זבחיםצב:
טוען את הדף…
וְקֶרֶן, וְאֶצְבַּע, וְחוּדָּהּ, וְאִישִּׁים. אַדְּרַבָּה, חַטַּאת הָעוֹף הֲוָה לֵיהּ לְרַבּוֹיֵי – שֶׁכֵּן חוּץ כְּמוֹתָהּ, וַאֲכִילָה כְּמוֹתָהּ! הָנָךְ נְפִישִׁין. רַב יוֹסֵף אָמַר, אָמַר קְרָא: ״יֹאכְלֶנָּה״ – לָזוֹ וְלֹא לְאַחֶרֶת; בְּנֶאֱכָלוֹת מִיעֵט הַכָּתוּב. וְאֶלָּא ״זֹאת״ לְמָה לִי? אִי לָאו ״זֹאת״, הָוֵי אָמֵינָא: ״יֹאכְלֶנָּה״ – אוֹרְחֵיהּ דִּקְרָא; קָא מַשְׁמַע לַן. רַבָּה אָמַר, אָמַר קְרָא: ״אֲשֶׁר יִזֶּה״ – בְּהַזָּאוֹת הַכָּתוּב מְדַבֵּר. וְהָתַנְיָא: אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַכָּתוּב מְדַבֵּר אֶלָּא בְּנֶאֱכָלוֹת! לְעִנְיַן מְרִיקָה וּשְׁטִיפָה, אֲבָל לְעִנְיַן כִּיבּוּס – ״אֲשֶׁר יִזֶּה״ כְּתִיב. אִי הָכִי, ״אֶחָד הַנֶּאֱכָלוֹת וְאֶחָד הַפְּנִימִיּוֹת״?! ״אֶחָד הַפְּנִימִיּוֹת וְאֶחָד הַנֶּאֱכָלוֹת״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! תְּנִי: ״אֶחָד הַפְּנִימִיּוֹת וְאֶחָד הַנֶּאֱכָלוֹת״. אִי הָכִי, חַטַּאת הָעוֹף נָמֵי! מַיעֵט רַחֲמָנָא ״זֹאת״. אִי הָכִי, חִיצוֹנָה נָמֵי לָא! רַבִּי רַחֲמָנָא ״תּוֹרַת״. וּמָה רָאִיתָ? מִסְתַּבְּרָא חַטַּאת בְּהֵמָה הֲוָה לֵיהּ לְרַבּוֹיֵי – שֶׁכֵּן בְּהֵמָה, שְׁחִיטַת צָפוֹן, וְקַבָּלַת כְּלִי, וְקֶרֶן, וְאֶצְבַּע, וְחוּדָּהּ, וְאִישִּׁים. אַדְּרַבָּה, חַטַּאת הָעוֹף הֲוָה לֵיהּ לְרַבּוֹיֵי – שֶׁכֵּן הַזָּאָה כְּמוֹתָהּ! הָנָךְ נְפִישִׁין. בָּעֵי רַבִּי אָבִין: חַטַּאת הָעוֹף שֶׁהִכְנִיס דָּמָהּ בְּצַוָּארָהּ בִּפְנִים, מַהוּ? צַוָּארָהּ כִּכְלִי שָׁרֵת דָּמֵי, וּמִיפְּסִיל; אוֹ דִלְמָא כְּצַוַּאר בְּהֵמָה – ״מִדָּמָהּ״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְלָא בְּשָׂרָהּ? תָּא שְׁמַע: פִּירְכְּסָה וְנִכְנְסָה לִפְנִים וְחָזְרָה – כְּשֵׁירָה. הָא הִכְנִיסָהּ – פְּסוּלָה! וְלִיטַעְמָיךְ, גַּבֵּי קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים דְּקָתָנֵי: פִּירְכְּסָה וְיָצְאָה לַדָּרוֹם וְחָזְרָה – כְּשֵׁרָה; הָא הוֹצִיאָהּ – פְּסוּלָה?! אֶלָּא הַאי יָצְתָה לַחוּץ אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ; הָכָא נָמֵי יָצְתָה לַחוּץ אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ. בָּעֵי רַבִּי אָבִין: נִשְׁפַּךְ עַל הָרִצְפָּה וַאֲסָפָהּ, מַהוּ? אַצְרוֹכֵיה הוּא דְּלָא אַצְרְכֵיהּ רַחֲמָנָא כְּלִי שָׁרֵת, וְהִלְכָּךְ אוֹסְפוֹ וְכָשֵׁר; אוֹ דִלְמָא מִיפְסָל פְּסַל בֵּיהּ רַחֲמָנָא כְּלֵי שָׁרֵת, וְהִלְכָּךְ אוֹסְפוֹ וּפָסוּל? אָמַר רָבָא, תָּא שְׁמַע: יָכוֹל יְהֵא דַּם חַטַּאת הָעוֹף טָעוּן כִּיבּוּס? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״זֹאת״. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ מִיפְסָל פָּסֵיל בֵּיהּ רַחֲמָנָא, תִּיפּוֹק לִי דְּהָא אִפְּסִיל לֵהּ בַּאֲוִיר כְּלִי! אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: בְּמַדְבִּיק כְּלִי בְּצַוָּארָהּ. בְּעָא מִינֵּיהּ לֵוִי: נִיתַּז מִבֶּגֶד לְבֶגֶד, מַהוּ? מִבֶּגֶד קַמָּא אִידְּחִי לֵיהּ לְכִיבּוּס, אוֹ דִלְמָא לָא? אֲמַר לֵיהּ: זוֹ שְׁאֵלָה! טָעוּן כִּיבּוּס. מִמָּה נַפְשָׁךְ; אִי אוֹסְפוֹ וְכָשֵׁר – הָא כָּשֵׁר. וְאִי אוֹסְפוֹ וּפָסוּל – אֲנָא כְּרַבִּי עֲקִיבָא סְבִירָא לִי, דְּאָמַר: הָיְתָה (לוֹ) [לָהּ] שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר וְנִפְסְלָה – דָּמָהּ טָעוּן כִּיבּוּס.יאכלנה לזו ולא לאחרת - יאכלנה חדא משמע לומר באחת מן הנאכלות כתבתי לך הענין הזה ולא בכל הנאכלות נתמעטה חטאת העוף שהוא נאכלת מדברים האמורים בענין ומה אמור בענין כיבוס מריקה ושטיפה: אורחיה דקרא - שכל הענין בלשון זה נאמר תשחט החטאת בבשרה מדמה: רבה אמר - האי פירכא דפרכת דלמא פנימיות נתמעטו ממיעוטא דזאת עיקר כיבוס בפנימיות כתיב דאשר יזה בניזאות הכתוב מדבר והיינו בפנימיות כתיב בהן הזאה על הפרכת אבל בחיצונות אין כתיב הזאה וחיצונות הוא דאיתרבו מתורת: והא תנא דמתני' אע"פ שאין הכתוב מדבר אלא בנאכלות קאמר - אלמא עיקר קרא בחיצונות הוא דכתיב ופנימיות מתורת איתרבו: ה"ק אף על פי שיש דברים בענין שאינו מדבר אלא בנאכלות ומאי ניהו מריקה ושטיפה דההיא דוקא בנאכלות דסמיך ליה כל זכר בכהנים יאכל אותה מיהו לענין כיבוס אחד הנאכלות ואחד הפנימיות והפנימיות עיקר דאשר יזה כתיב בהו וחיצונות מזאת תורת החטאת: אי הכי - דעיקר בפנימיות כתיב אמאי תנא אחד הנאכלות ואחד הפנימיות דמשמע האמורה בנאכלות נוהגת אף בפנימיות דהכי משמע האמור בנאכלות הוא הדין האמור בפנימיות אלמא נאכלות במשמעותא אתו ופנימיות מריבויא: אי הכי חטאת העוף נמי - תיתי ממשמעותא שהרי אף היא מן הניזאות דכתיב והזה (מן) החטאת וגו' (ויקרא ה) : חטאת העוף שהכניס דמה בצוארה בפנים - בין מליקה להזייה מהו שתיפסל משום וכל חטאת אשר יובא: ככלי שרת דמי - שהרי לא הוזקקה בקבלת כלי וזהו כלייה ומיפסל בהכנסת הדם שהכניסה בכלי להיכל: או דלמא כו' - ובהמה שהכניסה לפנים משנשחטה והוציאה וקיבל דמה לא מיפסלא דמדמה אמר רחמנא ולא שהכניסו עם בשרה: פרכסה ונכנסה לפנים - בחטאת העוף קתני לה כשרה וקס"ד משום דמאליה נכנסה ולא הכניסה הוא ע"מ לכפר וקרא כתיב לכפר בקדש: ויצתה לדרום וחזרה - לאו דוקא נקט וחזרה אלא משום דקתני בה בההיא פרכסה ויצתה לחוץ וחזרה פסולה דדוקא נקט לאשמועינן רבותא דאע"ג דחזרה פסולה נקט נמי גבי כשרה וחזרה: הא הוציאה הוא פסולה - בתמיה וכי יש מחיצה בצפון ובדרום ליפסל ביוצא אלא הא דתני פרכסה יצאת לחוץ איצטריכא ליה דקתני בה בההיא פרכסה ויצאת לחוץ חוץ לעזרה וחזרה פסולה ואפילו פרכסה ויצאת מאליה דנפסלה ביוצא ובפ' שני (לעיל זבחים כו.) מייתי לה בגמרא: ה"נ - דקתני פרכסה גבי עוף משום ההיא נקט לה בלשון פרכסה דקתני בה נמי פרכסה ויצאה לחוץ וחזרה פסולה: נשפך על הרצפה - מצואר העוף: אצרוכי הוא דלא אצרכיה רחמנא כלי שרת - וצואר דידיה הוא במקום כלי שרת והלכך לאוספו כשר ולהזותו למזבח דה"ל כנשפך מן הכלי על הרצפה ואספו דכשר: או דלמא מיפסיל פסיל ביה רחמנא כלי שרת - דדוקא שייר ולא כתב ביה קבלה משום דבעי להזותו מן העוף עצמו למזבח וכ"ש דרצפה פוסלתו: ואם תימצי לומר שאם אוספו מן הראשון פסול - כדקא ס"ד משום דהוזקק לכיבוס בטיל ליה מתורת דם: תיפוק לי - דלא בעי כיבוס בלאו מיעוטא דזאת דהא איפסיל ליה דם מכי מטא לאויר הבגד ואנן ראוי להזאה בעינן ואויר כלי ככלי דמי: במדביק כלי בצוארה - דלא היה על אוירו עד שנגע בו להאי איצטריך זאת למעוטי: ניתז מבגד לבגד - בדם בהמה קמיירי: אידחי ליה לכיבוס - וגרע ליה מנשפך מן כלי על הרצפה ואספו ואחר כך ניתז על הבגד דהתם כיון דכשר לזריקה ראוי להזאה קרינא ביה אבל על הבגד דאיזקוקי איזקיק לכיבוס אדחי מתורת הזאה ולא קרינא ביה ראוי להזאה ולא בעי כיבוס האי אחרון: זו שאלה - בניחותא יפה שאלת ואשיבך עליה: אוספו וכשר - ואע"ג דאיזדקיק לכיבוס לא בטל מתורת דם כל זמן שלא כיבסו וה"ל כנשפך מן הכלי על הרצפה: הא כשר - וטעון האחרון כיבוס: אנא כר"ע ס"ל - דאמר לקמן (זבחים דף צג.) היתה לה שעת הכושר לזריקה ונפסלה דמה טעון כיבוס והאי הרי מתחילתו בכלי נתקבל והיתה לו שעת הכושר ואח"כ נפסל בנפילתו על בגד ראשון:וקרן ואצבע וחודה - תימה אי חומרי קחשיב הא לא הוו אליבא דחד תנא דמאן דאית ליה חודה לית ליה קרן כדמוכח לעיל בפרק איזהו מקומן (זבחים דף נג.) דפליגי רבי ור"א בר"ש ויש לומר דהכי אמר קרן למאן דאית ליה וחודה למאן דאית ליה וכן צריך לפרש לעיל בפ"ק (זבחים דף י:) והאיכא חודה: אי הכי אחד הנאכלות ואחד הפנימיות אחד הפנימיות ואחד הנאכלות מיבעי ליה - שהפשוט יותר יש לו להזכיר תחלה ובפ"ק דסוכה (דף כ.) גריס רש"י במשנה אחת קטנה ואחת גדולה ופריך בגמרא אחת גדולה ואחת קטנה מיבעי ליה דהכי משמע אחת היא הגדולה ואחת היא הקטנה כלומר כמוה היא ואינה חלוקה לדין שני וכן דרך תנאים בכל מקום דההיא דפשיטא ליה תני ברישא ואותו השני כשבא להשמיענו ששוה לו שונה אחריו כדאמר בר"ה (דף כט:) אחד יבנה ואחד כל מקום שיש שם ב"ד ובב"ק (דף נ:) אחד החופר בור ואחד החופר שיח ומערה ובמסכת סוטה (דף מג.) אחד הבונה ואחד הלוקח ואחד היורש וטובא תנן התם גבי מערכי המלחמה הכי וקשה מההיא דפ' ב' דכתובות (דף כ:) דאחד חדשות ואחד ישנות וישנות פשוט לטומאה יותר מחדשות ובפ' החולץ (יבמות דף מא.) אחד בתולות ואחד בעולות אלמא דנקט שאינו פשוט תחילה ויש לחלק דהיכא דקאי אקרא או בפלוגתא דלעיל התם הוא דרגיל למתני הפשוט תחילה והא דתנן (סנהדרין לב, א) אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה ובחקירה אע"ג דקאי אקרא איידי דאיירי בפרקא דלעיל בדיני ממונות נקט נמי דיני ממונות ברישא וה"ר שמעון הקשה מההיא דמנחות פרק רבי ישמעאל (מנחות סג, ב) דקתני וחכ"א אחד חול ואחד שבת משלש היה בא וה"ל למיתני שבת ברישא ובסיפא וחכ"א אחד שבת וא' חול בשלש קופות ובשלש מגלות וה"ל למינקט חול ברישא: