה כמו בפר יום הכפורים בדם ובטבילה כן פי' רבינו יצחק בר' אברהם זצ"ל ומיהו יש ליישב לפירוש הקונטרס דלא דמי דפשטא דקרא ועשה לפר כאשר עשה לפר החטאת מקיש פר ראשון לפר אחרון דהיינו פר יום הכפורים לפר כהן משיח אבל לפר החטאת דמוקמה בפר כהן משיח ובשעירי עבודת כוכבים אין נחשב היקש כלל ומיהו קשה את בדם וטבילה בשעירי עבודת כוכבים מנין דמפר העלם לא הוי כמאן דכתיב בגופיה כמו ביותרת דבסמוך הניחא לרבי ישמעאל אלא לרבי דדריש לפר זה פר יוה"כ מנא ליה דבשלמא יותרת לא קשיא דנפקא ליה מכאשר יורם כדאיתא בפ' איזהו מקומן (ג"ז שם) דאייתר בפר כהן משיח למיהוי כמאן דכתיב בגופיה דפר העלם אבל בדם וטבילה לא שייך ביה ונראה לר"ת דלא איתקוש כולהו אהדדי אלא כולהו איתקש לפר העלם ופר העלם הוקש לפר כהן משיח ובפר העלם דלא כתיב ביה בדם הא כתיב ביה וטבל אצבעו מן הדם דמשמע שפיר שיהא בו שיעור טבילה מעיקרא כמו בדם והא דנקט בדם לפי שהוא תחילה בפרשה בפר כהן משיח וכי תימא הא איצטריך להא דמסקינן בפ"ק דמנחות (דף ז:) ולקמן בפרק דם חטאת (זבחים דף צג:) מן הדם שבענין לא מוטבל בדם דריש אלא מן והזה מן הדם באצבעו דכתיב בפר כהן משיח בתר וטבל תדע דהא מפרש למעוטי משיריים שבאצבע שלא יזה פעם שניה ומה ענין זה גבי וטבל ואם תאמר ובחטאות החיצונות מנא לן את בדם וטבילה הלא אפילו פנימי מפנימי לא יליף אלא בהיקש ובפ"ק דמנחות (דף ז:) משמע דאיתיה בכל חטאות דקאמר דקומץ אינו קדוש לחצאין משום דילפינן מדם כל שכן דאית לן למילף דם מדם ולפי' רבינו תם ניחא דבחטאות החיצונות כתיב מן הדם דהוי כמו בדם וכתיב בהו ולקח דדרשינן שיעור לקיחה כי היכי דדרשינן וטבל שיעור טבילה ואת להכשיר אמין שבאצבע ילפינן מקל וחומר חיצונות מפנימיות ומיהו צריך לדקדק מכל מקום היכי ילפינן קומץ מדם דאפילו דם מדם לא יליף: (תוספת) וקשה דבפר העלם לא כתיב את וא"כ להכשיר אמין מנא ליה בפר יום הכפורים ובמסורת כתב קדמאה לא את תניינא לא כתב את וכן כתב רבינו סעדיה בקרא דמן הדם לא כתיב את: לאת בדם וטבילה - הוה מצי למימר נמי לאהל מועד לכדאמרן לעיל שאם נפחתה תקרה כו' ולקטורת סמים לכדאמר בסמוך שאם לא נתחנך המזבח כו':

זבחים מ.

Navigate the library