זבחיםמז.
טוען את הדף…
מִנַּיִן לַמִּתְעַסֵּק בְּקָדָשִׁים שֶׁהוּא פָּסוּל? שֶׁנֶּאֱמַר ״וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי ה׳״ – עַד שֶׁתְּהֵא שְׁחִיטָה לְשֵׁם בֶּן בָּקָר. אֲמַר לֵיהּ: זוֹ בְּיָדֵינוּ הִיא; לְעַכֵּב מִנַּיִן? אֲמַר לֵיהּ: ״לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחֻהוּ״ – לְדַעְתְּכֶם זְבֻיחוּ. שֶׁאֵין הַמַּחְשָׁבָה הוֹלֶכֶת אֶלָּא אַחַר הָעוֹבֵד. מַתְנִיתִין דְּלָא כִּי הַאי תַּנָּא – דְּתַנְיָא, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי יוֹסֵי: שָׁמַעְתִּי שֶׁהַבְּעָלִים מְפַגְּלִין. אָמַר רָבָא: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי יוֹסֵי? דְּאָמַר קְרָא: ״וְהִקְרִיב הַמַּקְרִיב״. אָמַר אַבָּיֵי: רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר כּוּלְּהוּ סְבִירָא לְהוּ: זֶה מְחַשֵּׁב וְזֶה עוֹבֵד – הָוְיָא מַחְשָׁבָה. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי יוֹסֵי – הָא דַּאֲמַרַן. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר – דִּתְנַן: הַשּׁוֹחֵט לְגוֹי – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר – דִּתְנַן, כְּלָל אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר: כֹּל שֶׁאֵין כָּשֵׁר לְהַצְנִיעַ, וְאֵין מַצְנִיעִין כָּמוֹהוּ; הוּכְשַׁר לָזֶה וְהִצְנִיעוֹ, וּבָא אַחֵר וְהוֹצִיאוֹ – נִתְחַיֵּיב זֶה בְּמַחְשָׁבָה שֶׁל זֶה. תַּרְוַיְיהוּ אִית לְהוּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי יוֹסֵי – הַשְׁתָּא בַּחוּץ אָמְרִינַן, בִּפְנִים מִיבַּעְיָא?! רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי יוֹסֵי לֵית לְהוּ דְּתַרְוַיְיהוּ – דִּלְמָא בִּפְנִים הוּא דְּאָמְרִינַן, בַּחוּץ לָא אָמְרִינַן. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אִית לֵיהּ דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר – הַשְׁתָּא בְּשַׁבָּת אָמְרִינַן, בַּעֲבוֹדָה זָרָה מִיבַּעְיָא?! רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לֵית לֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר – דִּלְמָא בַּעֲבוֹדָה זָרָה הוּא דְּאָמְרַתְּ כְּעֵין בִּפְנִים, אֲבָל שַׁבָּת – מְלֶאכֶת מַחְשֶׁבֶת אָסְרָה תּוֹרָה. הֲדַרַן עֲלָךְ בֵּית שַׁמַּאי אֵיזֶהוּ מְקוֹמָן שֶׁל זְבָחִים? קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים – שְׁחִיטָתָן בַּצָּפוֹן. פַּר וְשָׂעִיר שֶׁל יוֹם הַכִּיפּוּרִים – שְׁחִיטָתָן בַּצָּפוֹן, וְקִיבּוּל דָּמָן בִּכְלֵי שָׁרֵת בַּצָּפוֹן; וְדָמָן טָעוּן הַזָּיָה עַל בֵּין הַבַּדִּים, וְעַל הַפָּרוֹכֶת, וְעַל מִזְבַּח הַזָּהָב – מַתָּנָה אַחַת מֵהֶן מְעַכֶּבֶת. שְׁיָרֵי הַדָּם הָיָה שׁוֹפֵךְ עַל יְסוֹד מַעֲרָבִי שֶׁל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן, וְאִם לֹא נָתַן לֹא עִכֵּב. פָּרִים הַנִּשְׂרָפִים וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִים – שְׁחִיטָתָן בַּצָּפוֹן, וְקִיבּוּל דָּמָן בִּכְלִי שָׁרֵת בַּצָּפוֹן; וְדָמָן טָעוּן הַזָּיָה עַל הַפָּרוֹכֶת וְעַל מִזְבַּח הַזָּהָב –למתעסק בקדשים - שוחט קדשים ולא בכוונה אלא כמתעסק בדברים אחרים: בידינו הוא - ראיה זאת כבר ידענו אותה ומיהו מצוה הוא דנפקא לן ולא עיכוב: שמעתי שהבעלים מפגלין - בעבודת הכהן אם קיבל הכהן בשתיקה וחישבו הבעלים עליה על פיגול הוי פיגול: והקריב המקריב - קרבנו בפרשת נסכים כתיב והקריב המקריב קרבנו לה' (במדבר ט״ו:ד׳) אלמא מקריב קרבנו קרי ליה הלכך הוו להו בכלל המקריב לא יחשב: ורבי אליעזר פוסל - התם מפרש בהדיא שסתם מחשבת עובד כוכבים לעבודת כוכבים ואע"ג דלא איהו שחיט לה פסול: שאין כשר להצניע - במסכת שבת כגון דם נדה או איסור (או) הנאה: ואין מצניעין כמוהו - שכשר הוא להצניעו אם היה שיעורו אבל שיעורו של זה מועט הוא ואין אדם חושבו להצניעו: ובא אחר והוציאו - בשבת לרה"ר חייב דחשיב מלאכה מפני מחשבתו של זה שהוכשר לו והצניעו: ותרוייהו - רבי אליעזר ור"ש בן אלעזר: השתא בחוץ - בעבודת כוכבים ושבת דלא כתיבא בהו מחשבה בהדיא אמרינן זה מחשב וזה עושה הוי מחשבה: בפנים - בקרבנות דמחשבה בהו כתיבא מיבעיא: בפנים הוא דאמר - משום דעיקר מחשבות בקרבנות כתיבא: אבל בחוץ - כגון עבודת כוכבים ושבת לא: בעבודת כוכבים מיבעיא - דעבודת כוכבים דומיא דעבודת פנים חייב בה רחמנא כדאמרי' בארבע מיתות (סנהדרין ס:) זובח לאלהים יחרם בלתי לה' עבודות הראויות למקום חייב בהו בעבודת כוכבים בין שדרכה בכך בין שאין דרכה בכך הלכך לענין מחשבה נמי איכא למיגמרה מבפנים: מלאכת מחשבת אסרה תורה - שנסמכה שבת לפרשת המשכן בויקהל ומלאכת מחשבת שהעושה אותה מתכוין למלאכה גמורה אלא ששגג בשבת או סבור שמלאכה זו מותרת. וזה שיעור זה חשוב בעיניו אינו מתכוין למלאכה: מתני' קדשי קדשים - כולן בכלל חטאות ואשמות ועולה ושלמי ציבור ומיהו משום דחלוקין במתן דמים או בהקטרתן הדר תני להו כל חד וחד באפי נפשיה לפרש הלכותיהן: שחיטתן בצפון - ובגמ' מפרש מ"ט לא תנא וקבול דמן ומ"ש דתנן חטאות הפנימיות ברישא: פר ושעיר של יום הכפורים כו' - בגמ' יליף טעמא מנא לן דשחיטתן וקיבול דמן בכלי שרת בצפון: בכלי שרת - דכתיב בעולה בסיני וישם באגנות (שמות כ״ד:ו׳) וממנה למדו כל הזבחים בהיקש ליטעון כלי: הזיה על בין הבדים - עומד בין שני בדי ארון ומזה א' למעלה וז' למטה כנגד עובייה של כפרת ולא היו נוגעים בה: ועל הפרכת - כדכתיב וכן יעשה לאהל מועד (ויקרא ט״ז:ט״ז): ועל מזבח הזהב - כדכתיב ויצא אל המזבח וגו' באחרי מות: מתנה אחת מהן מעכבת - כדאמרי' בפ' בית שמאי (לעיל זבחים דף לו:): שירי הדם היה שופך על יסוד כו' - יליף בגמ': ואם לא נתן - שירים הללו ליסוד לא עיכב הכפרה ובגמ' יליף לה בברייתא יכול יעכבנו כו': פרים הנשרפים - פר העלם ופר כהן משיח שאין נאכלין לכהנים אלא נשרפין חוץ לירושלים כדכתיב בהו אל שפך הדשן ישרף (ויקרא ד׳:י״ב) וילפינן בסדר יומא (דף סח.) שהוא חוץ לירושלים: ושעירים הנשרפים - שעירי עבודת כוכבים שהוקשו לפר העלם לכל דבריהם בפרק בית שמאי (שם): הזיה על הפרוכת - כתיב בהו אבל בין הבדים לא כתיב בהו כדכתיב בפר יום הכפורים והזה באצבעו על פני הכפרת וגו' (ויקרא ט״ז:י״ד):מנין למתעסק בקדשים שהוא פסול - פ"ק דחולין (דף יג.) פירש בקונטרס כגון מתעסק בסכינו להגביהו [או] לזורקו וקשה דכה"ג אפילו בחולין פסול לרבנן דפליגי עליה דרבי נתן ובעו כוונה ואפי' מתכוין לחתיכה כגון זרק סכין לנועצה בכותל דחשיב מתכוין לחתיכה כדמוכח פ"ב דחולין (דף לא:) אפ"ה פסלי רבנן עד שיתכוין לחתיכת סימנין אף על גב דאינו מתכוין לשחיטה להתיר בשר ודאי מכשרי כדקאמר התם ורבנן נהי דלא בעו כוונה לזביחה לחתיכה מיהא בעינן פירוש לחתיכת סימנין אבל חתיכה אחרת לא דזרק סכין לנועצה בכותל מתכוין לחתיכה הוא ופסלי רבנן ונראה האי מתעסק דקדשים היינו מתכוין לחתיכת סימנין ולא לשם זביחה דבחולין כשר ובקדשים פסול ועוד יש מתעסק אחר כגון משום חולין דהיינו כסבור שהן חולין וכולהו מושחט את בן הבקר נפקי: קדשי קדשים שחיטתן בצפון - ה"ר אפרים היה מדקדק מכאן דלא בעינן סכין בשחיטה מדלא קתני שחיטתן בכלי שרת בצפון כדקתני גבי קבלה וקיבול דמן בכלי שרת בצפון ומתוך כך אתיא שפיר הא דאמר בפ"ק דחולין (דף ג.) כגון שבדק קרומית של קנה ושחט בה דלא בעי כלי שרת וכן משמע קצת בפסחים פ' ואלו דברים (דף סו.) שהיה כל אחד מביא סכינו מתוך ביתו ואי אפשר לומר כן דבסוף התודה (מנחות פב:) ובסוף דם חטאת (לקמן זבחים צז:) דריש מדכתיב ויקח את המאכלת דעולה טעונה כלי וילפינן מיניה כולהו ובסוטה פרק היה מביא (סוטה דף יד:) משמע דסכין מקדש ליה לדם ועוד בריש התודה (מנחות עח:) איכא למ"ד סכין אלימא מכלי שרת דאף על גב דלית לה תוך מקדשא וההיא קרומית של קנה איכא למימר שתקנה ועשאה כלי וכר' יוסי בר' יהודה דאמר בפרק היה מביא (סוטה יד:) דעושין כלי שרת דעץ וההיא דאלו דברים (פסחי ' סו.) אימר כל אחד הקדיש סכינו בערב שבת והאי דלא תנן הכא שחיטתן בכלי שרת בצפון כדתנן בקבלה לא דמי דבקבלה נמי לא הזכיר הכלי אלא משום דבעי שיהא גם הכלי בצפון לאפוקי אם הבהמה בצפון והכלי בדרום והדם מקלח בתוכו תדע דבכל הנהו דבעו צפון קתני שחיטה כו' וקיבול דמן בכלי שרת בצפון וגבי קדשים קלים ששחיטתן בכל מקום בעזרה לא קתני וקיבול דמן בכלי שרת אע"ג דבעי קבלה בכלי שרת וכן לעיל פרק שני (זבחים דף כו.) דתניא קדשים קלים שחיטתן בפנים וקבול דמן בכלי שרת בפנים אתא לאשמועינן שצריך שיהא הכלי בפנים לאפוקי אם רוב הכלי בחוץ ומיעוטה בפנים אע"פ שאין הדם בפנים נפסל ביוצא דמקבל במיעוט שבפנים אי נמי משום דאיכא אשם מצורע שמתקבל ביד איצטריך למיתני בכולהו קדשים וקיבול דמן בכלי שרת בצפון ומיהו יש לדקדק מהא בתוספתא דמנחות חומר בקמיצה מבשחיטה שהקמיצה טעונה כלי והשחיטה אינה טעונה כלי אלא אפי' קרומית של קנה ועל כרחיך לא קאמר דלא תבעי כלי כלל דהא אמרינן מה עולה טעונה כלי כו' אלא דלא בעי כלי שרת קאמר ומיהו יש לפרש דלא חיישינן לכלי יפה קאמר דלא פסלה קרומית של קנה משום הקריבהו נא לפחתך כדפריך הש"ס בסוטה פרק היה מביא (סוטה דף יד:) גבי כפיפה מצרית דדורון הוא שדרך להביא בכלי נאה אבל בשחיטה לא חיישינן אי נמי כפיפה מצרית מכוערת יותר מקרומית של קנה: