זבחיםסט.
טוען את הדף…
וְלִיטַעְמָיךְ, ״שֶׁלֹּא הָיָה פְּסוּלוֹ בַּקּוֹדֶשׁ״ לְאֵיתוֹיֵי מַאי? אֶלָּא רֵישָׁא לְאֵיתוֹיֵי שְׁחִיטַת קָדָשִׁים בִּפְנִים, סֵיפָא לְאֵיתוֹיֵי מְלִיקַת חוּלִּין בַּחוּץ. תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: מְלָקָהּ זָר, מְלָקָהּ פָּסוּל, הַפִּיגּוּל וְהַנּוֹתָר וְהַטָּמֵא – אֵין מְטַמְּאִין אַבֵּית הַבְּלִיעָה. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: שָׁמַעְתִּי שְׁתַּיִם – אַחַת קְמִיצַת זָר, וְאַחַת מְלִיקַת זָר; אַחַת תֵּרֵד, וְאַחַת לֹא תֵּרֵד; וְלָא יָדַעְנָא. אָמַר חִזְקִיָּה, מִסְתַּבְּרָא: קְמִיצָה תֵּרֵד, מְלִיקָה לֹא תֵּרֵד. מַאי שְׁנָא מְלִיקָה – דְּיֶשְׁנָהּ בְּבָמָה, קְמִיצָה נָמֵי – יֶשְׁנָהּ בְּבָמָה! וְכִי תֵימָא אֵין מִנְחָה בְּבָמָה, אֵין עוֹפוֹת נָמֵי בְּבָמָה! דְּאָמַר רַב שֵׁשֶׁת: לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר יֵשׁ מִנְחָה בְּבָמָה – יֵשׁ עוֹפוֹת בְּבָמָה. לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר אֵין מִנְחָה – אֵין עוֹפוֹת. מַאי טַעְמָא? ״זְבָחִים״ וְלֹא מְנָחוֹת, ״זְבָחִים״ וְלֹא עוֹפוֹת. אֶלָּא אֵימָא: אֵין קִידּוּשׁ בִּכְלִי שָׁרֵת בְּמִנְחָה בְּבָמָה. מָלַק בִּשְׂמֹאל אוֹ בַּלַּיְלָה כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: יָכוֹל תְּהֵא מְלִיקָה שֶׁהִיא לִפְנִים, מְטַמְּאָה בְּגָדִים בְּבֵית הַבְּלִיעָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״נְבֵלָה״. הָא נָמֵי נְבֵלָה הִיא! אֶלָּא תַּלְמוּד לוֹמַר: ״טְרֵיפָה״; מָה טְרֵיפָה – שֶׁאֵין מַתֶּרֶת אֶת הָאִיסּוּר, אַף כֹּל – שֶׁאֵין מַתֶּרֶת אֶת הָאִיסּוּר. (יצא) [יָצָאת] מְלִיקָה שֶׁהִיא לִפְנִים – הוֹאִיל וְהִיא מַתֶּרֶת אֶת הָאִיסּוּר, אֵין מְטַמֵּא בְּגָדִים בְּבֵית הַבְּלִיעָה. הֵבִיא הַמּוֹלֵק (קֵ״ץ חָפֵ״ץ – סִימָן) קָדָשִׁים בַּחוּץ, וּמוֹלֵק חוּלִּין בֵּין מִבִּפְנִים בֵּין מִבַּחוּץ – הוֹאִיל וְאֵין מַתִּירִין אֶת הָאִיסּוּר, מְטַמְּאִין בְּגָדִים אַבֵּית הַבְּלִיעָה. תַּנְיָא אִידַּךְ: יָכוֹל תְּהֵא שְׁחִיטַת חוּלִּין לִפְנִים, וְקָדָשִׁים בֵּין מִבִּפְנִים וּבֵין מִבַּחוּץ, מְטַמְּאָה אַבֵּית הַבְּלִיעָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״נְבֵלָה״. הָא נָמֵי נְבֵלָה הִיא! אֶלָּא תַּלְמוּד לוֹמַר: ״טְרֵיפָה״; מָה טְרֵיפָה – שָׁוָוה בִּפְנִים כְּבַחוּץ, אַף כֹּל – שָׁווֹת בִּפְנִים כְּבַחוּץ. יָצָא שְׁחִיטַת חוּלִּין בִּפְנִים, וְקָדָשִׁים בֵּין מִבִּפְנִים בֵּין מִבַּחוּץ – הוֹאִיל וְלֹא שָׁווּ בִּפְנִים כְּבַחוּץ, אֵין מְטַמְּאִין בְּגָדִים אַבֵּית הַבְּלִיעָה. בִּשְׁלָמָא חוּלִּין – לֹא שָׁווּ בִּפְנִים כְּבַחוּץ; אֶלָּא קָדָשִׁים – אִידֵּי וְאִידֵּי פְּסוּלִין נִינְהוּ! אָמַר רָבָא: אִם הוֹעִילָה לוֹ שְׁחִיטַת חוּץ לְחַיְּיבוֹ כָּרֵת, לֹא תּוֹעִיל לוֹ לְטַהֲרָהּ מִידֵי נְבֵילָה?! אַשְׁכְּחַן חוּץ, פָּנִים מְנָלַן? הוֹאִיל וְלֹא שָׁווּ בִּפְנִים כְּבַחוּץ. אִי הָכִי, מָלַק קָדָשִׁים בַּחוּץ נָמֵי לָא – דְּלָא שָׁווּ בִּפְנִים כְּבַחוּץ! אָמַר רַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי: דָּנִין דָּבָר שֶׁלֹּא בְּהֶיכְשֵׁרוֹ מִדָּבָר שֶׁלֹּא בְּהֶיכְשֵׁרוֹ; וְאֵין דָּנִין דָּבָר שֶׁלֹּא בְּהֶיכְשֵׁרוֹ מִדָּבָר שֶׁבְּהֶיכְשֵׁרוֹ. וְלָא?! וְהָתַנְיָא: מִנַּיִן לְיוֹצֵא – שֶׁאִם עָלָה לֹא יֵרֵד? שֶׁהֲרֵי יוֹצֵא כָּשֵׁר בְּבָמָה. תַּנָּא אַ״זֹּאת תּוֹרַת הָעוֹלָה״ רִיבָּה סְמִיךְ לֵיהּ. מַתְנִי׳ מָלַק וְנִמְצֵאת טְרֵיפָה – רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֵינָהּ מְטַמֵּא בְּבֵית הַבְּלִיעָה,לאיתויי שחיטת קדשים בפנים - דלא מטמיא דבמתני' לא תנן לה: כללא דסיפא לאיתויי מליקת חולין בחוץ - דמטמיא דלא תנן לה במתני': הנותר והטמא - ולא אמרינן נפקי להו מהיתר אכילת קדשים וחל עלייהו איסור נבילה למפרע: דישנה בבמה - בזר: לדברי האומר - בפ' אחרון (לקמן זבחים דף קיג.) ר' יהודה אומר אין מנחה בבמה: זבחים - ויזבחו זבחים שלמים בסיני (שמות כ״ד:ה׳): אין קידוש כלי שרת במנחה בבמה - הילכך לא ילפינן זר במקדש לענין קמיצה מזר בבמה דלא דמי הך קמיצה להך קמיצה דבמקדש הואיל וקידשה בכלי שרת איפסלא בזר: ה"ג בתורת כהנים להך מתני' יכול תהא מליקה שהיא לפנים מטמאה כו': יכול תהא שחיטה שהיא לפנים - ובת"כ גרסי' לה הכי יכול השוחט חולין בפנים וקדשים בין מבפנים בין מבחוץ כו': הא נמי נבילה היא - מאן לימא לך דלאו נבילה היא נהי דהותרה מליקת חטאת העוף לכהנים מגזירת הכתוב מלכל חטאתם כדאמרן בפרק [בית שמאי] (לעיל זבחים דף מד:) עולה שלא הותרה להם תטמא בבית הבליעה: אלא תלמוד לומר טריפה - ונפש אשר תאכל נבילה וטריפה (ויקרא י״ז:ט״ו) ובנבלת עוף טהור מיתוקמא קרא בת"כ והאי טריפה קרא יתירא הוא לדרשא כדלקמן שאי אפשר לשומעו כמשמעו שיהא טריפה מטמא בבית הבליעה מחיים אם טריפה חיה ואם אינה חיה הרי בכלל נבילה והא מתני' לקמיה מיתוקם כר"מ דאית ליה שחיטת עוף טהור מטהרת טריפתו מטומאתו ולא דריש ליה להאי קרא להביא טריפה ששחטה שתטמא הילכך דריש ליה למעוטי מליקה שהיא בפנים ושחיטה שהיא לפנים ומשמע ליה קרא הכי נבילה שהיא כטריפה היא דמטמאה: מה טריפה - אין טריפות המאורע בה מתיר שום איסור שהיה בה מתחילה: אף נבילה - שאין נבילות המאורעת בה מתיר את האיסור יצא נבילות הבא לה ע"י מליקת פנים בהכשר הואיל ומתיר את האיסור שבחייה לא היתה ראויה לקרב לגבוה והותרה במליקה זו: יכול תהא שחיטה שהיא לפנים - ובת"כ גרסי' לה הכי יכול השוחט חולין בפנים וקדשים בין מבפנים בין מבחוץ כו': ת"ל טריפה - כלומר נבילה שהיא כטריפה מטמאה: הא נמי נבילה היא - מי יימר דלאו נבילה היא הואיל ושחיטה בפנים בעוף לא שייכא וכן בקדשים בין בפנים בין בחוץ כו': ששוות בפנים כבחוץ - דכאן וכאן היא אסורה: ה"ג יצא השוחט חולין בפנים וקדשים בין בפנים בין בחוץ הואיל ולא שוו בפנים כבחוץ אין מטמאין - ולקמן מפרש ואזיל: בשלמא חולין שוותה שחיטתן בפנים כבחוץ - שהרי חולין שחוטין בחוץ אין מטמאין ואפי' שלא בהיכשרו כגון עוף טריפה ששחטה דהא מתניתין לקמן כר"מ דמטהר טריפת העוף שחוטה ומוקי טריפה דכתיב בקרא להך דרשא למעוטי פנים: אידי ואידי - בין בפנים בין בחוץ נבילה זו שווה בהם שאין כאן תורת שחיטה: אמר רבא - שחיטת פנים דחולין היא דנפקא לן מהך דרשא אבל קדשים לא צריך למילף מינה דממילא נפקא לן דלא מיטמאו עופות קדשים שחוטין בחוץ דאם הועילה שחיטת חוץ לחייבו עליו כרת משום שחוטי חוץ כדמרבינן ליה בפרק השוחט והמעלה (לקמן זבחים דף קז.) מאו אשר ישחט לרבות שחיטת עוף אלמא שחיטה היא שמה: לא תועיל - בתמיה: ה"ג - אשכחן חוץ פנים מנלן: ומשני הואיל ולא שוות בפנים כבחוץ - דהא אוקימנא דבחוץ לא מטמא ואע"ג דבאכילה אסור בטומאה מיהא לא שוו: אי הכי מלק קדשים - דקתני לעיל מיטמאין: הא לא שוו בחוץ כבפנים - דהא בפנים הכשירו במליקה: דנין דבר שלא בהכשירו - שחיטת קדשים בפנים: מדבר שלא בהכשירו - שחיטת קדשים בחוץ וכן שחיטת חולין בפנים משחיטת חולין טריפה בחוץ: ואין דנין דבר שלא בהכשירו - כגון מליקת קדשים בחוץ: מדבר שבהכשירו - מליקת קדשים בפנים: מתני' ר"מ אומר אינה מטמאה - בקל וחומר:וליטעמיך שלא היה פסולו בקודש לאתויי מאי - תימה דילמא לאתויי בעל מום דהא משמע דטעמא דזר לר' יוחנן משום דיליף מבמה ובעל מום לא הותר בבמה כדמוכח לעיל בריש פ"ב (זבחים דף טז.) דפריך מה להצד השוה שבהן שכן לא הותר בבמה ואי הוה מפרשינן בטעמא דרבי יוחנן משום דיליף משחיטה אע"ג דלאו עבודה היא הוה ניחא: לאתויי שחיטת קדשים בפנים - ואע"ג דתרד מדתנן פ' השוחט והמעלה (לקמן זבחים דף קיא.) שוחט עוף בפנים ומעלהו בחוץ פטור מ"מ אין מטמאה בבית הבליעה דילפינן לקמן מטריפה ויש לומר לא דמי שוחט עוף בפנים דאינו מטמא היינו טעמא דגם בחוץ אינו מטמא ומטעמא דהועילה השחיטה לחיוב כרת בשביל כך אין לומר דאם עלה בהמה או עוף ששחט חוץ דיקרב אלא פשיטא דירד דמה ענין זה לזה חיוב כרת לומר לא ירד פשיטא דשוחט בהמה או עוף בחוץ דמשום שחייב כרת לא נאמר דאם עלה לא ירד ולעולם לא נאמר לא ירד אלא היכא שמצינו דוגמתו כשר בפנים ובריש מעילה (דף ב:) דמשוה להו דכל היכא דאין מטמאין אבית הבליעה הכי נמי לא ירדו היינו דוקא בדבר שיש בפנים כשר כוותייהו. ברו"ך: מליקת זר לא תרד - לרבי שמעון אבל לר' יהודה תרד כמו לילה ויוצא ודרום דעבודת דם לא יליף ר' יהודה מבמה: אין קידוש כלי שרת במנחה בבמה - תימה כיון דנתקדש בכלי שרת הוא פסולו בקודש קרינא ביה ושמא כיון דתחילת עבודתה ביד ולא נתקדש בכלי שרת בתחילת עבודה לא חשיב פסולו בקודש ולא דמי לשחיטה דסכין מקדשא ליה: יכול תהא שחיטה שהיא לפנים מטמאה בגדים אבית הבליעה כו' - הא דמצרכינן הכא קרא לשחיטת עוף קדשים שמטהרת מידי נבילה ולענין איסורי הנאה לא מצרכינן קרא לשחיטתה שמטהרת מידי נבילה לא דמי דקדשים אין הכשר אכילתן בשחיטתן אבל איסורי הנאה הכשר אכילתן בשחיטתן אע"ג דהשתא מיהא אין שחיטתם מכשרתן באכילה מ"מ מטהרתן מידי נבילה: ואין דנין דבר שלא בהכשרו מדבר שהוא בהכשרו - פי' בקונטרס ושחיטת חולין בפנים לאו משחיטת חולין בחוץ ילפינן אלא משחיטת קדשים בפנים ילפינן ואם תאמר אם כן מליקת חולין בפנים וקדשים בחוץ נילף נמי ממליקת שמאל ולילה דהוי שלא בהכשרו משלא בהכשרו ויש לומר כיון דאם עלה לא ירד הכשרו קרינא ביה: