זבחיםפג.
טוען את הדף…
וְהוֹצִיאוֹ לַמִּזְבֵּחַ וְהִכְנִיסָן, מַהוּ? הָכָא וַדַּאי חַד מָקוֹם הוּא, אוֹ [דִילְמָא] יְצִיאָה קָרֵינָא בֵּיהּ? תֵּיקוּ. נִכְנַס לְכַפֵּר. תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: נֶאֱמַר כָּאן ״לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״וְכׇל אָדָם לֹא יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּבֹאוֹ לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ״; מָה לְהַלָּן בְּשֶׁלֹּא כִּיפֵּר, אַף כָּאן בְּשֶׁלֹּא כִּיפֵּר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: נֶאֱמַר כָּאן ״לְכַפֵּר״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֶת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר הוּבָא אֶת דָּמָם לְכַפֵּר״; מָה לְהַלָּן בְּשֶׁכִּיפֵּר, אַף כָּאן בְּשֶׁכִּיפֵּר. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? מָר סָבַר: דָּנִין חוּץ מִחוּץ, וְאֵין דָּנִין חוּץ מִבִּפְנִים; וּמָר סָבַר: דָּנִין בְּהֵמָה מִבְּהֵמָה, וְאֵין דָּנִין בְּהֵמָה מֵאָדָם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר כּוּ׳. הָא מֵזִיד – פָּסוּל; בְּשֶׁכִּיפֵּר אוֹ בְּשֶׁלֹּא כִּיפֵּר? אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: מִמַּשְׁמָע שֶׁנֶּאֱמַר ״וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֶת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר הוּבָא אֶת דָּמָם (אֶל אֹהֶל מוֹעֵד) לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ״ – מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְהַשֹּׂרֵף״? מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְהַשֹּׂרֵף״?! לְגוּפֵיהּ אִיצְטְרִיךְ! אֶלָּא מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״חַטָּאת״ ״חַטָּאת״? לְפִי שֶׁלֹּא לָמַדְנוּ אֶלָּא לְפַר וְשָׂעִיר שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁנִּשְׂרָפִין אַבֵּית הַדֶּשֶׁן – מְטַמְּאִין בְּגָדִים; שְׁאָר נִשְׂרָפִין מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״חַטָּאת״ ״חַטָּאת״. דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ; הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ״וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת״ – שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר ״לְכַפֵּר״, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״לְכַפֵּר״? לִימֵּד עַל כׇּל הַמִּתְכַּפְּרִים שֶׁהַשּׂוֹרְפָן מְטַמֵּא בְּגָדִים. וְרַבִּי יְהוּדָה – ״לְכַפֵּר״ לָא מַשְׁמַע לֵיהּ; מַאי טַעְמָא? לָאו מִשּׁוּם דְּמִיבַּעְיָא לֵיהּ לִגְזֵירָה שָׁוָה? הֲדַרַן עֲלָךְ כׇּל הַזְּבָחִים שֶׁנִּתְעָרְבוּ הַמִּזְבֵּחַ מְקַדֵּשׁ [אֶת] הָרָאוּי לוֹ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: כׇּל הָרָאוּי לָאִישִּׁים – אִם עָלָה לֹא יֵרֵד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִיא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה״; מָה עוֹלָה, שֶׁהִיא רְאוּיָה לָאִישִּׁים – אִם עָלְתָה לֹא תֵּרֵד; אַף כֹּל שֶׁהוּא רָאוּי לָאִישִּׁים – אִם עָלָה לֹא יֵרֵד. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כׇּל הָרָאוּי לַמִּזְבֵּחַ – אִם עָלָה לֹא יֵרֵד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִיא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ״; מָה עוֹלָה, שֶׁהִיא רְאוּיָה לַמִּזְבֵּחַ – אִם עָלְתָה לֹא תֵּרֵד; אַף כׇּל דָּבָר שֶׁהוּא רָאוּי לַמִּזְבֵּחַ – אִם עָלְתָה לֹא תֵּרֵד. אֵין בֵּין דִּבְרֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל לְדִבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אֶלָּא הַדָּם וְהַנְּסָכִים – שֶׁרַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר לֹא יֵרְדוּ, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר יֵרְדוּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הַזֶּבַח כָּשֵׁר וּנְסָכִים פְּסוּלִין, הַנְּסָכִים כְּשֵׁירִים וְהַזֶּבַח פָּסוּל, אֲפִילּוּ זֶה וָזֶה פְּסוּלִין – הַזֶּבַח לֹא יֵרֵד וְהַנְּסָכִים יֵרְדוּ.והוציאו למזבח - להזות שבע על טיהרו ומתן ד' על קרנותיו כדכתיב ויצא אל המזבח אשר לפני ה' וכפר עליו ותנן זה מזבח הזהב בפרק הוציאו לו (יומא דף נח:) ואמרינן התם דלהכי כתיב ויצא עד דנפיק מכוליה מזבח שלא יעמוד בין המזבח ולפרכת בשעת מתנות המזבח אלא בין המזבח לפתח לצד המזרח: הכא חד מקום הוא - שאין הפסק (מזבח) בינתים ולא הויא הכנסה שלא במקומה: או דילמא - רחמנא שויה שני מקומות דכתיב ביה יציאה: ה"ג בת"כ רבי אליעזר אומר נאמר כאן לכפר בקדש ונאמר להלן לכפר בקדש מה להלן בשלא כיפר אף כאן בשלא כיפר רבי שמעון אומר נאמר כאן לכפר בקדש ונאמר להלן לכפר בקדש מה להלן בשכיפר אף כאן בשכיפר ר' אליעזר יליף לכפר דאשר יובא מדמה לכפר מוכל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו לכפר ומזהיר שפורשין מן ההיכל בשעת הקטרה מה להלן בבואו לכפר משמע מתחילת ביאת המכפר הוזהרו חביריו לפרוש הילכך כתיב לכפר ועדיין לא כיפר משמע אף אשר יובא מדמה לכפר מתחילת הבאתה ע"מ לכפר משמע שנפסל הילכך אע"פ שלא כיפר: ונאמר להלן לכפר בקדש - דר' שמעון ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת אשר הובא וגו' מה להלן בשכיפר הכתוב מדבר דהא שריפה בתר כפרה היא אף כאן בשכיפר: רבי אליעזר סבר דנין חוץ מחוץ - דם חטאת החיצונה שהכתוב מלמדך שתעמוד בחוץ ולא יכניסוהו לפנים מאדם זה שהכתוב מזהירו שיעמוד בחוץ: ואין דנין חוץ מבפנים - מפר יוה"כ שהבאתה כמצותה לפנים: דנין בהמה מבהמה - חטאת חיצונה מחטאת פנימי: ה"ג [הכניס שוגג כשר] הא מזיד פסול בשכיפר או בשלא כיפר - בשכיפר וכרבי שמעון סבירא ליה או אפי' בשלא כיפר וכרבי אליעזר: ה"ג בתורת כהנים ואת פר החטאת וגו' והשורף אותם וגו' מה ת"ל - דמשמע דמיבעי ליה מה ת"ל והשורף היינו דקפריך מה ת"ל הא לגופיה איצטריך ללמדך שהשורפן מטמא בגדים: אלא מה תלמוד לומר - אחטאת חטאת תרי זימני מהדר: ונשרפין אבית הדשן - כדי נסבה דהא עיקר על שפך הדשן ישרף בפר העלם דבר כתיב אלא משום דמטמא בגדים נקט לה דלא כתיב בהו: אינו צריך - ללמד מחטאת חטאת דממשמעותא דקרא נפקא דתלי טעמא דטומאת בגדים משום דהובא את דמה לכפר למדנו שכל הפנימים השורפם מטמא בגדים שלא היה לו לכתוב ואשר הובא וגו' אלא ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת וגו': מאי טעמא - לא נפקא ליה לר' יהודה מלכפר: לאו משום דמפיק ליה - להאי לכפר לג"ש דרבי שמעון ללמד על דמים החיצונים שנכנס דמם לפנים שאין פסול אלא א"כ כיפר כרבי שמעון ולאו משום דתלי טעמא דשריפה בהובא את דמן הילכך איצטריך חטאת חטאת לרבות שאר הפנימיות: מתני' המזבח מקדש - אפילו דבר פסול שעלה למזבח קדשו המזבח ליעשות לחמו ואין מורידין אותו: את הראוי לו - משהוברר לחלקו ובגמרא מפרש למעוטי קמצים שלא קדשו בכלי לאחר קמיצה שלא הובררו לחלק גבוה דאע"ג דקידשה המנחה כולה בכלי אין זה חלק גבוה ברור שאין המנחה קריבה כולה ובקמיצה בלא מתן כלי אין זה מבורר למזבח: רבי יהושע אומר כו' - הני תנאי פליגי בפירושא דאת הראוי לו דסתמא דמתניתין רבי סתם מתניתין את הראוי לו למעוטי שאין ראוי לו והדר מפרש ומאי ניהו ראוי לו לרבי יהושע ראוי לאישים שנפסל ולא דם פסול ונסכים פסולין שאינן לאישים ולר"ג כל הראוי למזבח שנפסל אפילו דם ונסכים ואין לך למעט אלא מה שלא נברר לחלק מזבח מעולם ומאי נינהו קמצים שלא קידשו מעולם בכלי: לאישים - לאש: היא העולה על מוקדה - דבר שהוא למוקד ועולה היא בהוייתן יהא ולא ירד היא משמע בהוייתו תהא משעלתה על מוקדה: אף כל שראוי לאישים - לאפוקי דם ונסכים (פסולים) כדמפרש בסיפא אין בין דברי ר"ג לדברי רבי יהושע אלא הדם והנסכים: רבי שמעון סבירא ליה בנסכים של זבח כרבי יהושע (ובדם) ובנסכים הבאין בפני עצמן כרבן גמליאל ולאו ממוקדה יליף אלא טעמא אחרינא אית ליה כדמפרש בגמרא: אם הזבח כשר והנסכים פסולין - כגון שיצאו או נטמאו: או הזבח נפסל והנסכים כשרין - הואיל והם באים בגללו נפסלו עמו ובטלה תורת הקרבה מהן: הזבח לא ירד - דמזבח קדשו: והנסכים ירדו - שאין מזבח מקדש פסולין אלא בבאין בגלל עצמן אבל לא הבאין בגלל אחרים כדיליף ר"ש טעמיה בגמרא (מפרש):נשרפין אבית הדשן - פירש בקונטרס כדי נסבה דעיקר על שפך הדשן ישרף בפר העלם דבר כתיב ולא דק דלא בפר העלם כתיב אלא בפר כהן משוח מ"מ הדין עמו דכדי נסבה ויש לפרש דהכי קאמר מאותן הנשרפין אבית הדשן לא מצינו שמטמא בגדים אלא אלו בלבד מניין לרבות פר כהן משוח כו' וצ"ע אי מהך דרשא נמי נפקא לן שריפת בית הדשן בפר [יום] הכפורים: מתני' המזבח מקדש כו' - רבי יהושע ורבן גמליאל אתו לפרושי הך רישא וכי האי גוונא בחזקת הבתים (ב"ב דף כח.) דרבי ישמעאל ורבי עקיבא קמפרשי בסיפא חזקה דרישא: היא העולה - פירש בקונטרס היא משמע בהוייתה תהא משעלתה על מוקדה וקשה דבגמרא משמע דהיא מיעוטא הוא ולא ריבויא אלא תנא אזאת תורת העולה סמיך: