זבחיםסה.
טוען את הדף…
חַטַּאת הָעוֹף (שֶׁמְּלָקוֹ) [שֶׁמְּלָקָהּ] שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, וּמִיצָּה הַדָּם חוּץ לִזְמַנּוֹ; אוֹ שֶׁמָּלַק חוּץ לִזְמַנּוֹ, וּמִיצָּה דָּמוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ; אוֹ שֶׁמָּלַק וּמִיצָּה הַדָּם שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ – זֶהוּ שֶׁלֹּא קָרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. לֶאֱכוֹל כְּזַיִת בַּחוּץ כְּזַיִת לְמָחָר, כְּזַיִת לְמָחָר כְּזַיִת בַּחוּץ, כַּחֲצִי זַיִת בַּחוּץ כַּחֲצִי זַיִת לְמָחָר, כַּחֲצִי זַיִת לְמָחָר כַּחֲצִי זַיִת בַּחוּץ – פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָּרֵת. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, זֶה הַכְּלָל: אִם מַחְשֶׁבֶת הַזְּמַן קָדְמָה לְמַחְשֶׁבֶת הַמָּקוֹם – פִּיגּוּל, וְחַיָּיבִין עָלָיו כָּרֵת. וְאִם מַחְשֶׁבֶת הַמָּקוֹם קָדְמָה לְמַחְשֶׁבֶת הַזְּמַן – פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָּרֵת. [וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: זֶה וָזֶה פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָּרֵת.] לֶאֱכוֹל כַּחֲצִי זַיִת וּלְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת – כָּשֵׁר, שֶׁאֵין אֲכִילָה וְהַקְטָרָה מִצְטָרְפִין. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְהִקְרִיבוֹ״ – מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהִקְרִיב מִן הַתֹּרִים אוֹ מִן בְּנֵי הַיּוֹנָה״ – יָכוֹל הַמִּתְנַדֵּב עוֹף לֹא יִפְחוֹת מִשְּׁנֵי פְּרִידִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהִקְרִיבוֹ״ – אֲפִילּוּ פְּרִידָה אַחַת יָבִיא אֶל הַמִּזְבֵּחַ. מָה תַּלְמוּד לוֹמַר: ״הַכֹּהֵן״? לִקְבּוֹעַ לוֹ כֹּהֵן. שֶׁיָּכוֹל וַהֲלֹא דִּין הוּא: וּמָה בֶּן צֹאן, שֶׁקָּבַע לוֹ צָפוֹן – לָא קָבַע לוֹ כֹּהֵן; עוֹף, שֶׁלָּא קָבַע לוֹ צָפוֹן – אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא יִקְבַּע לוֹ כֹּהֵן?! תַּלְמוּד לוֹמַר: ״(אֶל) הַכֹּהֵן״ – לִקְבּוֹעַ לוֹ כֹּהֵן. יָכוֹל יִמְלְקֶנּוּ בְּסַכִּין? וְדִין הוּא: וּמָה אִם שְׁחִיטָה, שֶׁלֹּא קָבַע לָהּ כֹּהֵן – קָבַע לָהּ כְּלִי; מְלִיקָה, שֶׁקָּבַע לָהּ כֹּהֵן – אֵינוֹ דִּין שֶׁיִּקְבַּע לָהּ כְּלִי?! תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כֹּהֵן... וּמָלַק״. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: וְכִי תַּעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁזָּר קָרֵב לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ?! אֶלָּא מָה תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כֹּהֵן״? שֶׁתְּהֵא מְלִיקָה בְּעַצְמוֹ שֶׁל כֹּהֵן. יָכוֹל יִמְלְקֶנָּה בֵּין מִלְּמַעְלָה בֵּין מִלְּמַטָּה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּמָלַק... וְהִקְטִיר״ – מָה הַקְטָרָה בְּרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ, אַף מְלִיקָה בְּרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ. ״וּמָלַק״ – מִמּוּל עוֹרֶף. אַתָּה אוֹמֵר מִמּוּל עוֹרֶף; אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא מִן הַצַּוָּאר? וְדִין הוּא: נֶאֱמַר כָּאן ״וּמָלַק״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״וּמָלַק״; מָה לְהַלָּן מִמּוּל עוֹרֶף, אַף כָּאן מִמּוּל עוֹרֶף! אִי – מָה לְהַלָּן מוֹלֵק וְאֵינוֹ מַבְדִּיל, אַף כָּאן מוֹלֵק וְאֵינוֹ מַבְדִּיל?! תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּמָלַק וְהִקְטִיר״; מָה הַקְטָרָה – הָרֹאשׁ לְעַצְמוֹ וְהַגּוּף לְעַצְמוֹ, אַף מְלִיקָה – הָרֹאשׁ לְעַצְמוֹ וְהַגּוּף לְעַצְמוֹ. וּמִנַּיִן שֶׁהַקְטָרַת הָרֹאשׁ בְּעַצְמוֹ וְהַגּוּף בְּעַצְמוֹ? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהִקְטִיר אוֹתוֹ״ – הֲרֵי הַקְטָרַת הַגּוּף אֲמוּרָה; הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה״? בְּהַקְטָרַת הָרֹאשׁ הַכָּתוּב מְדַבֵּר. ״וְנִמְצָה דָּמוֹ״ – כּוּלּוֹ. ״עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ״ – וְלֹא עַל קִיר הַכֶּבֶשׁ, וְלֹא עַל קִיר הַהֵיכָל; וְאֵיזֶה זֶה? זֶה קִיר הָעֶלְיוֹן. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא קִיר הַתַּחְתּוֹן? וְדִין הוּא: מָה בְּהֵמָה, שֶׁחַטָּאתָהּ לְמַעְלָה – עוֹלָתָהּ לְמַטָּה; עוֹף, שֶׁחַטָּאתוֹ לְמַטָּה – אֵינוֹ דִּין שֶׁעוֹלָתוֹ לְמַטָּה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּמָלַק... וְהִקְטִיר... וְנִמְצָה דָּמוֹ״ – וְכִי תַּעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ לְאַחַר שֶׁהִקְטִיר חוֹזֵר וּמְמַצֶּה?! אֶלָּא לוֹמַר לָךְ: מָה הַקְטָרָה בְּרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ, אַף מִיצּוּי בְּרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ. הָא כֵּיצַד? הָיָה עוֹלֶה בַּכֶּבֶשׁ וּפוֹנֶה לַסּוֹבֵב, וּבָא לוֹ לְקֶרֶן דְּרוֹמִית מִזְרָחִית; הָיָה מוֹלֵק אֶת רֹאשָׁהּ מִמּוּל עׇרְפָּה וּמַבְדִּיל, וּמְמַצֶּה מִדָּמָהּ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ. אִם עֲשָׂאָהּ לְמַטָּה מֵרַגְלָיו, אֲפִילּוּ אַמָּה – כְּשֵׁירָה. רַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמְרִים: כׇּל עַצְמָהּ אֵין נַעֲשֵׂית אֶלָּא בְּרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אַבָּיֵי וְרָבָא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: עוֹשֶׂה מַעֲרָכָה עַל גַּבֵּי סוֹבֵב אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. בָּא לוֹ לַגּוּף כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְהֵסִיר אֶת מֻרְאָתוֹ בְּנֹצָתָהּ״ – זוֹ זֶפֶק. יָכוֹל יַקְדִּיר בְּסַכִּין וְיִטְּלֶנּוּ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בְּנֹצָתָהּ״ – נוֹטֵל אֶת הַנּוֹצָה עִמָּהּ. אַבָּא יוֹסֵי בֶּן חָנָן אוֹמֵר: נוֹטְלָהּ וְנוֹטֵל קוּרְקְבָנָהּ עִמָּהּ. דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: ״בְּנֹצָתָהּ״ – בְּנוֹצָה שֶׁלָּהּ; קוֹדְרָהּ בְּסַכִּין כְּמִין אֲרוּבָּה.גמ' והקריבו מה תלמוד לומר - בעולת העוף כתיב והקריבו הכהן אל המזבח מה ת"ל הא כתיב והקריב מן התורים וגו' וליכתוב בתריה ומלק הכהן את ראשו על המזבח: פרידין - גוזלות: לקבוע לו כהן - שלא ימלקנו זר: לא קבע לו כהן - דשחיטה בזר כשירה: קבע לה כלי - דנפקא לן מויקח את המאכלת לקמן באידך פירקין (זבחים דף צז:): ת"ל כהן ומלק אמר רבי עקיבא כו' - כולה ר' עקיבא קאמר לה: בעצמו של כהן - בצפורנו ולא בסכין: בין למעלה - מן החוט: מן הצואר - מן הגרון: ונאמר להלן - בחטאת [העוף]: והקטיר אותו - ושסע בכנפיו ולא יבדיל והקטיר אותו אני יודע מה שנאמרה תחילה ומלק את ראשו והקטיר בהקטרת הראש: דמו כולו - מדלא כתיב ונמצה מדמו: מאחר שהקטיר הוא ממצה - וא"ת במיצוי הגוף לא מקיימא דמו כולו: ה"ג ת"ל ומלק והקטיר ונמצה דמו וכי תעלה על דעתך משהקטיר ממצה אלא לומר לך מה הקטרה בראש המזבח אף המיצוי בראש המזבח: ובא לקרן דרומית מזרחית גרסינן: למטה מרגליו - שהחוט למטה מן הסובב אמה: אלא בראש המזבח - דבעינן והקטיר ונמצה דמו שיהא מיצוי בקיר הסמוך למקום הקטרה: מאי בינייהו - כלומר במאי קמיפלגי הא ע"כ לת"ק גופיה אית ליה והקטיר ונמצה דמו דאי לאו ס"ל קיר העליון מנא ליה: עושה מערכה כו' - לת"ק הרוצה לעשות מערכה על גבי סובב ולהקטיר עושה הילכך מיצוי שתחת הסובב סמוך למקום הקטרה: יכול יקדיר את העור בסכין ויטלנו - לזפק לבדו בלא עור ובלא נוצה כמו שצולין עוף עושין: ונוטל את קורקבנה - ונוצתה לשון פרש ודבר מאוס הוא כמו (איכה ד׳:ט״ו) כי נצו גם נעו: בנוצתה שלה - ולא יותר ממה שכנגד הזפק הא כיצד קודר את העור סביבות הזפק כמין ארובה ונוטל נוצה ועור שכנגד הזפק עם הזפק אבל בלא קדירה לא שהעור נמשך אחריו ונוטל יותר:והקריבו מה תלמוד לומר - וא"ת דבפ"ק דחולין (דף כא:) דריש לדרשא אחרינא הא איצטריך לכדדרשינן הכא וי"ל דהכא דריש מדסמכיה לתורים ובני יונה ש"מ פרידה אחת והתם דריש מדסמכיה לוהקטיר ואין לומר דדרשינן תרתי משום וי"ו דוהקריבו דהא בחולין הוא רבי ישמעאל דלא דריש וי"ו פ' אלמנה (יבמות דף סח:): עוף שלא קבע לו צפון אינו דין שלא קבע לו כהן - וא"ת קמיצה תוכיח דלא קבע לה צפון וקבע לה כהן ויש לומר מה למנחה שטעונה הגשה ותנופה וקידוש קומץ וכלי שרת וא"ת נילף מדאיתקש חטאת למנחה כדאמרינן לעיל ונראה דמסתבר ליה דלא תהוי מליקה עבודה יותר משחיטה: בן עוף שקבע לו כהן אינו דין שיקבע לו כלי - וא"ת קמיצה תוכיח שקבע לה כהן ולא קבע לה כלי וי"ל מה למנחה שכן אינה מיני דמים וא"ת מה לבן צאן שכן מין זבח אבל עוף לא חשיב ליה מין זבח בפ"ק (לעיל זבחים דף ח:) וי"ל דהיינו משום דקים לן שהוא ביד אבל אי הוה בכלי הוה חשיב מין זבח וא"ת מה לבן צאן שכן טעון צפון על כן נראה דמעיקרא סמיך אהיקשא דזאת התורה דילפינן מינה מה עולה טעונה כלי דעופות נמי כתיבי בההוא עניינא מדפריך פ"ק דחולין (דף כב.) ביום מביום צוותו נפקא ובמגילה פרק הקורא למפרע (מגילה דף כ:) גבי כל היום כשר למליקה דרשינן בגמרא מביום צוותו: תלמוד לומר הכהן ומלק בעצמו של כהן - וא"ת ונילף מדאיתקש לעיל חטאת העוף למנחה וי"ל חטאת איתקש עולת העוף לא איתקש ועוד כיון דאיכא לאוקומי היקש לא מפקא מק"ו דהכא ועוד דאדרבה נקיש בהיקשא דזאת התורה לעולה דבעיא כלי: וכי תעלה על דעתך שזר קרב למזבח - ואפילו מאן דלית ליה הך סברא גבי הצתת אליתא (יומא דף מה.) משום דהא אפשר דקאי אארעא ועביד במפוחא: תלמוד לומר הכהן ומלק בעצמו של כהן - וא"ת ונילף מדאיתקש לעיל חטאת העוף למנחה וי"ל חטאת איתקש עולת העוף לא איתקש ועוד כיון דאיכא לאוקומי היקש לא מפקא מק"ו דהכא ועוד דאדרבה נקיש בהיקשא דזאת התורה לעולה דבעיא כלי: אף מליקה בראש מזבח - חטאת ועולה ילפי מהדדי גבי מול עורף ולענין בעצמו של כהן בג"ש נאמר כאן ומלק ונאמר להלן ומלק אבל להצריך לחטאת מליקה בראש המזבח כעולה לא ילפינן משום דעולה לא ילפא אלא מהיקשא דהקטרה ודבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בג"ש מדרבי יוחנן כדאמר פרק איזהו מקומן (לעיל זבחים דף מט:) וא"ת בפ"ק דקדושין (דף לו.) דאמר דמליקה אינה כשירה בנשים דאיתקש להקטרה ובהקטרה כתיב בני אהרן ולא בנות אהרן תינח מליקה דעולה מליקה דחטאת מנלן דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בג"ש וי"ל דגלוי מילתא בעלמא הוא כהן ולא כהנת וא"ת ורבי שמעון דנפקא ליה בפרק קמא דחולין (דף כא:) עולת העוף ממול עורף מהיקישא דכמשפט חטאת העוף ולית ליה ג"ש דהכא א"כ מנא ליה בחטאת העוף דבעינן כהן שתהא בעצמו של כהן וי"ל דחטאת נמי ילפא מעולה מהיקישא דכמשפט: דמו כולו - נראה דחטאת לא בעי דמו כולו מדלא קתני בה הקיף בית מליקה למזבח: ואם עשאה למטה מרגליו ואפילו אמה אחת כשירה - אף על גב דכתיב ומלק והקטיר ונמצה לא בעי מקום הקטרה ממש כי היכי דלגבי דם חשיב סמוך לקרן אמה אחת: