זבחיםצז.
טוען את הדף…
הַשַּׁפּוּד וְהָאַסְכָּלָא – מַגְעִילָן בְּחַמִּין. גְּמָ׳ מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי טַרְפוֹן? דְּאָמַר קְרָא: ״וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶךָ״ – הַכָּתוּב עֲשָׂאָן לְכוּלָּן בֹּקֶר אֶחָד. מַתְקֵיף לַהּ רַב אַחָדְבוּי בַּר אַמֵּי: וְכִי אֵין פִּיגּוּל בָּרֶגֶל, וְאֵין נוֹתָר בָּרֶגֶל?! וְכִי תֵּימָא הָכִי נָמֵי; וְהָתַנְיָא, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: לֹא אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן אֶלָּא זוֹ בִּלְבַד! אֶלָּא כִּדְרַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ – דְּאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: כׇּל יוֹם וָיוֹם נַעֲשֶׂה גִּיעוּל לַחֲבֵירוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד זְמַן אֲכִילָה כּוּ׳. מַאי קָאָמַר? אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: מַמְתִּין לָהּ עַד זְמַן אֲכִילָה, וַהֲדַר עָבֵיד לַהּ מְרִיקָה וּשְׁטִיפָה. מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם אַבָּא יוֹסֵי בֶּן אַבָּא: כְּתִיב ״וּמֹרַק וְשֻׁטַּף״, וּכְתִיב ״כׇּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכַל״. הָא כֵּיצַד? מַמְתִּין לָהּ עַד זְמַן אֲכִילָה, וַהֲדַר עָבֵיד לַהּ מְרִיקָה וּשְׁטִיפָה. מְרִיקָה כִּמְרִיקַת הַכּוֹס, שְׁטִיפָה כִּשְׁטִיפַת הַכּוֹס. תָּנוּ רַבָּנַן: מְרִיקָה וּשְׁטִיפָה – בְּצוֹנֵן. דִּבְרֵי רַבִּי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מְרִיקָה בְּחַמִּין, וּשְׁטִיפָה בְּצוֹנֵן. מַאי טַעְמָא דְּרַבָּנַן? מִידֵּי דְּהָוֵה אַגִּיעוּלֵי גוֹיִם. וְרַבִּי אָמַר לָךְ: הַגְעָלָה לָא קָאָמֵינָא; כִּי קָאָמֵינָא – לִמְרִיקָה וּשְׁטִיפָה דְּבָתַר הַגְעָלָה. וְרַבָּנַן – אִם כֵּן, לִכְתּוֹב קְרָא אוֹ ״מֹרַק מֹרַק״ אוֹ ״שֻׁטַּף שֻׁטַּף״; מַאי ״וּמֹרַק וְשֻׁטַּף״? שְׁמַע מִינַּהּ: מְרִיקָה בְּחַמִּין, וּשְׁטִיפָה בְּצוֹנֵן. וְרַבִּי – אִי כְּתִיב ״וּמֹרַק מֹרַק״, הֲוָה אָמֵינָא: תְּרֵי זִימְנֵי ״מֹרַק״, אוֹ תְּרֵי זִימְנֵי ״שֻׁטַּף״; לְכָךְ כְּתִיב ״וּמֹרַק וְשֻׁטַּף״, לוֹמַר לָךְ: מְרִיקָה – כִּמְרִיקַת הַכּוֹס, שְׁטִיפָה – כִּשְׁטִיפַת הַכּוֹס. מַתְנִי׳ בִּישֵּׁל בּוֹ קָדָשִׁים וְחוּלִּין, אוֹ קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים וְקָדָשִׁים קַלִּים; אִם יֵשׁ בָּהֶן בְּנוֹתֵן טַעַם – הֲרֵי הַקַּלִּים נֶאֱכָלִין כַּחֲמוּרִין שֶׁבָּהֶן, וְאֵינָן טְעוּנִין מְרִיקָה וּשְׁטִיפָה, וְאֵינָן פּוֹסְלִים בְּמַגָּע. רָקִיק שֶׁנָּגַע בְּרָקִיק, וַחֲתִיכָה בַּחֲתִיכָה – לֹא כׇּל הָרְקִיקִין וְלֹא כׇּל הַחֲתִיכוֹת אֲסוּרִין; אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא בִּמְקוֹם שֶׁבָּלַע. גְּמָ׳ מַאי קָאָמַר? אִם יֵשׁ בָּהֶן בְּנוֹתֵן טַעַם – הֲרֵי הַקַּלִּין נֶאֱכָלִין כַּחֲמוּרִין, וּטְעוּנִין מְרִיקָה וּשְׁטִיפָה, וּפוֹסְלִין בְּמַגָּע; אֵין בָּהֶן בְּנוֹתֵן טַעַם – אֵין הַקַּלִּין נֶאֱכָלִין כַּחֲמוּרִים, וְאֵין טְעוּנִין מְרִיקָה וּשְׁטִיפָה, וְאֵין פּוֹסְלִין בְּמַגָּע. נְהִי דְּקׇדְשֵׁי קָדָשִׁים לָא