זבחיםכ:
טוען את הדף…
בִּשְׁלָמָא לְאַבָּיֵי דְּמוֹקֵים לַהּ כְּרַבִּי, וּמוֹדֵי רַבִּי דְּמִקְּרוֹת הַגֶּבֶר עַד צַפְרָא לָא פָּסְלָה לִינָה – הָא מַנִּי, רַבִּי הִיא. אֶלָּא לְרָבָא דְּמוֹקֵים לַהּ כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, אֲבָל לְרַבִּי מִקְּרוֹת הַגֶּבֶר עַד צַפְרָא פָּסְלָה לִינָה; הָא מַנִּי? אִי רַבִּי – פָּסְלָה לִינָה! אִי רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן – הָא אָמַר: אֲפִילּוּ מִיכָּן וְעַד עֲשָׂרָה יָמִים אֵינוֹ צָרִיךְ לְקַדֵּשׁ! לְעוֹלָם כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בְּכָהֲנֵי חַדְתֵי. אִיבַּעְיָא לְהוּ: יְצִיאָה מַהוּ שֶׁתּוֹעִיל בְּקִידּוּשׁ יָדַיִם וְרַגְלַיִם? אִם תִּימְצֵי לוֹמַר לִינָה לָא פָּסְלָה – דְּלָא פָּרֵישׁ, אֲבָל יְצִיאָה דְּפָרֵישׁ – אַסּוֹחֵי מַסַּח דַּעְתֵּיהּ; אוֹ דִלְמָא, כֵּיוָן דִּבְיָדוֹ לַחֲזוֹר – לָא מַסַּח? תָּא שְׁמַע: קִידֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו וְנִטְמְאוּ – מַטְבִּילָן וְאֵין צָרִיךְ לְקַדֵּשׁ. יָצְאוּ – הֲרֵי הֵן בִּקְדוּשָּׁתָן! יָצְאוּ יָדָיו לָא קָמִיבַּעְיָא לַן, כִּי קָמִיבַּעְיָא לַן – יָצָא כׇּל גּוּפוֹ. מַאי? תָּא שְׁמַע: שֶׁלֹּא רָחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם – מְקַדֵּשׁ בִּכְלֵי שָׁרֵת בִּפְנִים. קִידֵּשׁ בִּכְלֵי שָׁרֵת בַּחוּץ אוֹ בִּכְלֵי חוֹל בִּפְנִים אוֹ שֶׁטָּבַל בְּמֵי מְעָרָה, וְעָבַד – עֲבוֹדָתוֹ פְּסוּלָה. טַעְמָא דְּקִידֵּשׁ בִּכְלֵי שָׁרֵת בַּחוּץ, הָא קִידֵּשׁ בִּפְנִים וְיָצָא – עֲבוֹדָתוֹ כְּשֵׁירָה! דִּלְמָא ״קִידֵּשׁ בִּכְלֵי שָׁרֵת בַּחוּץ״ הֵיכִי דָּמֵי – כְּגוֹן דְּאַפֵּיק יָדָיו לְבַר וְקִידֵּשׁ; הָא קִידֵּשׁ בִּפְנִים וְיָצָא, דְּאַפֵּיק יְדֵיהּ לְבַר – כְּשֵׁירָה. אֲבָל יָצָא כׇּל גּוּפוֹ תִּיבְּעֵי לָךְ. אֲמַר לֵיהּ רַב זְבִיד לְרַב פָּפָּא, תָּא שְׁמַע: יָצָא חוּץ לִמְחִיצַת חוֹמַת הָעֲזָרָה – אִם לִשְׁהוֹת, טָעוּן טְבִילָה; אִם לְפִי שָׁעָה, טָעוּן קִידּוּשׁ יָדַיִם וְרַגְלַיִם! אֲמַר לֵיהּ: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁיָּצָא לְהָסֵךְ רַגְלָיו וּלְהַטִּיל מַיִם. הָא בְּהֶדְיָא קָתָנֵי לַהּ: כָּל הַמֵּיסֵךְ רַגְלָיו טָעוּן טְבִילָה, וְכׇל הַמֵּטִיל מַיִם טָעוּן קִידּוּשׁ יָדַיִם וְרַגְלַיִם! תָּנֵי וַהֲדַר מְפָרֵשׁ. תָּא שְׁמַע: פָּרָה – רַבִּי חִיָּיא בַּר יוֹסֵף אָמַר: מְקַדֵּשׁ בִּכְלֵי שָׁרֵת בִּפְנִים, וְיוֹצֵא. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ בַּחוּץ, וַאֲפִילּוּ בִּכְלִי חוֹל, וַאֲפִילּוּ בִּמְקִידָּה שֶׁל חֶרֶס! אָמַר רַב פָּפָּא: שָׁאנֵי פָּרָה – הוֹאִיל וְכׇל מַעֲשֶׂיהָ בַּחוּץ, לָא פָּסְלָה בָּהּ יְצִיאָה. אִי הָכִי, לְמָה לִי דִּמְקַדֵּשׁ? כְּעֵין עֲבוֹדָה פְּנִים. אִיבַּעְיָא לְהוּ: טוּמְאָה, מַהוּ שֶׁתּוֹעִיל לְקִידּוּשׁ יָדַיִם וְרַגְלַיִם? אִם תִּימְצֵי לוֹמַר יְצִיאָה לָא פָּסְלָה – דְּגַבְרָא חֲזֵי, אֲבָל הָכָא דְּגַבְרָא לָא חֲזֵי – אַסּוֹחֵי מַסַּח דַּעְתֵּיהּ; אוֹ דִלְמָא, כֵּיוָן דַּהֲדַר חֲזֵי – [דָּק לֵיהּ] וְלָא מַסַּח דַּעְתֵּיהּ? תָּא שְׁמַע: קִידֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו וְנִטְמְאוּ – מַטְבִּילָן, וְאֵין צָרִיךְ לְקַדֵּשׁ! נִטְמְאוּ יָדָיו לָא מִיבַּעְיָא לַן, [כִּי מִיבַּעְיָא לַן] נִטְמָא כׇּל גּוּפוֹ. כׇּל גּוּפוֹ?! תִּיפּוֹק לִי: כֵּיוָן דְּבָעֵי לְמֶעְבַּד הֶעֱרֵב שֶׁמֶשׁ, אַסּוֹחֵי מַסַּח דַּעְתֵּיהּ! כְּגוֹן דְּאִיטַּמִּי סָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה. תָּא שְׁמַע: פָּרָה – רַבִּי חִיָּיא בְּרַבִּי יוֹסֵף אָמַר: מְקַדֵּשׁ בִּכְלֵי שָׁרֵת בִּפְנִים, וְיוֹצֵא. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ בַּחוּץ, וַאֲפִילּוּ בִּכְלִי חוֹל, וַאֲפִילּוּ בִּמְקִידָּה שֶׁל חֶרֶס.בשלמא לאביי דמוקי לה - להא דר' יוחנן כרבי ומודה רבי דמקרות הגבר ועד צפרא לא פסלה לינה בקידוש הא מני נמי דקתני דקידוש זה לא יפסל בעמוד השחר אבל קידוש הלילה יפסל רבי היא: אלא לרבא כו' הא מני - שמצריכין קידוש על קידוש ומתיר קידוש השני בקרות הגבר: אי רבי הא אמר פסלה לינה - אף בזה שבקרות הגבר: ואי ר' אלעזר - אף הראשון לא יפסל ושני זה למה: בכהני חדתי - שלא שימשו בלילה ולא היו רחוצי ידים ורגלים: יציאה - חוץ לעזרה מהו שתועיל כדרך שפוסל בכל הקדשים שקדשו בכלי שרת שאם יצאו נפסלין ביוצא: דלא פריש - לא נבדל מעבודה: ונטמאו - הידים בדבר שאין טומאתו מן התורה שיטמא גופו אלא בפיגול או בנותר ששנינו בפסחי' (דף קכ:) שמטמאים את הידים: מטבילין - את הידים לבדן: יצאו ידיו - שהושיטן לחוץ: מקדש בכלי שרת - או כיור או כלי שרת אחר דמרבינן לקמן בשמעתין כל כלי שרת לקידוש: בפנים - שהרי הוקבעו לו מקום בעזרה דכתיב ונתת את הכיור וגו' והתם כתיב ורחצו ממנו: או שטבל במי מערה - שהן כשרין לטבילה וה"ה למים חיים אלא שרוב טבילות במים מכונסין: עבודתו פסולה - ולא אמרי' טבילה דבר חשוב הוא ומהני' ליה במקום קידוש: הא קידש בפנים ויצא כשרין - דאי ס"ד פסולה השתא קידש בפנים ויצא פסולה קידש בחוץ מיבעיא וכי יש יציאה גדולה מזו: ומשני דילמא קידש בחוץ - דאיצטריך ליה לתנא למיתני דפסולה: כגון דאפיק ידיה לבר - וגופיה בפנים וקידש דאילו קידש בפנים והוציא ידיו תניא לעיל הרי הן בקדושתן אבל יצא גופו לא תידוק מינה: אם להשהות טעון טבילה - קס"ד משום היסח הדעת: הכא במאי עסקינן - דקתני אם לשהות טעון טבילה: שיצא להסך רגליו - לגדולים ודכוותיה סיפא דקתני אם לפי שעה טעון קידוש שיצא להטיל מים דאמרינן בסדר יומא (דף ל.) מצוה לשפשף בידו ניצוצות שעל גבי רגליו שלא יראה ככרות שפכה לפיכך צריך לקדש ידיו ורגליו: בהדיא קתני לה - בסיפא דההיא: פרה - בעבודת פרה אדומה שהיה חוץ לירושלים בהר המשחה: ויוצא - אלמא לא פסל יציאה בקידוש ידים ורגלים: כעין עבודה - שינוי' הוא: טומאה - קס"ד נטמאו ידיו ולא גופו קמיבעיא ליה: את"ל יציאה לא פסלה - התם הוא משום דגברא חזי לחזור וליכנס לא מסח דעתיה ולא מיפסל קידוש בהיסח הדעת: או דלמא כיון דהדר חזי - על ידי הטבילה דק ליה מדקדק בקדושין ונזהר מליגע ידיו בדבר טינוף ולא מסח דעתיה:יציאה מהו שתועיל בקידוש ידים ורגלים - פירש בקונטרס כדרך שפוסלת בכל הקדשים שקדשו בכלי שאם יצאו נפסלין ביוצא ואי אפשר לומר כן אלא כדמפרש טעמא משום דכיון דפריש אסוחי מסח דעתיה מיניה דמשום קידוש כלי לא מיפסל ביוצא במידי שלא נעשה בו עבודה עדיין כדמוכח בפ"ק דמנחות (דף ט.) ובפ' התודה (מנחות דף עח) דאמר בללה חוץ לחומת העזרה רבי יוחנן אמר פסולה וריש לקיש אמר כשרה אלמא לרבי יוחנן לא פסיל אלא משום (דס"ד דמאן דלא פסיל בלינה לא פסיל בה הסח הדעת ומאן דפסיל פסיל בהאי והני כהני הוו להו הסח הדעת שהיו ישנים בבית המוקד. הג"ה) עבודה בחוץ אבל משום יציאה לא [וכן משמע] בפרק התכלת (מנחות מז.) גבי שתי הלחם דלא קדוש ליפסל ביוצא אלא בשחיטת הזבח אע"ג דכבר נתקדש בכלי דרבי סבירא ליה דתנור מקדש בפרק רבי ישמעאל (מנחות עב:) ומיהו יש לדחות דבאין עם הזבח שאני דהא נסכים הבאין עם הזבח לא מיפסלי בלינה כי אם בשחיטת הזבח כדאמר זעירי בפרק התודה (מנחות עט.) ואילו באין בפני עצמן תנן קדשו בכלי נפסלין בלינה ויש עוד ראיה מהא דתנן במעילה פרק ב' (דף ט.) גבי מנחות ושתי הלחם קרמו בתנור הוכשרו ליפסל במחוסר כיפורים ובלינה אבל יוצא לא קתני ואע"ג דגבי עופות וזבחים הוה מצי למיתני יוצא אגב אחרים לא תני אגב שתי הלחם ולחם הפנים ומנחות והא דאמר בפרק כל שעה (פסחים לו.) גבי לישה דמנחות נהי דבזריזין ליתא במקום זריזין איתא אורחא דמילתא נקט שדרך לעשותם במקום זריזין והא דאמר פרק המזבח מקדש (לקמן זבחים פח.) כלי שרת אין מקדשין ליקרב אבל מקדשין ליפסל היינו בטבול יום ובמחוסר כיפורים ובלינה אבל לא ביוצא וצ"ע מה שפירש בקונטרס פ' שתי מדות (מנחות פז:) גבי שלחן אבל מקדשין ליפסל בלינה וביוצא ולקמן בסוף המזבח מקדש (זבחים דף פח.) פירש בקונט' אבל מקדשין ליפסל ביוצא אם יצא חוץ לקלעים או נגע בו טבול יום והא דאמר פרק שתי הלחם (מנחות צה:) [א' שתי הלחם וא'] לחם הפנים לישתן ועריכתן בחוץ אלמא מדת יבש לא נתקדשה וכן בסוף כל המנחות באות מצה (מנחות סג.) דריש ר"ש תנור תנור שתי פעמים שתהא אפייתן בתנור ושיהא הקדשן בתנור ופריך והתנן ר"ש אומר לעולם הוי רגיל לומר שתי הלחם ולחם הפנים כשרות בעזרה וכשירות בבית פאגי לאו משום דאי נתקדשה הוה מיפסלא ביוצא אלא משום דדבר מכוער להוציא לחוץ לאחר שנתקדשה ואם תאמר וכיון דבקדושת כלי לא מיפסלא ביוצא מנחת כהנים וחביתי כ"ג דלית בהו קמיצה אימתי מיפסלי ביוצא ושמא באותן מועיל קידוש כלי ומהאי טעמא יתכן פי' הקונט' דהכא: קידש בכלי שרת בחוץ כו' - תימה דמשמע הא הכניס בכלי שרת בפנים וקידש עבודתו כשרה אלמא לא מיפסלא ביציאת המים וי"ל דלא שייך הסח הדעת במים כמו בידים ועוד דאין כלי מקדש ליפסל ביוצא אלא בפנים כדמשמע בההיא דסוכה (דף נ.) דפריך ונייתי במקודשת ועוד כדפירשנו דאין כלי מקדש ליפסל ביוצא עד שנעשית מצוותו והיינו הקידוש כמו מנחה עד שעת קמיצה ולכן מיבעיא ליה בקידוש ידים ורגלים טפי מבמים: כל המטיל מים בעי קידוש ידים ורגלים - תימה דתיפשוט מהכא דאין יציאה מועלת דמשמע הא בחנם לא פסלה יציאה וי"ל דודאי אי נפיק בשעת עבודה לא מיפסל בהכי כיון דאין שוהא אלא מעט: