Zevachim 32b · Talmud

סְמִיכָה נָמֵי כְּתִיב: ״לִפְנֵי ה׳״! אֶפְשָׁר דִּמְעַיֵּיל יְדֵיהּ וְסָמֵיךְ. שְׁחִיטָה נָמֵי אֶפְשָׁר דְּעָבֵיד סַכִּין אֲרוּכָּה וְשָׁחֵיט! הָא מַנִּי – שִׁמְעוֹן הַתִּימְנִי הִיא. דְּתַנְיָא: ״וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי ה׳״ – וְלֹא הַשּׁוֹחֵט לִפְנֵי ה׳. שִׁמְעוֹן הַתִּימְנִי אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁיִּהְיוּ יָדָיו שֶׁל שׁוֹחֵט לִפְנִים מִן הַנִּשְׁחָט? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי ה׳״ – שׁוֹחֵט אֶת בֶּן הַבָּקָר יְהֵא לִפְנֵי ה׳. אָמַר עוּלָּא אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: טָמֵא שֶׁהִכְנִיס יָדוֹ לִפְנִים – לוֹקֶה. שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּכׇל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְגוֹ׳״ – מַקִּישׁ בִּיאָה לִנְגִיעָה; מָה נְגִיעָה בְּמִקְצָת שְׁמָהּ נְגִיעָה, אַף בִּיאָה בְּמִקְצָת שְׁמָהּ בִּיאָה. אֵיתִיבֵיהּ רַב הוֹשַׁעְיָא לְעוּלָּא: מְצוֹרָע שֶׁחָל שְׁמִינִי שֶׁלּוֹ לִהְיוֹת בְּעֶרֶב הַפֶּסַח, וְרָאָה קֶרִי בּוֹ בַּיּוֹם, וְטָבַל – אָמְרוּ חֲכָמִים: אַף עַל פִּי שֶׁאֵין טְבוּל יוֹם אַחֵר נִכְנָס, זֶה נִכְנָס; מוּטָב יָבוֹא עֲשֵׂה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כָּרֵת, וְיִדְחֶה עֲשֵׂה שֶׁאֵין בּוֹ כָּרֵת. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: דְּבַר תּוֹרָה – אֲפִילּוּ עֲשֵׂה אֵין בּוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּעֲמֹד יְהוֹשָׁפָט בִּקְהַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם בְּבֵית ה׳ לִפְנֵי הֶחָצֵר הַחֲדָשָׁה״ – מַאי ״חָצֵר הַחֲדָשָׁה״? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁחִידְּשׁוּ בָּהּ דְּבָרִים (הַרְבֵּה), וְאָמְרוּ: טְבוּל יוֹם אַל יִכָּנֵס לְמַחֲנֵה לְוִיָּה. וְאִי אָמְרַתְּ בִּיאָה בְּמִקְצָת שְׁמָהּ בִּיאָה, הֵיכִי מְעַיֵּיל יְדֵיהּ בִּבְהוֹנוֹת? אִידֵּי וְאִידֵּי עֲשֵׂה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כָּרֵת הוּא! אֲמַר לֵיהּ: מִטּוּנָךְ – שָׁאנֵי מְצוֹרָע, הוֹאִיל וְהוּתַּר לְצָרַעְתּוֹ הוּתַּר לְקִירְיוֹ. אָמַר רַב יוֹסֵף, קָסָבַר עוּלָּא: רוּבָּן זָבִים וְנַעֲשׂוּ טְמֵאֵי מֵתִים; הוֹאִיל וְהוּתְּרוּ לְטוּמְאָתָן – הוּתְּרוּ לְזִיבָתָן. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: מִי דָּמֵי?! טוּמְאָה אִישְׁתְּרַאי, זִיבָה לָא אִישְׁתְּרַאי! אֲמַר לֵיהּ, דִּלְמָא הָכִי קָאָמַר מָר: רוּבָּן טְמֵאֵי מֵתִים וְנַעֲשׂוּ זָבִים; הוֹאִיל וְהוּתְּרוּ לְטוּמְאָתָן – הוּתְּרוּ לְזִיבָתָן? אֲמַר לֵיהּ: אִין. וְאַכַּתִּי לָא דָּמֵי; מְצוֹרָע – הֶיתֵּירָא הוּא, הוֹאִיל וְאִישְׁתְּרִי אִישְׁתְּרִי. טוּמְאָה – דְּחוּיָה הִיא, לְהָא אִידְּחַאי לְהָא לָא אִידְּחַאי! אֲמַר לֵיהּ רָבָא: אַדְּרַבָּה, אִיפְּכָא מִסְתַּבְּרָא! מְצוֹרָע – הֶיתֵּירָא הוּא, לְהָא אִישְׁתְּרַאי וּלְהָא לָא אִישְׁתְּרַאי; טוּמְאָה – דְּחוּיָה הוּא, מָה לִי חַד דִּחוּיָא מָה לִי שְׁתֵּי דְּחִיּוֹת?

ואין השוחט לפני ה' - שאם רצה עומד חוץ לעזרה ושוחט בסכין ארוכה: לפנים מן הנשחט - לפנים מן הבהמה: ה"ג שוחט את בן הבקר יהיה לפני ה': נגיעה - סתם במקצת היא: שחל שמיני שלו - והיה לו היום ליכנס להר הבית לחלל שער נקנור שלא נתקדש להכניס ידיו לבהונות וראה קרי ובעל קרי אין נכנס להר הבית כדאמרי' באלו דברים (פסחים דף סז) זב וכל זב לרבות בעל קרי שמשתלח חוץ לשתי מחנות כדאמרינן התם: אע"פ שאין טבול יום אחר - של טומאת קרי נכנס להר הבית דקסבר טבול יום דזב כזב דמי זה נכנס ומכניס ידיו לעזרה ליתן מדם האשם ומלוג השמן על בהונותיו כדי שיטהר לאכול פסחו לערב והוא ישלחנו לעזרה היום לשחוט ולזרוק עליו אבל הוא לא יכנס לעזרה (ושוחט בסכין ארוכה) דטבול יום שנכנס לעזרה בכרת כדאמרי' בהקומץ רבה (מנחות כז:): מוטב יבוא עשה - של פסח: שיש בו כרת וידחה עשה - דשילוח טמאים מהר הבית שאין בו כרת שאין ענוש כרת אלא מחומת העזרה ולפנים: אפי' עשה אין בו - בהר הבית לגבי טבול יום דקסבר טבול יום דזב לאו כזב דמי: נכח החצר החדשה - הר הבית שחידשו בה בהלכותיה: אידי ואידי - עשה של כרת טבול יום לגבי עזרה בכרת הוא והא קא מעייל לעזרה שהרי אי אפשר להוציא דם האשם לחלל השער דמיפסל ביוצא: מטונך - ממשאך שבאתה עלי להכביד אכביד עליך ממצורע השיבות שגזירת הכתוב היא אצלו שהותרה לו ביאה במקצת שהרי מחוסר כיפורים הוא והוא מכניס ידיו לבהונות: הואיל והותרה - ביאה מקצת לצרעתו: הותרה - אף לטבול יום של קרי שלו: אמר רב יוסף - שמע מינה מדעולא דאמר הואיל ואישתרי להא אישתרי להא: רובן - של ציבור זבין בפסח ולא נדחית טומאת זיבה אצלן ונעשו טמאי מתים בו ביום הואיל והותרו לטומאת המת שנדחה אצלן הותרו לזיבתן: טומאה אישתראי - שבאה אחרונה זיבה ראשונה עומדת במקומה ולא דמי למצורע דהתם איכא למימר מיגו דקמייתא לא הוי אסירא ליה בתרייתא לא חמירא לך מקמייתא שהרי טמא היה ומותר אבל הכא כי הוה זיבה גרידתא הוו אסירי השתא דאיתוספא טומאה עלייהו אישתרו להו: הואיל והותרו לטומאתן - הקודמת אינן נאסרין מחמת האחרונה שהרי אף הראשונה טומאה של כרת היתה והיו מותרים היום: היתירא הואי - בהיתר גמור גזרה עליו תורה ביאה במקצת:

ורבי יוחנן אמר דבר תורה אפי' עשה אין בו - לפרושי ברייתא קאתי ולאו לאיפלוגי דר' יוחנן לאו תנא הוא כדמוכח בפ"ק דכתובות (דף ח.) גבי חתנים מן המנין ומשני רב תנא ופליג ואר' יוחנן לא משני הכי תדע דאי דאורייתא אם כן היה לנו לאסור מפתח הר הבית שכל זה מחנה לויה כדאיתא בסוף מכילתין (דף קטז:) ובהדיא תנן במס' כלים (פ"א מ"ח) עזרת נשים מקודשת הימנו שאין טבול יום נכנס לשם אבל בהר הבית ובחיל מותר ותני נמי בתמיד (דף כו.) דבא וישב לו אצל אחיו הכהנים ומיהו מתוך פירכות הללו מיתרצא פירכא קמייתא דאע"ג דר' יוחנן לאו תנא הוא דלמא סבר לה כמתני' דתמיד וכלים ולמאי דפירש בקונט' טעמא דברייתא דאין טבול יום של טומאת קרי נכנס להר הבית משום דקסבר טבול יום דזב כזב דמי ואמרינן פ' אלו דברים (פסחים סז:) זב וכל זב לרבות בעל קרי ור' יוחנן דאמר אפילו עשה אין בו משום דקסבר טבול יום דזב לאו כזב דמי אתי שפיר דפלוגתא דתנאי היא ואיכא למ"ד טבול יום דזב לאו כזב דמי ומיהו קשה דאי קסבר האי תנא טבול יום דזב כזב דמי אם כן איכא לאו דלא יטמאו את מחניהם ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה ועוד קשה מדאמרינן פרק ג' מינין (נזיר דף מה.) טמא יהיה לרבות טבול יום עוד טומאתו בו לרבות מחוסר כיפורים ואי טבול יום אסור למחנה לויה למה לי קרא לרבות במחנה שכינה ומיהו מצי למימר משום כרת איצטריך דאיירי ביה קרא שאין ענוש כרת אלא מחומת העזרה ולפנים ועוד קשה דאי טעמא דרבי יוחנן משום דקסבר דטבול יום דזב לאו כזב דמי והא רבא אית ליה הך דרבי יוחנן בפסחים פרק האשה (דף צב.) ושמעינן ליה לרבא בכריתות פרק שני (דף י.) דמחוסר כיפורים דזב כזב דמי אלא ודאי הא דאמר דטבול יום דזב כזב דמי לאו לענין ביאת מקדש קאמר אלא לענין פסח הבא בטומאה לא יאכלו ממנו זבים וזבות כדפי' לעיל בריש פרק שני (זבחים דף יז:) בשם ה"ר חיים ומיהו סוגיא דנזיר (דף מה.) קשה למה שפי' דטבול יום שרי במחנה לויה דמשמע התם דאפי' נאמר דטבול יום דזב לאו כזב דמי אסור ליכנס למחנה לויה דקאמר התם מה אהל מועד מחוסר כיפורים לא עייל אף התם נמי במחנה לויה מחוסר כיפורים לא עייל ומקרא דריש התם דקתני התם בברייתא ובא לפני ה' אל פתח אהל מועד לשער נקנור אימתי הוא בא בזמן שטבל ועשה הערב שמש ונראה דדווקא בטבול יום דזב שלש ראיות שהוא טבול יום ומחוסר כיפורים דאיכא תרתי קאסר במחנה לויה וכי מסיק התם אלא אמר אביי טבול יום דזב לאו כזב דמי ואפי' הכי כיון דמחוסר כיפורים לא עייל כלומר דאיכא תרתי ולאו מלשון זבח דריש דאם כן גבי נזיר דכתיב יביא שתי תורים וגו' הוה לן למידרש הכי כדאמר התם אבל טבול יום דזב בעל שתי ראיות ודבעל קרי שרי דלאו מחוסר כפרה והא דאמר הכא כשראה קרי בו ביום וטבל דנכנס אע"פ שהוא טבול יום וגם מחוסר כיפורים אין אלו שני הדברים על טומאה אחת אלא טבול יום משום קרי ומחוסר כפרה משום צרעתו ולפי' הקונטרס ניחא דנקט בברייתא וראה קרי ולא טמא שרץ ונבילה דטמא שרץ ואפילו טמא מת נכנסין להר הבית כדדרשינן בפסחים פ' אלו דברים (פסחים דף סז.) ובסוטה פרק היה נוטל (סוטה דף כ:) ויקח משה את עצמות יוסף עמו במחיצתו אבל לפי מה שפירשתי דרבי יוחנן לא פליג אברייתא ולא אסור אלא מדרבנן כולהו טמאים נמי אסירי כדתנן בפ"ק דכלים החיל מקודש הימנו שאין עובדי כוכבים וטמאי מתים נכנסין לשם וכל שכן בעזרת נשים כדתני התם שאין טבול יום נכנס לשם וכולהו טבול יום אפילו דטמאי מת דשרץ ונבילה [איירי] דאיירי ביה לעיל ונראה לפרש דלרבותא נקט וראה קרי דאף על גב דמשתלח חוץ לשתי מחנות התירו לו משום פסח: שחידשו בה דברים ואמרו טבול יום אל יכנס למחנה לויה - וא"ת מנלן שחידשו מטבול יום אימא שחידשו ממת עצמו או מטמא מת ויש לומר דמשמע דלא חידשו אלא על חצר וחצר היינו עזרת נשים כדמוכח ביחזקאל ואילו מת וטמא מת מצינו דאסורין אפילו בחיל: א"ל מטונך - פירוש ממשאך שבאת להכביד עלי אכביד עליך דאדרבה משם סייעתא לדברי דשאני מצורע וכו' מדנקט וראה קרי בו ביום משמע דווקא בו ביום דיצא בשעת היתר דצרעת ואיכא למימר מתוך שהותר לצרעתו הותר לקירויו אבל כד מאתמול לא ואי ביאה במקצת לא שמה ביאה אפי' מאתמול נמי והשתא אתי שפיר הא דאמר בפ"ק דיבמות (דף ח.) מי לא מודה עולא שאם ראה קרי בליל (שלישי) [שמיני] שאינו מכניס ידיו שלא יצא בשעה שהיא ראויה להביא קרבן מנא ליה דמודה עולא אלא מדנקט בו ביום דייק דטעמא דעולא משום דהואיל והותר לצרעתו הותר לקיריו ובענין זה יש לפרש מטונך דפ' הזרוע והלחיים (חולין דף קלב.) דקאמר התם עולא יהיב מתנתא לכהנתא אלמא דקסבר עולא כהן ואפילו כהנת והכתיב וכל מנחת כהן כליל תהיה ואמר ליה רבי מטונך אהרן ובניו כתובים בפרשה כלומר משם אכביד עליך שהיא ראייה לדברי מדלא שנה התנא חילוק זכרים מנקבות היכא דכתיב כהן סתם כגון גבי מתנות כהונה אלא גבי מנחה דכתיב אהרן ובניו שמע מינה היכא דכתיב כהן סתם לא שנא כהן ולא שנא כהנת ואם תאמר ואי מטעם הואיל והותר לצרעתו הותר לקרויו למה לי יבא עשה שיש בו כרת וידחה עשה שאין בו כרת בלאו הכי נמי ויש לומר דעל מחנה לויה שנכנס טבול יום שבבעל קרי הוצרך לומר עשה דפסח דבכרת דחי עשה וכו' דטבול יום אינו נכנס אי מן התורה אי טבול יום דזב כזב דמי אי מדרבנן מגזירת יהושפט והתם לא שייך למימר מתוך שהותר לצרעתו שהרי בשמיני קאי ואינו אלא מחוסר כפורים דלא נאסר מעולם במחנה לויה ומה שייך שם לומר שהותר אבל על מחנה שכינה שמכניס ידיו לבהונות והוא טבול יום של קרי על זה קאמר מתוך שהותר מחוסר כיפורים של מצורע דבעלמא אסור בעזרת שכינה והכא הותר הותר נמי לטבול יום דקרויו:

זבחים לב:

Navigate the library