בָּעוּ, קָדָשִׁים קַלִּים נִיבְעֵי! אָמַר אַבָּיֵי: מַאי ״אֵין טְעוּנִין״ דְּקָאָמַר? קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים. אֲבָל קָדָשִׁים קַלִּים – טְעוּנִין. רָבָא אָמַר: הָא מַנִּי – רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּאָמַר: קָדָשִׁים קַלִּים אֵין טְעוּנִין מְרִיקָה וּשְׁטִיפָה. בִּשְׁלָמָא לְרָבָא, הַיְינוּ דְּקָתָנֵי: אוֹ קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים וְקָדָשִׁים קַלִּים. אֶלָּא לְאַבָּיֵי, תַּרְתֵּי לְמָה לִי? צְרִיכִי; דְּאִי תְּנָא קָדָשִׁים וְחוּלִּין, הֲוָה אָמֵינָא: חוּלִּין הוּא דִּמְבַטְּלִי קָדָשִׁים, דְּלָאו מִינַּיְיהוּ; אֲבָל קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים וְקָדָשִׁים קַלִּים – אֵימָא לָא. וְאִי תְּנָא קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים וְקָדָשִׁים קַלִּים, הֲוָה אָמֵינָא: קָדָשִׁים הוּא דְּאַלִּימִי לְבַטּוֹלֵי קָדָשִׁים, אֲבָל חוּלִּין – אֵימָא לָא; צְרִיכָא. רָקִיק שֶׁהִגִּיעַ בְּרָקִיק כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: ״כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע״ – יָכוֹל אֲפִילּוּ שֶׁלֹּא בָּלַע? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בִּבְשָׂרָהּ״ –האסכלא - גרדיל"י וצולין עליו צלי ובגמ' דמסכת ע"ז פריך הא ליבון בעי: גמ' ופנית בבקר - על כרחך בקר של חול קאמר וקרי ליה בקר ראשון: אין פיגול ברגל - אם שחט ע"מ לאכול למחר אינו פיגול: ואין נותר ברגל - אם הותיר בשר חטאת למחר אינו נותר דחד יומא הוא לר"ט: אלא זו בלבד - לענין מריקה ושטיפה לחודה ולא לענין פיגול ונותר ואי טעמיה מהאי קרא הוא אפילו לענין פיגול ונותר נמי: נעשה גיעול לחבירו - מתוך שהשלמים מצויין ברגל אין בלוע שלה נעשה נותר שהרי זמן שלמים לב' ימים וכי מבשל ביה שלמים האידנא הדר מבשל ביה שלמים למחר ובולע משלמים שנשחטו ביום המחרת ופולט מה שבלע אתמול ובולע מן האחרונים נמצא שאינו בא לידי נותר ואם בא לבשל חטאת זהיר לבשל אחריו שלמים בו ביום ופולט את החטאת ובולע את השלמים: הא כיצד - כלומר למה סמכן הכתוב לומר שממתין זמן אכילה כו': מידי דהוה אגיעולי עובדי כוכבים - דחמין בעינן דכתיב (במדבר ל״א:כ״ג) כל דבר אשר יבא באש: א"כ - דתרוייהו חדא היא ומריקה לאו היינו הגעלה לכתוב קרא לשון שוה בשניהם: ה"ג ומאי מורק ושוטף ש"מ מריקה בחמין שטיפה בצונן: ורבי - אמר לך מריקה כמריקת הכוס ושטיפה כשטיפת הכוס לכך שינה בלשון שזה מבחוץ וזה מבפנים: מתני' הרי הקלים נאכלין כחמורין - לפנים מן הקלעים ליום ולילה: ואין טעונין מריקה ושטיפה - לסוף זמן אכילת חמורים אלא לסוף זמן אכילת קלים ובגמ' פריך מאי קאמר הרי יש בהן בנותן טעם ואמר הרי הקלין נאכלין כחמורין: ואין פוסלין במגע - אם נפסלו הקלין ונגע בהן בשר ובלע מהן אין נפסלין ובגמ' מפרש לה: רקיק - פסול שהגיע ברקיק כשר ובלע ממנו: גמ' וטעונים מריקה ושטיפה - כדין החמורין: ופוסלין במגע - אם היו החמורין פסולין והקלים כשרין נעשו הקלים כחמורין לפסול את הנוגעין בהן כדכתיב (ויקרא ו׳:כ׳) כל אשר יגע בבשרה יקדש ואומר לקמן להיות כמוהו שאם פסולה תפסל: (ואם לא הקלין כו') ואין טעונין מריקה - לקמיה פריך ליטעון מיהא כדין קלין לסוף זמן אכילתן: ואין פוסלין במגע - אם היה החמור שנתבשל עם הקלין פסול הואיל ומועט ואין בו בנותן טעם בקלין לא נעשו הקלים כמוהו לפסול את הנוגעין בהן שהרי אף הם לא נפסלו ואיידי דתנא רישא פוסלין נקט סיפא אין פוסלין: נהי דקדשי קדשים לא בעו - כלומר נהי דלא בעו מריקה לסוף זמן אכילת חמורין דהא מועטין ובטלי ניבעי מיהא משום קלים לסוף זמן אכילתן: היינו דתנא או קדשי קדשים וקדשים קלים - לאשמועינן דסתם לן כרבי שמעון דאמר קדשים קלים אין טעונין מריקה ושטיפה: אלא לאביי - דאמר מאי אין טעונין דקאמר כדין חמורין תרתי למה לי למיתנייה כיון דתנא קדשים וחולין ואשמועינן דבטל במיעוטו מה לי הני מה לי הני:השפוד והאסכלא מגעילן בחמין - אית דלא גרסי בחמין משום דבעי רבה למימר בסוף ע"ז (דף עו.) מאי הגעלה דקתני מריקה ושטיפה א"ל אביי מי דמי מריקה ושטיפה בצונן הגעלה בחמין ואי גרסינן במשנה גופה בחמין היכי טעי רבה ונראה דשפיר גרסינן ליה וקסבר רבה מריקה בחמין והא דנקט רבה שטיפה אגב מריקה נקט ושטיפה לאו דוקא והכי קאמר מאי הגעלה בחמין דקאמר היינו מריקה דאיירי בה לעיל דאיכא למ"ד בגמ' דמריקה בחמין: ופנית בבקר - פי' בקונטרס על כרחין בקר של חול קאמר וקרי ליה בקר ראשון וקשה דלמא בי"ט וכגון שאהלו בתוך התחום ואפי' תימא לומר דבעי ראיית פנים ביום ראשון שמביא קרבנו מ"מ י"ל למחרתו שהוא חה"מ כל ז' מנא ליה ונראה לפרש דמשמע ליה כולהו בקר אחד משום דכולהו ז' תשלומין דראשון דחגיגה יש לה תשלומים כל ז' ומכאן קשה ללשון אחר שפירש בקונטרס בפסחים בפרק מי שהיה טמא (פסחים דף צה:) גבי פסח ראשון טעון לינה פסח שני אין טעון לינה דראשון טעון יום אחד והכא מוכח דבעי לינה ז' וכן בסוכה בפרק לולב וערבה (סוכה דף מז.) דקתני כשם ששבעת ימי החג טעונין קרבן שיר וברכה ולינה כך שמיני טעון קרבן שיר וברכה ולינה מאי לאו זמן לא ברכת המזון ותפלה ה"נ מסתברא דאי ס"ד זמן זמן כל ז' מי איכא משמע דקרבן ולינה ניחא ליה דהוה כל ז' ושמא י"ל דה"ה דהוה מצי למיפרך מלינה וליטעמיך ולשינויא דהתם אתי הכל שפיר דמשני דזמן כל ז' משכחת לה אי לא בריך ביומא קמא בריך באידך יומי וכן נמי מצי למימר מלינה דעולת ראייה יש לה תשלומין כל ז' ויום הבאת קרבנו טעון לינה ולא יותר (הג"ה) והך דשמעתין נמי מעיקרא ס"ד דהוי כל ז' מטעמא דפרישית אבל לא קאי הכי ובספרי מוכח דלא הוי אלא יום אחד דקתני אין לי אלא אלו מנין לרבות המנחות והעופות כו' ת"ל ופנית בבקר כל פינות שאתה פונה לא יהו אלא כאלו משמע דלא הויא לינה אלא יום אחד דומיא דשלמים של כל השנה וקשיא לי אי לינה ברגל אינו רק יום א' אמאי פסח שני אין טעון לינה מי גרע ממביא עוף או מנחה בחול דטעון לינה יום אחד אבל אי רגל טעון לינה ז' אתי שפיר דקמ"ל דפסח שני אין טעון לינה רק יום אחד. ברוך: ממתין להם כל זמן אכילה והדר עביד מריקה ושטיפה - אין לפרש דמריקה ושטיפה קודם שיעשה נותר כדי שלא יבואו קדשים לבית הפסול דהא משמע הכא דלאחר זמן אכילה עביד מריקה ושטיפה ומיהו יש ספרים דגרסי ממתין להו עד זמן אכילה ועוד יש קצת לדקדק מדקאמר לעיל לרבי טרפון כל יום ויום נעשה גיעול לחבירו ואם קודם שעשה נותר עביד מריקה ושטיפה ה"נ ליעביד דכי בשיל ביה שלמים אתמול כשבא היום והוזקק למריקה ושטיפה אי בשיל ביה שלמים דהאידנא קודם מריקה ושטיפה ליתסרו אלא ודאי לא חייב הכתוב עד אחד שנעשה נותר: