זבחיםטו:
טוען את הדף…
לְאַמְטוֹיֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה לְרַב אָשֵׁי, הָכִי אָמַר רַב יִרְמְיָה מִדִּיפְתִּי: ״הָא צָרִיךְ לְאַמְטוֹיֵיהּ״ – מַחְלוֹקֶת רַבִּי אֶלְיעָזָר וְרַבָּנַן. דִּתְנַן, רַבִּי אֶלְיעָזָר אוֹמֵר: הַמְהַלֵּךְ בְּמָקוֹם שֶׁצָּרִיךְ לְהַלֵּךְ – מַחְשָׁבָה פּוֹסֶלֶת. מָקוֹם שֶׁאֵין צָרִיךְ לְהַלֵּךְ – אֵין מַחְשָׁבָה פּוֹסֶלֶת. וְאָמַר רָבָא, הַכֹּל מוֹדִים: קִבְּלוֹ בַּחוּץ וְהִכְנִיסוֹ בִּפְנִים – זֶהוּ הִילּוּךְ שֶׁצָּרִיךְ לְהַלֵּךְ. קִבְּלוֹ בִּפְנִים וְהוֹצִיאוֹ לַחוּץ – זֶהוּ הִילּוּךְ שֶׁאֵין צָרִיךְ לְהַלֵּךְ. לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא כְּשֶׁהִכְנִיסוֹ וְחָזַר וְהוֹצִיאוֹ; מָר סָבַר: הָא צָרִיךְ לְאַמְטוֹיֵיהּ, וּמָר סָבַר: לָאו כְּהִילּוּךְ הַצָּרִיךְ לַעֲבוֹדָה דָּמֵי. אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי, רַבִּי אֶלְיעָזָר אוֹמֵר: הַמְהַלֵּךְ מָקוֹם שֶׁצָּרִיךְ לְהַלֵּךְ – מַחְשָׁבָה פּוֹסֶלֶת. כֵּיצַד? קִבְּלוֹ בַּחוּץ וְהִכְנִיסוֹ לִפְנִים – זֶהוּ הִילּוּךְ שֶׁצָּרִיךְ לְהַלֵּךְ. קִבְּלוֹ בִּפְנִים וְהוֹצִיאוֹ לַחוּץ – זֶהוּ הִילּוּךְ שֶׁאֵין צָרִיךְ לֵילֵךְ. וְהָא חָזַר וְהִכְנִיסוֹ – הִילּוּךְ שֶׁצָּרִיךְ לְהַלֵּךְ הוּא! אֲמַר לֵיהּ: אִי תַּנְיָא, תַּנְיָא. הֲדַרַן עֲלָךְ כׇּל הַזְּבָחִים כׇּל הַזְּבָחִים שֶׁקִּבְּלוּ דָּמָן זָר, אוֹנֵן, טְבוּל יוֹם, וּמְחוּסַּר כִּפּוּרִים, וּמְחוּסַּר בְּגָדִים, שֶׁלֹּא רָחַץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם, עָרֵל, טָמֵא, יוֹשֵׁב, עוֹמֵד עַל גַּבֵּי כֵּלִים, עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה, עַל גַּבֵּי רַגְלֵי חֲבֵרוֹ – פָּסַל. קִבֵּל בִּשְׂמֹאל – פָּסַל. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר. גְּמָ׳ זָר מְנָלַן? דְּתָנֵי לֵוִי: ״דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר, וְיִנָּזְרוּ מִקׇּדְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳״ – ״בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ לְמַעוֹטֵי מַאי? אִילֵּימָא לְמַעוֹטֵי נָשִׁים – קׇרְבַּן נָשִׁים בְּטוּמְאָה קָרֵב?! אֶלָּא לְמַעוֹטֵי גּוֹיִם? הַשְׁתָּא צִיץ לָא מְרַצֵּה, דְּאָמַר מָר: וּבַגּוֹיִם – בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד לֹא הוּרְצָה; בְּטוּמְאָה קָרֵב?! אֶלָּא הָכִי קָאָמַר: ״וְיִנָּזְרוּ מִקׇּדְשֵׁי, בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יְחַלְּלוּ״. דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא, אָתְיָא בְּקַל וָחוֹמֶר מִבַּעַל מוּם: מָה בַּעַל מוּם, שֶׁאוֹכֵל – אִם עָבַד חִילֵּל;הא צריך לאמטוייה - דקאמרת לאחשובה עבודה מהאי טעם מחלוקת ר' אליעזר ורבנן במתני': בחוץ - להלן מן המזבח והכניסו בפנים לצד המזבח: והוציאו לחוץ - כלומר ריחקו מן המזבח הנך חוץ ופנים כולהו בעזרה: הא צריך לאמטוייה - לכשיחזור ויקריבנו לצד המזבח אם תהא אותה הולכה במחשבה פסולה: לאו כהילוך הצריך לעבודה דמי - הואיל ושלא לצורך הוציאו על חנם הוצרך לחזור ולהכניסו: אי תניא - דמודה בה ר' אליעזר תניא ואין מחלוקת בין ר"א לת"ק אלא אר"ש אבוה קאי ופליג: מתני' כל הזבחים. אונן - כל זמן שלא נקבר המת: טבול יום - דשרץ ודמת ושאר טומאות שלא הוצרכו לקרבן: מחוסר כפורים - זב ומצורע שטבלו והעריב שמשן ולא הביאו כפרתן: מחוסר בגדים - כהן גדול ששימש בפחות משמונה וכהן הדיוט בפחות מד': ושלא רחץ ידים ורגלים - מן הכיור: ערל - כהן שמתו אחיו מחמת מילה: יושב או עומד על גבי כלים - שיש חציצה בין רגליו לרצפה וכולהו יליף בגמ' דפסלי בעבודה: גמ ' וינזרו מקדשי וגו' - גבי מקריבים בטומאה כתיב דסמיך ליה כל איש אשר יקרב מכל זרעכם: (למעוטי מאי) בני ישראל למעוטי מאי - קרבן של מי הוא ממעט מלהזהיר כהנים על הטומאה: אילימא למעוטי בנות ישראל - קרבן נשים שלא הוזהרו כהנים מלהקריבו בטומאה: קרבן נשים בטומאה קרב - בתמיה וכי יש כח בקרבן נשים לדחות הטומאה: אלא למעוטי קרבן עובדי כוכבים - עובד כוכבים ששילח עולתו כדתניא בהכל שוחטין (חולין דף יג:) איש איש לרבות את העובדי כוכבים שנודרים נדרים ונדבות כישראל: השתא ציץ לא מרצה - על טומאת עולין שבקרבנו כגון נטמא הדם או החלב כדרך שמרצה על של ישראל: דאמר מר - במנחות בהקומץ רבה (מנחות דף כה.): לא הורצה - דכתיב לרצון להם ולא לעובדי כוכבים: בטומאת הגוף יהא קרב - בתמיה והלא [אפילו] אצל קרבן יחיד דישראל לא נדחת: אלא הכי קאמר וינזרו מקדשי - יתרחקו בטומאה מכל קדשים: בני ישראל לא יחללו - והזרים אף הם ינזרו כדי שלא יחללום לימד על זר שעבד שחילל את הקדשים ופסלם: בעל מום שאוכל - את קדשי קדשים דכתיב (ויקרא כא) מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל: אם עבד חילל - דכתיב מום בו ולא יחלל את מקדשי (שם):זר ואונן - הא דלא תנא בעל מום ושתויי יין ופרועי ראש משום דכתיב בהן חילול בהדיא: טבול יום - אח"כ תני טמא וזו ואין צריך לומר זו קתני ומשום דאיכא תרי קראי תני תרוייהו והא דלא תני טמא ברישא דניחא ליה למיתני טמא בהדי ערל כדאשכחן בפרק הערל (יבמות דף ע.) ובחגיגה (דף ד:) ועוד איכא תנא דמרבי ליה לערל כי טמא ומיהו סוגיא דגמ' דלא כוותיה מדמצרכי ליה תרי קראי וכי תימא דאצטריך לערל בקרבן צבור דאילו טמא שרי דהא כי מרבי ר"ע לערל כי טמא היינו בזב ומצורע דמההוא קרא דריש דכתיב איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב ואותה טומאה לא הותרה בצבור: אלא למעוטי עובדי כוכבים השתא ציץ לא מרצה - הקשה הרב רבי יום טוב דהכא משמע דהאי בני ישראל לא אתא למעוטי עובדי כוכבים ולקמן אמרינן בפ' ב"ש (זבחים דף מה.) קדשי עובדי כוכבים אין חייבין עליהם משום נותר דילפינן חילול מטומאה ובטומאה כתיב בני ישראל ולא עובדי כוכבים ואין לומר דמבני ישראל דכתיב גבי אכילת קודש בטומאה קדריש שזהו פסוק שני לו בפרשת אמור אל הכהנים דלא משמע הכי בתורת כהנים ובריש תמורה (דף ג.) דמייתי התם בהדיא קרא דוינזרו ועוד דגבי וינזרו כתיב חילול ולא גבי אכילת קודש בטומאה וי"ל דקרא דוינזרו מיירי בכל שימוש בין בכהן טמא ששימש בין בזר ששימש וגם איירי בכל טומאה בין באכילת קדשים בטומאה בין בטמא ששימש ופשיטא ליה דלמעוטי קדשי עובדי כוכבים מאכילה בטומאה לחודיה לא אתא דמבני ישראל דכתיב בתריה גבי אכילה בטומאה נפקא ואתא למידרש זר מבני ישראל ולא יחללו ובאכילת טומאה דכתיב הכא לאשמועינן דכתיב ביה חילול לאגמורי אנותר וא"ת א"כ במכות (דף יד:) ובשבועות (דף ז.) ובפרק הערל (יבמות דף עה.) אמאי דחק ר' יוחנן אזהרה לאכילת קודש בטומאה תיפוק לן מהכא ויש לומר משום דהאי קרא הוי לאו שבכללות דאתא נמי לטמא ששימש מיהו קשה בפרק אלו הן הנשרפין (סנהדרין דף פג.) דיליף טמא ששימש במיתה מחילול חילול מתרומה ופריך לילף חילול חילול מנותר דבכרת ולא במיתה ומשני חילול דרבים עדיף ולא יחללו מלא יחללו אבל נותר כתיב כי את קדש ה' חילל בל' יחיד והשתא אכתי הוה ליה למילף מאכילת טומאה דבכרת דבהאי קרא גופיה ועוד כיון דמחד קרא נפקי נקיש חילול דשימוש לחילול דאכילה ועוד דלקמן שילהי פ' בית שמאי (זבחים דף מו.) אמרינן ולא יחללו בשני חלולין הכתוב מדבר אחד פסול נותר ואחד פסול טומאה ומקשי אהדדי אם כן בנותר נמי איכא חילול דרבים ולא יחללו וי"ל דיליף טמא ששימש במיתה מחילול דכתיב בתרומה גבי מיתה ומתו בו כי יחללוהו ופריך נילף כרת מחילול דנותר דכתיב גבי כרת כי את קדש ה' חלל ונכרתה ולכך משני היינו חילול דיחיד אבל לא יחללו דקרא דוינזרו אע"ג דמיירי בטמא שאכל וגם בנותר ההוא חילול לא כתיב עונש בהדיה. ז"ה עיקר ברו"ך. ועוד י"ל דבהאי קרא דלא יחללו משמע טמא ששימש וזר ששימש ואכילת קודש ונותר ולא ידעינן להי מינייהו נקיש אי לזר דבמיתה או לאכילת קודש ונותר דבכרת לכך צריך ג"ש ומיהו קשה לתנא דבי ר' ישמעאל דלא נפקא לן זר מהאי קרא ועוד קשה אדנפקא לן ליה בעל מום ששימש במיתה מטמא ששימש נילף מאכילת קודש דבכרת וחילול דרבים וקשה לרבינו זצ"ל דלקמן דיליף דאין חייבין על קדשי עובדי כוכבים על עון דנותר דיליף מחילול חילול דטומאה דכתיב בני ישראל ולא עובדי כוכבים הלא ההוא קרא גופיה בנותר מישתעי כדתני לוי בשני חילולין הכתוב מדבר ועוד קשה לי מנלן ללוי דדריש שני חילולין חילול נותר וחילול טומאה הלא לוי גופיה בשמעתין מוקי לקרא בשני חילולין אחריני חילול טומאה וחילול זרות י"ל כיון דטומאה וזרות כתיב בקרא אפילו לא כתיב אלא חד חילול ממילא הוה קאי אתרוייהו ותימה לי הא אצטריך חילול לשון רבים לאגמורי מיתה בטמא ששימש פרק הנשרפין (סנהדרין דף פג.). ברו"ך: אתיא בקל וחומר מבעל מום - מיושב שאוכל לא מצי למילף דמה ליושב שכן פסול לעדות כדקאמר בסמוך וממחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים ורגלים נמי דהני לא פסלי אלא מטעם זרות אבל קשה דנילף בק"ו משתויי יין (דלקמן) ופרועי ראש (ועומד על גבי כלים) [וי"ל] דלא קשיא מידי משתויי יין דלקמן מפיק שתויי יין דחילל מחוקה חוקה ממחוסר בגדים ומחוסר בגדים לא נפקא לן דחילל אלא מטעם דזרות וזר אכתי לא קמ"ל וגם מפרועי ראש לא קשיא מידי דשילהי פרק שני דסנהדרין (דף כב:) אמרינן דפרועי ראש למיתה גמירי אבל למיחל לא גמירי ואפילו למאן דאמר התם דמחלל היינו משום דאיתקש לשתויי יין דמחלי מטעם זרות וצ"ע אמאי לא יליף מק"ו דיושב דאינו במיתה וגם זר דאינו במיתה בקבלה לפי שאינה עבודה תמה ומחללי כל שכן פרועי ראש דבמיתה דמחללי. ברו"ך: