זבחיםכד.
טוען את הדף…
וְכׇל שְׁנֵי כְתוּבִים הַבָּאִין כְּאֶחָד – אֵין מְלַמְּדִין. וּלְמַאן דְּאָמַר מְלַמְּדִין – שְׁתוּיֵי יַיִן הָוֵה לֵיהּ שְׁלִישִׁי, וּשְׁלֹשָׁה לְדִבְרֵי הַכֹּל אֵין מְלַמְּדִין. עוֹמֵד עַל גַּבֵּי כֵּלִים, עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה, עַל גַּבֵּי רַגְלֵי חֲבֵירוֹ – פָּסוּל. מְנָלַן? דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: הוֹאִיל וְרִצְפָּה מְקַדֶּשֶׁת וּכְלֵי שָׁרֵת מְקַדְּשִׁים; מָה כְּלֵי שָׁרֵת – לֹא יְהֵא דָּבָר חוֹצֵץ בֵּינוֹ לְבֵין כְּלֵי שָׁרֵת, אַף רִצְפָּה – לֹא יְהֵא דָּבָר חוֹצֵץ בֵּינוֹ לְבֵין הָרִצְפָּה. וּצְרִיכָא; דְּאִי אַשְׁמְעִינַן כְּלִי – מִשּׁוּם דְּלָאו מִינָא דְּבָשָׂר נִינְהוּ; אֲבָל בְּהֵמָה, דְּמִינָא דְּבָשָׂר הוּא – אֵימָא לָא. וְאִי אַשְׁמְעִינַן בְּהֵמָה – דְּלָא מִינָא דְּאָדָם הוּא; אֲבָל חֲבֵירוֹ, דְּאָדָם הוּא – אֵימָא לָא; צְרִיכָא. תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: רַגְלוֹ אַחַת עַל הַכְּלִי וְרַגְלוֹ אַחַת עַל הָרִצְפָּה, רַגְלוֹ אַחַת עַל הָאֶבֶן וְרַגְלוֹ אַחַת עַל הָרִצְפָּה – רוֹאִין; כֹּל שֶׁאִילּוּ יִנָּטֵל הַכְּלִי וְתִנָּטֵל הָאֶבֶן, יָכוֹל לַעֲמוֹד עַל רַגְלוֹ אַחַת וְיַעֲבוֹד – עֲבוֹדָתוֹ כְּשֵׁירָה; וְאִם לָאו – עֲבוֹדָתוֹ פְּסוּלָה. בָּעֵי רַבִּי אַמֵּי: נִדַּלְדְּלָה הָאֶבֶן וְעָמַד עָלֶיהָ, מַהוּ? הֵיכָא דְּאֵין דַּעְתּוֹ לְחַבְּרָהּ – לָא תִּיבְּעֵי לָךְ, דְּוַדַּאי חָיְיצָא. כִּי תִּיבְּעֵי לָךְ – דְּדַעְתּוֹ לְחַבְּרָהּ. מַאי? כֵּיוָן דְּדַעְתּוֹ לְחַבְּרָהּ – כְּמָה דִּמְחַבְּרָא דָּמְיָא; אוֹ דִילְמָא, הַשְׁתָּא מִיהָא הָא תְּלִישָׁא? רַבָּה זוּטֵי בָּעֵי לַהּ הָכִי, בָּעֵי רַבִּי אַמֵּי: נֶעֶקְרָה הָאֶבֶן וְעָמַד בִּמְקוֹמָהּ, מַהוּ? מַאי קָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ? כִּי קַדֵּישׁ דָּוִד – רִצְפָּה עֶלְיוֹנָה קַדֵּישׁ; אוֹ דִילְמָא עַד לְאַרְעִית תְּהוֹמָא קַדֵּישׁ, וְתִיבְּעֵי לֵיהּ כׇּל הָעֲזָרָה כּוּלָּהּ? לְעוֹלָם פְּשִׁיטָא לֵיהּ דְּעַד אַרְעִית תְּהוֹמָא קַדֵּישׁ; וְהָכִי קָמִיבַּעְיָא לֵיהּ: דֶּרֶךְ שֵׁירוּת בְּכָךְ, אוֹ אֵין דֶּרֶךְ שֵׁירוּת בְּכָךְ? תֵּיקוּ. קִיבֵּל בִּשְׂמֹאל – פָּסוּל, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר. תָּנוּ רַבָּנַן: ״בְּאֶצְבָּעוֹ״ ״וְלָקַח״ – מְלַמֵּד שֶׁלֹּא תְּהֵא קַבָּלָה אֶלָּא בְּיָמִין. ״בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן״ – מְלַמֵּד שֶׁלֹּא תְּהֵא נְתִינָה אֶלָּא בְּיָמִין. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: וְכִי נֶאֶמְרָה יָד בְּקַבָּלָה?! אֶלָּא ״בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן״ – שֶׁלֹּא תְּהֵא נְתִינָה אֶלָּא בְּיָמִין; הוֹאִיל וְלֹא נֶאֶמְרָה יָד בְּקַבָּלָה – קִיבֵּל בִּשְׂמֹאל כָּשֵׁר. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן – מִמָּה נַפְשָׁךְ; אִי אִית לֵיהּ גְּזֵירָה שָׁוָה – כִּי לֹא נֶאֶמְרָה יָד בְּקַבָּלָה מַאי הָוֵי? וְאִי לֵית לֵיהּ גְּזֵירָה שָׁוָה – כִּי נֶאֶמְרָה יָד בְּקַבָּלָה מַאי הָוֵי? אָמַר רַב יְהוּדָה: לְעוֹלָם לֵית לֵיהּ גְּזֵירָה שָׁוָה; וְהָכִי קָאָמַר: וְכִי נֶאֱמַר יַד יָמִין בְּקַבָּלָה?! הוֹאִיל וְלֹא נֶאֱמַר יַד יָמִין בְּקַבָּלָה, קִבֵּל בִּשְׂמֹאל – כָּשֵׁר. אֲמַר לֵיהּ רַבָּה: אִי הָכִי, אֲפִילּוּ נְתִינָה נָמֵי! וְעוֹד, וְכִי לֵית לֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן גְּזֵירָה שָׁוָה?! וְהָתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כׇּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר יָד – אֵינָהּ אֶלָּא יָמִין, אֶצְבַּע – אֵינָהּ אֶלָּא יָמִין! אֶלָּא אָמַר רָבָא: לְעוֹלָם אִית לֵיהּ גְּזֵירָה שָׁוָה; וְהָכִי קָאָמַר: וְכִי נֶאֶמְרָה יָד בְּקַבָּלָה?! הוֹאִיל וְלֹא נֶאֶמְרָה יָד בְּקַבָּלָה אֶלָּא אֶצְבַּע, וְאִי אֶפְשָׁר לְקַבֵּל בְּאֶצְבַּע; קִיבֵּל בִּשְׂמֹאל – כָּשֵׁר. אֲמַר לֵיהּ רַב סַמָּא בְּרֵיהּ דְּרַב אָשֵׁי לְרָבִינָא: אִיפְשָׁר דְּעָבֵיד לֵיהּ אֹזֶן לִשְׂפַת מִזְרָק, וּמְקַבֵּל בַּהּ! אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי:שני כתובין הבאין כאחד - דבתרוייהו כתיב קראי למיתה בסנהדרין באלו הן הנשרפין וטובא קשיא לי בגוה חדא דמה לו ללמוד מהן הא מיתה בגופה כתיב דכיון דזר הוא והזר הקרב יומת דהא מחוסר בגדים נמי הכי ילפינן ליה בסנהדרין אין בגדיהן עליהן אין כהונתן עליהן והוו להו זרים ועוד א"כ חילול עבודה לא נילף מיניה דבחילול נמי קראי טובא איכא: הואיל ורצפה מקדשת - לעמוד לשרת שהרי דוד קידשה בשתי תודות ובשיר של פגעים כדאמרינן לקמן בשמעתין כי קדיש דוד כו': וכלי שרת מקדשין - כדכתיב וימשחם ויקדש אותם (במדבר ז׳:א׳): לא יהא דבר חוצץ בין כהן לכלי שרת - בקבלת הדם כדכתיב ולקח הכהן (ויקרא ד׳:ה׳) שתהא לקיחה בעצמו של כהן: וצריכא - למיתני במתני' חציצת כלים ובהמה ורגל חבירו לפי הסדר שנשנו בה: דלאו מינא דבשר אדם הוא - וכיון דאינו ממין אדם כלל הוי מין בשאינו מינו וחוצץ: רגלו אחת על האבן - שמוטלת על הרצפה ואינה מן הרצפה: נידלדלה - אבן אחת מאבניה מקביעותה ומתנענעת ברצפה: נידלדלה - לכאן ולכאן: נעקרה - לגמרי והגומא נראית שם ועמד בגומא ועבד: כי קדיש דוד - שהיה מקדש אותה בשתי תודות ובשיר של פגעים כדתנן במס' שבועות (דף יד. טו:): תיבעי ליה כל העזרה כולה - שנטלה רצפה שלה: דרך שירות בכך - מי הוי אורח ארעא ומיקרי שירות או לא: באצבעו ולקח - דכתיב ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו ונתן על קרנות הטילו הכתוב לאצבע בין קבלה לזריקה דורשהו לפניו ולאחריו לומר שלא יהיו אלא בימין דילפינן לקמן בשמעתין כל מקום שנאמר אצבע אינו אלא ימין: וכי נאמרה יד בקבלה - קס"ד דאם נאמרה בה יד הוה ר"ש מודה בה אבל באצבע לא יליף בה ימין לקמן בעי לה ומשנינן לה: אלא באצבעו ונתן כו' - בהא מודינא לך דזריקת חטאת בעיא ימין: ור"ש - דאמר אי הוה כתיב בה יד הוה יליף לה ימין ומאצבע לא יליף: ממה נפשך אי אית ליה ג"ש - דילפינן יד יד דקמיצה ממצורע דכתיב ביה על בהן ידו הימנית אף כל מקום שנאמר יד אינה אלא ימין: כי לא נאמר יד בקבלה מאי הוי - הרי נאמר בה אצבעו ונילף אצבע אצבע נמי מהתם דכתיב במצורע וטבל הכהן את אצבעו הימנית: ה"ג לעולם לית ליה ג"ש וה"ק וכי נאמר יד ימנית כו': אלא אמר רבא לעולם אית ליה ג"ש וה"ק וכי נאמר בה יד בקבלה - אי הוה כתב יד שהיה ראויה לאחוז בכלי ולקבל הדם הוא איכא למידרש נמי אקבלה והואיל ולא נאמר כאן יד אלא אצבע ואי אפשר לקבל דם בכלי באצבע לבדה ע"כ משום נתינה הוא דכתיב בה שהוא ראוי לה ולא משום קבלה נמצא שאף אצבע לא נאמר בו לפיכך קיבל בשמאל כשר: אוזן - כמו שעושים לכדים של חרס שקורין מאניק"ו: ומקבל ביה - בההוא אוזן מקבל את הדם באצבע שתוחב אצבעו לתוכה ונושא את המזרק ומקבל:הואיל ורצפה מקדשת - דוד קידשה כדפירש בקונטרס ואע"ג דשלמה בנה הבית דוד קידשה כדאמר לקמן בשמעתא כי קדיש דוד וכו' ובירושלמי דפרק ב' דשבועות אמרינן דוד זה מלך גד זה נביא ומה שפירש בקונטרס שקידשה בשתי תודות ובשיר אינו כן דעזרה אינה מקדשה בשתי תודות אלא בשירי מנחה כדאיתא בשבועות (דף טו.): הואיל ורצפה מקדשת - פירוש דמקדשת האדם לעבוד עבודה שם דאינו יכול לעבוד במקום אחר וכלי שרת פירוש בגדי כהונה מקדשין האדם לעבוד עבודה מה כלי שרת לא יהא דבר חוצץ בינו לבין כלי שרת דהא כתיב על בשרו כדאמרינן לעיל (זבחים דף יט.) ובגדי כהונה קרי להו כלי שרת כדאמר לעיל (זבחים דף יג.) שתהא בכהן כשר ובכלי שרת ובקונטרס פי' שבכלי שרת ממש שלא יהא דבר חוצץ בין כהן לכלי שרת בקבלת הדם כדכתיב ולקח הכהן שתהא לקיחה בעצמו של כהן ואם תאמר מדחשיב ליה הכא חציצה ולעיל נמי דפריך ותיפוק לי משום חציצה וגבי ההוא דכריך ידיה בשיראי (פסחים דף נז.) אלמא לקיחה ע"י ד"א לא שמה לקיחה ובפ' לולב הגזול (סוכה דף לז.) קאמר רבא דלקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה ויש לומר דהתם [לא] מיירי כגון דכריך ידיה בסודר ונוטל לולב דהא ודאי לא הוי לקיחה אלא דכריך ליה ללולב בסודרא ונוטלו ובאותו ענין מייתי רבא ראיה מאזוב וכן צריך לומר מתוך שמעתא דהתם דקאמר רבא גופיה מין במינו אינו חוצץ הא בשאינו מינו חוצץ ואמאי והא לקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה ושמא חד מינייהו רבה ולמאי דפרישית ניחא דכי כריך ליה ללולב בסודר אף על פי שאינו חיבור גמור הוי כמו בית יד ולהכי חשיב ליה לקיחה וקצת קשה מההיא דיומא (דף נח.) דקאמר הניח מזרק בתוך מזרק מהו מאי קא מיבעיא ליה הא כי האי גוונא הויא לקיחה על ידי ד"א שמה לקיחה דליהוי חיצון בית יד לפנימי ויש לומר דאי אחיז ליה חיצון בדופניו שמטלטל הפנימי על ידו הכי נמי דהויא לקיחה מטעם בית יד אלא הכא במאי עסקינן כגון שנושא החיצון מתחתיו דלא מהני כלל לפנימי: