זבחיםמט.
טוען את הדף…
וַהֲרֵי מַעֲשֵׂר – דְּהוּא נִפְדֶּה, וְאִילּוּ לָקוּחַ בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר אֵינוֹ נִפְדֶּה – דִּתְנַן: הַלָּקוּחַ בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר שֶׁנִּטְמָא – יִפָּדֶה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יִקָּבֵר. נִטְמָא אִין, לֹא נִטְמָא לָא! הָתָם לָא אַלִּימָא קְדוּשָּׁתֵיהּ לְמִיתְפַּס פִּדְיוֹנֵיהּ. וַהֲרֵי תְּמוּרָה – דְּאִילּוּ קֳדָשִׁים לָא חָיְילִי עַל בַּעַל מוּם קָבוּעַ, וְאִילּוּ אִיהִי חָיְילָא! תְּמוּרָה מִכֹּחַ קָדָשִׁים קָא אָתְיָא, וְקָדָשִׁים מִכֹּחַ חוּלִּין (קָאָתֵי) [קָאָתוּ]. הֲרֵי פֶּסַח – דְּהוּא אֵינוֹ טָעוּן סְמִיכָה וּנְסָכִים וּתְנוּפַת חָזֶה וָשׁוֹק, וְאִילּוּ מוֹתָר דִּידֵיהּ טָעוּן סְמִיכָה וּנְסָכִים וּתְנוּפַת חָזֶה וָשׁוֹק! פֶּסַח בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה – שְׁלָמִים הוּא. וְאִיבָּעֵית אֵימָא, אָמַר קְרָא: ״הָעוֹלָה״ – בִּמְקוֹמָהּ תְּהֵא. אָשָׁם מְנָלַן דְּבָעֵי צָפוֹן? דִּכְתִיב: ״בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחֲטוּ אֶת הָעֹלָה יִשְׁחֲטוּ אֶת הָאָשָׁם״. אַשְׁכְּחַן שְׁחִיטָה, קַבָּלָה מְנָא לַן? ״וְאֶת דָּמוֹ יִזְרוֹק״ – קִבּוּל דָּמוֹ נָמֵי בַּצָּפוֹן. מְקַבֵּל עַצְמוֹ מְנָא לַן? ״דָּמוֹ״–״וְאֶת דָּמוֹ״. אַשְׁכְּחַן לְמִצְוָה, לְעַכֵּב מְנָא לַן? קְרָא אַחֲרִינָא כְּתִיב: ״וְשָׁחַט אֶת הַכֶּבֶשׂ״. וְהַאי לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא?! הַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: דָּבָר שֶׁהָיָה בַּכְּלָל וְיָצָא לִידּוֹן בְּדָבָר הֶחָדָשׁ, אִי אַתָּה רַשַּׁאי לְהַחְזִירוֹ לִכְלָלוֹ עַד שֶׁיַּחְזִירֶנּוּ הַכָּתוּב לִכְלָלוֹ בְּפֵירוּשׁ. כֵּיצַד? ״וְשָׁחַט אֶת הַכֶּבֶשׂ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הַחַטָּאת וְאֶת הָעוֹלָה בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ, כִּי כַּחַטָּאת הָאָשָׁם הוּא וְגוֹ׳״ – שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר ״כַּחַטָּאת הָאָשָׁם״; מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״כַּחַטָּאת הָאָשָׁם״? לְפִי שֶׁיָּצָא אֲשַׁם מְצוֹרָע לִידּוֹן בְּדָבָר הֶחָדָשׁ – בְּבוֹהֶן יָד וּבוֹהֶן רֶגֶל וְאֹזֶן יְמָנִית; יָכוֹל לֹא יְהֵא טָעוּן מַתַּן דָּמִים וְאֵימוּרִין לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כַּחַטָּאת הָאָשָׁם הוּא״ – מָה חַטָּאת טְעוּנָה מַתַּן דָּמִים וְאֵימוּרִין לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ, אַף אֲשַׁם מְצוֹרָע טָעוּן מַתַּן דָּמִים וְאֵימוּרִין לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ. אִם כֵּן, נִכְתּוֹב בְּהַאי וְלָא נִכְתּוֹב בְּהַאי. הָנִיחָא אִי סְבִירָא לַן יָצָא לִידּוֹן בְּדָבָר הֶחָדָשׁ – אִיהוּ הוּא דְּלָא גָּמַר מִכְּלָלוֹ,והרי מעשר שני דהוא נפדה - אפי' בירושלים אם נטמא כדילפינן (ב"מ דף נג:) מלא תוכל שאתו ואין שאת אלא אכילה שנאמר וישא משאות: אינו נפדה - אליבא דר' יהודה אלמא איכא טפל חמור מעיקר: התם משום דלא אלים - ולא חומרא הוא: קדשים לא חיילי (עליה) - תחילת הקדש אינו חל על בעל מום קבוע ליקדש קדושת הגוף אלא קדושת דמים בעלמא ויוצאין לחולין גמורין בפדיון ואפילו ליגזז וליעבד כדתניא פרק הוציאו לו בסדר יומא (דף נ:) חומר בתמורה שהתמורה חלה על בעל מום קבוע ואין יוצא לחולין ליגזז וליעבד מה שאין כן בזבח דגבי תמורה כתיב טוב ברע השווה בעל מום לתם לענין תמורה על כולם נאמר והיה הוא ותמורתו יהיה קדש אבל זבח ראשון אם קדם הקדישו את מומו קדוש קדושת הגוף ואינו יוצא לחולין ליגזז וליעבד כדתנן בבכורות (דף יד.) כל הקדשים שקדם מומן להקדישן נפדה ויליף לה מקראי: קדשים מכח חולין קאתו - לא חלה עליהם קדושה קודמת אבל תמורה באה מכח קדושה קודמת הלכך לאו טפל חמור מן העיקר הוא דהא חומרא דעיקר הוא: שלמים הוא - ולא מותר פסח מיקרי למיחשביה טפל: ואיבעית אימא - עיכובא דעולה מהכא: דכתיב במקום כו' העולה - חזר ושנה לימד מקום שקבעתו לעולה לעולם הוא מקומה: ישחטו את האשם ואת דמו - במקום שחיטתו תהא קבלת דמו: דמו ואת דמו - מדמצי למיכתב ישחטו את האשם ודמו יזרוק וכתיב ואת דמו את לרבות את המקבל: ושחט את הכבש וגו' - באשם מצורע כתיב שנה הכתוב עליו לעכב: לכדתניא כו' - דצריך להחזירו לכללו הלכך לענין שחיטת צפון נמי בעי להחזירו דאי לא הדר כתביה בגוויה כי היכי דאהדריה למתן דמו הוה אמינא לא ניבעי צפון: אי אתה יכול להחזירו לכללו - שיהא עוד כשאר הכלל: שיצא אשם מצורע - מכלל זאת תורת האשם דהוה כתב בכולהו ואת דמו יזרוק על המזבח אף כאן לשחיטת צפון נמי להחזירו הוא דשנה עליה: לכתוב - שחיטת צפון באשם מצורע ולא נכתוב גבי זאת תורת האשם ונגמר כללו מיניה ומדכתביה הכא והכא לעיכובא הוא:והרי מעשר דהוא נפדה - אפילו בירושלים אם נטמא כדילפינן מלא תוכל שאתו ואין שאת אלא אכילה ואילו לקוח בכסף מעשר שני אינו נפדה אליבא דר' יהודה אלמא איכא טפל חמור מעיקר כך פי' בקונטרס ובספרי פרשת עשר תעשר מפרש טעמא דרבי יהודה משום דכתיב [הכסף] כסף ראשון ולא כסף שני והא דאמר בריש הזהב (ב"מ דף מה.) גבי סלעין דינרין דכסף כסף ריבה יש לחלק בזה שנגמר כאן פדיונו לגמרי וקנה פדיונו מעשר ואם היה טהור לא היה נפדה ותנן במסכת מעשר שני פ' שלישי (מ"י) אמרו לו לר' יהודה מה אם מעשר שני עצמו שנטמא הרי הוא נפדה הלקוח בכסף מעשר שנטמא אינו דין שיפדה אמר להם לא אם אמרתם במעשר שני עצמו שכן נפדה טהור ברחוק מקום תאמרו בלקוח בכסף מעשר שאינו נפדה טהור ברחוק מקום ואית ספרים דגרסי הכא נטמא אין לא נטמא לא ומייתי ראייה מרבנן דטפל חמור מעיקר פירוש נטמא נפדה לרבנן לא נטמא אינו נפדה אפי' חוץ לירושלים אע"פ שמעשר עצמו נפדה והיינו חוץ לירושלים דבירושלים אין מעשר טהור נפדה ובתוספתא דמעשר שני משמע כפי' הקונטרס דעל מילתא דר' יהודה פרכינן האי לישנא שעושה טפל חמור מן העיקר והכי איתא התם הלקוח בכסף מעשר כו' אמרו לו לרבי יהודה תחמיר בטפילה יותר מן העיקר ולגירסת הספרים לא נטמא לא ומוכיח דרבנן נמי סברי טפל חמור מן העיקר גבי מעשר טהור חוץ לירושלים קשה דאי פרכי רבנן לר' יהודה תיקשי להו לדידהו כיון דקורא טפל חמור מן העיקר האי דלקוח טהור אינו נפדה ומעשר עצמו נפדה אבל לגירסת הקונטרס ניחא דאיכא למימר דהאי לא מיקרי טפל חמור מן העיקר דמעשר עצמו טהור נפדה ברחוק מקום כדי לפדות בדמים בירושלים בקר וצאן יין ושכר כדכתיב ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך אבל אם לקח פירות בו חוץ לירושלים כדי לאוכלם בירושלים לא יפדה כמו שלא היה פודה מה שהיה לוקח בירושלים ולגירסת הספרים לא נטמא לא קשה לפירוש הקונטרס דפרק הזהב (ב"מ דף נה:) גבי מחללין אותו כסף על נחשת נחשת על הפירות ויחזור ויפדה את הפירות וחכמים אומרים יעלו פירות ויאכלו בירושלים ופי' בקונטרס וחכמים אומרים לא הזקיקוהו לחזור לחללם כמו ת"ק אלא אם רצה יעלה פירות עצמו דהקלו בו משמע מתוך פירושו דר"מ מחמיר דלא שרי נחשת על הפירות אא"כ יחזור ויפדה את הפירות ויעלה הכסף לירושלים והכא משמע שזו היא קולא כשחוזר ופודה את הפירות ומשמע דאפילו איסורא איכא למאי דגרסי' לא נטמא לא דאינו נפדה טהור ברחוק מקום ומשנה שלימה היא במסכת מעשרות (פ"ג מ"י) ושם הארכתי בפרק הזהב (ב"מ דף נה: ד"ה ויחזור): פסח בשאר ימות השנה שלמים הוא - וא"ת הרי אחד עשר שטפל חמור מן העיקר כדאמרינן בפ' שתי מדות (מנחות צא:) האחד זה אחד עשר שלא מצינו לו בכל התורה טפל חמור מן העיקר וי"ל כדמשני הכא מותר הפסח שלמים הוי ה"נ אחד עשר שלמים הוי דכל דיני שלמים עליו כדמשמע בבכורות (דף סא.) מדמצריך קרא דמותר הפסח נמי בעי קרא כדדרשינן פרק קמא (לעיל זבחים ט.) אם כשב להביא פסח שעברה שנתו ושלמים הבאין מחמת פסח לכל מצות שלמים שיטענו סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק והא דקרי ליה טפל לאו דווקא: לעכב מנא לן דכתיב ושחט את הכבש - למקבל לא ידעינן עיכובא: לפי שיצא אשם מצורע לידון בדבר החדש כו' - מה שחטאת מצורע טעונה נסכים ושאר חטאות אין טעונין לא חשיב דבר חדש וכן אוב וידעוני שיש כרת מה שאין כן בשאר מכשפים מדלא תני בל"ו כריתות ואפ"ה גמרינן סקילה מאוב וידעוני בשאר מכשפים פרק קמא דיבמות (דף ד.) ופרק ארבע מיתות (סנהדרין דף סז:) ואי מקרי כרת דכתיב באוב וידעוני דבר החדש היכי גמר מינייהו סקילה למ"ד כללו לא גמר מיניה וזה הקשה ה"ר יעקב מאורלינ"ש אלא לא קרוי דבר חדש אלא כשסותר כללו כי הכא דשאר אשמות כל הדם למזבח ואשם מצורע הדם ממנו לבהונות וכגון אשת אח בפרק קמא דיבמות (דף ז.) שנאסרו כל העריות וזו הותרה וזהו דבר החדש שסותר כללו אבל מה שחטאת מצורע טעונה נסכים אינו סותר מכללו אלא תוספת הוא על הקרבן וא"ת למאן דאמר כללו גמר מיניה יהיו כל אשמות טעונין מתן בהונות ולילפו נמי כולהו עריות מאשת אח וי"ל דלא גמר מיניה אלא מידי דלא חידש בו כגון שחיטת צפון אבל החידוש לא גמר מיניה כדפירש בקונטרס דא"כ לא היה עוד כאן דבר חדש ועוד דאם כן היה יוצא לידון בדבר החדש כיוצא בו ללמד על הכלל כולו: נכתוב בהאי ולא נכתוב בהאי - תימה ושאר אשמות היכי ילפי מאשם מצורע מה לאשם מצורע שכן בא להתיר: