Zevachim 27a · Talmud

חוּץ לִמְקוֹמוֹ – פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָּרֵת. חוּץ לִזְמַנּוֹ – פִּיגּוּל, וְחַיָּיבִין עָלָיו כָּרֵת. לְמָחָר – פָּסוּל. חָזַר וְחִישֵּׁב בֵּין חוּץ לִזְמַנּוֹ בֵּין חוּץ לִמְקוֹמוֹ – פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָּרֵת. וְאִי שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמוֹ כִּמְקוֹמוֹ דָּמֵי, הַאי פָּסוּל?! פִּיגּוּל הוּא! אָמַר מָר זוּטְרָא: זְרִיקָה דְּשָׁרְיָא בָּשָׂר בַּאֲכִילָה – מַיְיתְיָא לִידֵי פִּיגּוּל, זְרִיקָה דְּלָא שָׁרְיָא בָּשָׂר בַּאֲכִילָה – לָא מַיְיתְיָא לִידֵי פִּיגּוּל. אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְמָר זוּטְרָא: מְנָא לָךְ הָא? דִּכְתִיב: ״וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו... פִּגּוּל יִהְיֶה״ – מִי שֶׁפִּיגּוּלוֹ גָּרַם לוֹ; יָצָא זֶה – שֶׁאֵין פִּיגּוּלוֹ גָּרַם לוֹ, אֶלָּא אִיסּוּר דָּבָר אַחֵר גָּרַם לוֹ. אִי הָכִי, אִיפְּסוֹלֵי נָמֵי לָא לִיפְּסֵל! אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מִידֵּי דְּהָוֵה אַמַּחְשֶׁבֶת הִינּוּחַ וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: לְעוֹלָם פָּסוּל מַמָּשׁ, וְשֶׁלֹּא בִּמְקוֹמוֹ כִּמְקוֹמוֹ דָּמֵי. וְלָא קַשְׁיָא; כָּאן שֶׁנָּתַן בִּשְׁתִיקָה, כָּאן שֶׁנָּתַן בַּאֲמִירָה. תְּנַן: חִישֵּׁב לִיתֵּן אֶת הַנִּיתָּנִין לְמַטָּה לְמַעְלָה; לְמַעְלָה לְמַטָּה עַד מִידֵּי דְּהָוֵה אַמַּחְשֶׁבֶת הִינּוּחַ וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה כּוּ׳. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אִידֵּי וְאִידֵּי שֶׁנָּתַן בִּשְׁתִיקָה, וְשֶׁלֹּא בִּמְקוֹמוֹ לָאו כִּמְקוֹמוֹ דָּמֵי. וְהָא דְּאִיכָּא דַּם הַנֶּפֶשׁ, הָא דְּלֵיכָּא דַּם הַנֶּפֶשׁ. תְּנַן: פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָּרֵת. בִּשְׁלָמָא לְרֵישׁ לָקִישׁ, הַיְינוּ דְּקָתָנֵי פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָּרֵת. אֶלָּא לְרַבִּי יוֹחָנָן, מַאי אֵין בּוֹ כָּרֵת? קַשְׁיָא. וְלִשְׁמוּאֵל, מַאי אֵין בּוֹ כָּרֵת? הָכִי קָאָמַר: אִם נָתַן בְּמַחְשָׁבָה – פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָּרֵת. וְרַבִּי יוֹחָנָן – אִי שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמוֹ לָאו כִּמְקוֹמוֹ דָּמֵי; לֶיהֱוֵי כִּי נִשְׁפַּךְ מִן הַכְּלִי עַל הָרִצְפָּה – וְיַאַסְפֶנּוּ! סָבַר לַהּ כְּמַאן דַּאֲמַר לֹא יַאַסְפֶנּוּ. דְּאָמַר רַב יִצְחָק בַּר יוֹסֵף אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַכֹּל מוֹדִים בַּנִּיתָּנִין לְמַעְלָה שֶׁנְּתָנָן לְמַעְלָה, לְמַטָּה שֶׁנְּתָנָן לְמַטָּה; שֶׁלֹּא כְּמִצְוָתָן – לֹא יַאַסְפֶנּוּ. לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא בַּנִּיתָּנִין לְמַעְלָה שֶׁנְּתָנָן לְמַטָּה, לְמַטָּה שֶׁנְּתָנָן לְמַעְלָה – שֶׁרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לֹא יַאַסְפֶנּוּ, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: יַאַסְפֶנּוּ.

חוץ לזמנו פיגול וחייבין עליו כרת - שהרי קרבו מתיריו דהכי תנן במתני' (לקמן זבחים כט:) חוץ למקומו פסול חוץ לזמנו פיגול שהרי קרבו מתיריו מהן פיגול מהן שתיקה ואין כאן פסול מחשבה אחרת להוציאו מיד פיגול: למחר פסול - אבל אם אותה מחשבה שחישב בעבודה ראשונה ליתן את הניתנין למטה למעלה חישב לזרוק אותה זריקה למחר פסול כדמוקמינן לקמן מידי דהוה אמחשבת הינוח שהרי שחט ע"מ להניח דמו למחר פסול ורבי יהודה היא דפסיל ליה בפ"ג (לקמן זבחים לה:): חזר וחישב - בעבודה שניה בין חוץ לזמנו בין חוץ למקומו פסול ואין בו כרת דהא איפסיל ליה במחשבה קמייתא ותו לא חייל עליה פיגול דלא קרבו כל מתיריו: ואי שלא במקומו - דמזבח כמקומו דמי: האי פסול - בתמיה אמאי קרי ליה פסול להאי דחישב ליתן שלא במקומו למחר פיגול הוא שהרי חישב בשחיטה ע"מ לזרוק דמו למחר דהיא אכילת מזבח אלא לאו כמקומו דמי ולא חשיבא אכילה: זריקה דשריא בשר באכילה כו' - כגון במקום מתן הדם מייתי לידי פיגול בין שחישב בה ע"מ להקטיר אימורים למחר בין שחישב בשחיטה לזרוק למחר: זריקה דלא שריא בשר באכילה - אי הוה עביד לה בזמנה כגון זריקה שלא במקומו לא מייתי לידי פיגול בין שחישב בה ע"מ להקטיר אימורים למחר בין שחישב בשחיטה למיעבד הך זריקה למחר לא מייתי לידי פיגול: פיגול יהיה - והנפש האוכלת וגו': מי שפיגולו גורם - שלא יאכל הוא דקאי בעונה תשא יצא בשר שנזרק הדם שלא במקומו דאיסור זריקה שלא במקומו גרם לו שלא יאכל הלכך אין חייבין על פיגולו כרת ונפקא לן מהכא דאי חישב בזריקה שלא במקומו ע"מ לאכול או להקטיר למחר לא הויא מחשבת זריקה לענין פיגול ומינה כי חישב בשחיטה ע"מ לעשות זריקה זו חוץ לזמנו לא הויא מחשבה בזריקה המפגלת: אי הכי - דלא הויא זריקה לענין מחשבה איפסולי נמי לא נפסול: אמחשבת הינוח - דהא חשיב מיהא להניחו למחר: ואליבא דר' יהודה - לקמן בפ' כל הפסולין (זבחים דף לה:) תנן להניח מדמו למחר כשר ור' יהודה פוסל: וריש לקיש אמר כו' - אמתניתין קאי ופליג אדשמואל: לעולם פסול ממש - דלא תני תנא פסול אבשר לחודיה אי לא פריש בהדיא ומתני' פסול לגמרי קאמר שאף בעלים לא נתכפרו: ושלא במקומו - כשמואל סבירא ליה דכמקומו דמי לענין כפרה ולא להתיר באכילה כדדריש ליה שמואל לקרא דלעיל ואני נתתיו לכם וגו' ולא קשיא אמתני': כאן שנתן בשתיקה - דרשא דקרא דמשמע בעלים נתכפרו כשנתן בשלא במקומו בשתיקה ומתני' דקתני פסול בנתן במחשבת לאכול בשר חוץ לזמנו ואשמעינן דפסול ואין בו כרת דמחשבת זריקה זו מחשבה הוא לפסול דכמקומו דמי ולא לפגל דזריקה דלא שריא בשר באכילה לא מייתי לידי פיגול: תנן כו' - כל הנך תיובתא דאותבי' לשמואל מותבי' נמי לריש לקיש דהא כוותיה סבירא ליה דשלא במקומו כמקומו דמי: ורבי יוחנן אמר אידי ואידי - מתניתין דקתני פסול וליכא תקנתא ומתניתין דכל הפסולים דתני תקנתא שנתן בשתיקה: בשלמא לריש לקיש - דאוקי מתני' כשנתן במחשבה איצטריך למיתני אין בו כרת לאשמועינן דאע"ג דחשיב בהך זריקה חוץ לזמנו אינו פיגול וכדאמרן דלא שריא בשר באכילה לא מייתי לידי פיגול: אלא לרבי יוחנן - דמוקי בשתיקה והאי פסול משום דלא במקומו הוא פשיטא דאין בו כרת קשיא: ולשמואל מאי אין בו כרת - דאיהו נמי מוקי לה בשתיקה: הכי קאמר ואם נתן במחשבה - דחוץ לזמנו פסול ואין בו כרת ואיצטריך לאשמועינן אע"ג דלענין כפרה כמקומו דמי מחשבת פיגול לא חיילא הואיל ולא שריא בשר באכילה אבל לרבי יוחנן לא מצי לשנויי הכי דכיון דאשמעינן תנא דידן פסול ומשום דשלא במקומו (הוא אלמא) לאו כמקומו דמי פשיטא דאם נתן במחשבה לא הויא מחשבה דהוי כאילו נתנו על הרצפה דלא קרבו כל מתיריו: ורבי יוחנן - כיון דלאו זריקה הוא כלל ניהוי כמי שנשפך מן הכלי על הרצפה ויאספנו ואפי' ליכא דם הנפש אחרינא אמאי פסול יאסוף את זה מן המזבח ויחזור ויתננו במקומו בשלמא לשמואל ולריש לקיש כיון דזריקה היא לכפרה אידחי ליה מלאספו שהרי כיפר אלא לר' יוחנן יאספנו: סבר לה - תנא דמתניתין: כמ"ד לא יאספנו - כיון דהגיע למזבח ואע"ג דשלא כהילכתו הוא קלטיה מזבח לאפוקי מתורת כפרה אחריתי: הכל מודים בניתנין למעלה שנתנן למעלה שלא כמצוותן - כגון במחשבה או בשמאל: שלא יאספנו - לחזור וליתנו כמצותו דכיון דניתן במקומו אזדא ליה תורת זריקה מיניה: לא נחלקו - הנך תנאי דבעינן למימר שרבי יוסי אומר לא יאספנו ואף על גב דלאו כמקומו דמי: ורבי שמעון אומר כו' - וע"כ ליכא למימר דטעמא דר' יוסי משום דס"ל דשלא במקומו כמקומו דמי דאם כן אדמיפלגי באסיפה ליפלגי בכפרה ונימא רבי יוסי כיפר ור' שמעון לא כיפר אלא לרבי יוסי נמי לאו כמקומו דמי ואפ"ה לא יאספנו ומשנתינו כדברי האומר לא יאספנו ומשום הכי תנא פסול במתני':

ואי שלא במקומו כמקומו דמי כו' - תימה ואי לאו כמקומו דמי לאלתר אמאי כשר וי"ל דהוה מצי למימר וליטעמיך והשתא ניחא הא דקאמר לקמן בסוף כל הפסולין (זבחים דף לו.) ר' יהודה לטעמיה דקאמר שלא במקומו כמקומו דמי ופירש שם בקונטרס דשמעינן ליה דהכא בברייתא דמוקמינן כוותיה בשמעתין (תוספות) ומנא ליה לקמן דר' יהודה סובר כן בעלמא דקאמר ר' יהודה לטעמיה אי ברייתא דשמעתין דלמא סוברת דלאו כמקומו דמי אלא דסמיך אהא דקתני לאלתר כשר א"כ על כרחין כמקומו דמי וסיפא דלמחר פסולה אתיא כרבי יהודה כמו מחשבת הינוח (ע"כ): יצא זה שאין פיגולו גרם לו - וא"ת אמאי איצטריך לקמן (זבחים דף כט:) לא יחשב לומר שמחשבות מוציאות זו מזו תיפוק ליה מהכא מי שפיגולו גרם לו יצא זה שאין פיגולו גרם לו ועוד קשה לרבא דמסיק בסוף פ"ק דמנחות (דף יב.) לדברי האומר שירים שחסרו בין קמיצה להקטרה מקטיר קומץ עליהן וקיי"ל דאותן שירים אסורים באכילה דמהניא להו הקטרה למיקבעינהו בפיגול ולאפוקי מידי מעילה וי"ל דהא דמיתסר באכילה אין מחמת מיעוט ההקטרה של קומץ הלכך לא ממעטי ליה מאם האכל יאכל מי שפיגולו גרם לו משמע דאי לא הוי המחשבה הוי הזריקה מעלייתא ומשתריא בשר יצא זה שאין פיגולו גרם לו דאפי' לא הוי המחשבה לא הויא זריקה מעלייתא דהא לא שריא בשר באכילה (תוספות) וי"ל דמי שפיגולו גרם לו משמע באותה עבודה עצמה דאי לא הויא מחשבה הויא הזריקה מעלייתא ומשתריא בשר באכילה יצא זה שנתן למטה למעלה שאין פיגולו גרם לו ואפילו לא הויא המחשבה לא הויא זה זריקה מעלייתא דהא לא שרייא בשר באכילה אבל אם שחט חטאת שלא לשמה או במחשבת חוץ למקומו והדם קיבל או זרק חוץ לזמנו סד"א ליהוי פיגול ובכרת דכיון דבאותה עבודה דפיגול ליכא מחשבה אחרת קמ"ל לא יחשב אי נמי אימא הני מילי כי נפסל תחלה לא הדר תו מיקבע בפיגול בעבודה שאחריה אבל כי נקבע בפיגול בעבודה אחת ובעבודה שניה שאחריה חשב שלא במקומו לא פקע שם כרת מיניה קמ"ל לא יחשב וקשה לר' יהודה דאזיל בתר מחשבה שקדמה כדתנן בפירקין ולאלתר דכשר במסקנא אתיא כרבי יהודה דסבר שלא במקומו כמקומו דמי ותימה כיון דמחשבה כמעשה לרבי יהודה א"כ לאלתר כשר היינו בעלים נתכפרו אבל בשר פסול כדאמר שמואל לעיל וא"כ חזר וחישב חוץ לזמנו בעבודה שניה אמאי פיגול להתחייב כרת הא זריקה דלא שריא בשר באכילה לא מייתי לידי פיגול כמו בסיפא למחר פסול ולא פיגול מהאי טעמא ונראה דר' יהודה לא עביד מחשבה כמעשה אלא היכא דבמעשה פסול גמור ולא נתכפרו בעלים ואם כן לאלתר כשר היינו כשר גמור ושריא בשר באכילה דאי לאו הכי ליפלוג בניתנין למעלה למטה שיהא פסול בשר באכילה כמו במעשה ברו"ך ע"כ: אלא דבר אחר גרם לו - והקשה ה"ר חיים מידי דבר אחר כתיב כדאמר בבבא קמא (דף כה.) מי שקרויו גרם לו יצא זה שאין קרויו גרם לו אלא דבר אחר גרם לו ופריך מידי דבר אחר כתיב וי"ל דסמיך אקרא דלא יחשב לא יערב בו מחשבות אחרות אע"ג דצריכי תרוייהו מ"מ סברא הוא שדבר אחר יגרום לו [פיסול להפקיע מידי פיגול] כיון דאשכחן מחשבות שמוציאים זו את זו אי נמי קרא יתירא קדריש הכא והא דאמר פרק גיד הנשה (חולין קא.) מי שגידו אסור ובשרו מותר יצא זה שגידו ובשרו אסור לא דמיא להכא: וריש לקיש אמר כו' - אע"ג דלריש לקיש צריכי לשנויי כדרבא ובפ"ק דמנחות (דף ה:) משמע דלא סבר ליה כוותיה בדבר הראוי לעבודה מ"מ באינך סבר ליה כוותיה שפיר:

זבחים כז.

Navigate the library