זבחיםמח.
טוען את הדף…
פַּר וְשָׂעִיר שֶׁל יוֹם הַכִּיפּוּרִים כּוּ׳. מִכְּדֵי צָפוֹן בְּעוֹלָה כְּתִיב, נִיתְנֵי עוֹלָה בְּרֵישָׁא! חַטָּאת – אַיְּידֵי דְּאָתֵי מִדְּרָשָׁא, חַבִּיבָא לֵיהּ. וְנִיתְנֵי חַטָּאוֹת הַחִיצוֹנוֹת! אַיְּידֵי דְּנִכְנַס דָּמָן לִפְנַי וְלִפְנִים, חַבִּיבָא לֵיהּ. וְצָפוֹנָה בְּעוֹלָה הֵיכָא כְּתִיבָא? ״וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה״. אַשְׁכְּחַן בֶּן צֹאן, בֶּן בָּקָר מְנָא לַן? אָמַר קְרָא: ״וְאִם מִן הַצֹּאן״ – וָי״ו מוֹסִיף עַל עִנְיָן רִאשׁוֹן, וְיִלְמַד עֶלְיוֹן מִתַּחְתּוֹן. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר מְלַמְּדִין; אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר אֵין מְלַמְּדִין, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? דְּתַנְיָא: ״וְאִם נֶפֶשׁ וְגוֹ׳״ – לְחַיֵּיב עַל סְפֵק מְעִילוֹת אָשָׁם תָּלוּי. דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין. מַאי, לָאו בְּהָא קָא מִיפַּלְגִי: מָר סָבַר לְמֵידִין, וּמַר סָבַר אֵין לְמֵידִין? אָמַר רַב פָּפָּא: דְּכוּלֵּי עָלְמָא לְמֵידִין; וְהַיְינוּ טַעְמָא דְּרַבָּנַן: נֶאֱמַר כָּאן ״מִצְוֹת״, וְנֶאֱמַר בְּחַטַּאת חֵלֶב ״מִצְוֹת״; מָה לְהַלָּן – דָּבָר שֶׁחַיָּיבִין עַל זְדוֹנוֹ כָּרֵת וְעַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת, אַף כָּאן – שֶׁחַיָּיבִין עַל זְדוֹנוֹ כָּרֵת וְעַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת. וְרַבִּי עֲקִיבָא – מָה לְהַלָּן בִּקְבוּעָה, אַף כָּאן בִּקְבוּעָה; לְאַפּוֹקֵי חַטָּאת דְּטוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו, דְּעוֹלֶה וְיוֹרֵד הוּא. וְרַבָּנַן – אֵין גְּזֵירָה שָׁוָה לְמֶחֱצָה. וְרַבִּי עֲקִיבָא נָמֵי, אֵין גְּזֵירָה שָׁוָה לְמֶחֱצָה! אִין הָכִי נָמֵי; וְהָכָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי: רַבִּי עֲקִיבָא סָבַר: ״וְאִם נֶפֶשׁ״ כְּתִיב – וָי״ו מוֹסִיף עַל עִנְיָן רִאשׁוֹן; וְרַבָּנַן נָמֵי, הָכְתִיב ״וְאִם נֶפֶשׁ״! לֵימָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי – דְּמָר סָבַר הֶיקֵּשׁ עֲדִיף, וּמָר סָבַר גְּזֵירָה שָׁוָה עֲדִיף? לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא – דְּהֶיקֵּשׁ עֲדִיף; וְאָמְרִי לָךְ רַבָּנַן: תַּחְתּוֹן הוּא דְּגָמַר מֵעֶלְיוֹן – לְאָשָׁם בְּכֶסֶף שְׁקָלִים. שֶׁלֹּא תֹּאמַר: לֹא יְהֵא סְפֵיקוֹ חָמוּר מִוַּדָּאוֹ; מָה וַדָּאוֹ חַטָּאת בַּת דַּנְקָא, אַף סְפֵיקוֹ אָשָׁם בַּר דַּנְקָא. וְרַבִּי עֲקִיבָא, הָא סְבָרָא מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ מִ״זֹּאת תּוֹרַת הָאָשָׁם״ – תּוֹרָה אַחַת לְכׇל הָאֲשָׁמוֹת. תִּינַח מַאן דְּאִית לֵיהּ ״תּוֹרַת״; מַאן דְּלֵית לֵיהּ ״תּוֹרַת״ מֵהֵיכָא גָּמַר? גָּמַר ״בְּעֶרְכְּךָ״–״בְּעֶרְכְּךָ״. תִּינַח הֵיכָא דִּכְתִיב ״בְּעֶרְכְּךָ״; אֲשַׁם שִׁפְחָה חֲרוּפָה דְּלָא כְּתִיב בֵּיהּ ״בְּעֶרְכְּךָ״, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? גָּמַר ״בְּאֵיל״–״בְּאֵיל״. חַטָּאת מְנָא לַן דְּבָעֲיָא צָפוֹן? דִּכְתִיב: ״וְשָׁחַט אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הָעוֹלָה״. אַשְׁכְּחַן שְׁחִיטָה, קַבָּלָה מְנָא לַן? דִּכְתִיב: ״וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת״. מְקַבֵּל עַצְמוֹ מְנָא לַן? אָמַר קְרָא: ״וְלָקַח״ – ״לוֹ יִקַּח״. אַשְׁכְּחַן לְמִצְוָה, לְעַכֵּב מִנַּיִן? קְרָא אַחְרִינָא כְּתִיב: ״וְשָׁחַט אוֹתוֹ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הָעוֹלָה״, וְתַנְיָא: הֵיכָן עוֹלָה [נִשְׁחֶטֶת] – בַּצָּפוֹן; אַף זֶה בַּצָּפוֹן.בעולה כתיב - גבי עולת צאן בויקרא ושחט אותו על ירך המזבח צפונה: מדרשא - מהיקשא דכתיב במקום אשר תשחט העולה (ויקרא ו, יח): עליון - פרשת בן בקר למעלה מפרשת בן צאן: הניחא למאן דאמר למדין - עליון מתחתון על ידי וי"ו המוסיף: ואם נפש - גבי אשם תלוי כתיב בויקרא ואם נפש כי תחטא וגו' ולמעלה הימנה פרשת מעילה ודאית שידע לאחר זמן שנהנה מן ההקדש בשוגג וחייבין עליה אשם ודאי: על ספק מעילות - הקדש וחולין לפניו ונהנה מאחד מהם כסבור שניהם חולין ועכשיו אינו יודע מאיזה מהן נהנה מביא אשם תלוי להגן מן היסורין עד שיודע לו שודאי מעל ומביא אשם ודאי וגם הוא איל בכסף שקלים: למדין - עליון מתחתון פרשת הקדש מפרשת אשם תלוי שתחתיה למימרא דהנהנה מן ההקדש נמי מייתי אשם תלוי על ספיקו: נאמר מצות - באשם תלוי ועשתה אחת מכל מצות (ויקרא ה׳:י״ז) וכן בחטאת: מה חטאת - באה על שגגת זדון כרת כדילפינן בהוריות (דף ח.) אף אשם תלוי על ספק דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת: ורבי עקיבא - גמר לה להך גזירה שוה הכי מה חטאת קרבן קבוע לעני כעשיר אף אשם תלוי אינו בא אלא על ספק חטאת קבוע: לאפוקי - ספק נכנס טמא למקדש ספק לא נכנס הואיל וודאי בעולה ויורד אין מביא על ספיקו אשם תלוי: אין גז"ש למחצה - וכי היכי דגמרינן לה לגבי הא מילתא גמור מיניה נמי דאינו בא אלא על ספק כרת: ואמרי לך רבנן - היקש להכי אתא תחתון הוא דגמר מעליון לקנות אשם בשתי סלעים דגבי אשם מעילות כתיב בערכך כסף שקלים וגמר אשם תלוי מיניה שלא תאמר לא יהא ספיקו של כרת חמור מוודאו: דנקא - שתות כלומר מעה כסף שהוא שתות של דינר ולאו דווקא נקט אלא דמים קלים בעלמא שלא ניתן לה קצבה: תינח מאן דאית ליה תורת - בשמעתא קמייתא דמנחות (דף ג:): בערכך בערכך - באשם תלוי ובאשם גזילות כתיב בערכך לאשם וגמרינן מערכך דאשם מעילות דכתיב ביה בערכך כסף שקלים: גמר באיל באיל - כתיב ביה באיל האשם ובחד מהנך נמי כתיב באיל האשם ואשם נזיר ואשם מצורע נמי לא מרבינן משום דכתיב כבש בן שנה ומדאיל שהוא בן שתי שנים בא בשתי סלעים כבש בן שנה בא בסלע כולה שמעתין בכריתות (דף כב:): את החטאת - יתירא הוא דהא בחטאת קאי והוה ליה למכתב ושחט אותה למה לי את החטאת בנין אב לכל ששמו חטאת שטעון צפון דלא תימא דווקא שעירת יחיד דכתיב גביה: ולקח הכהן - בתר ושחט כתיב בחטאת יחיד ומשמע במקום העולה נמי ילקח והך לקיחה קבלה דגמר בג"ש בת"כ נאמר כאן לקיחה ונאמר להלן לקיחה ויקח משה חצי הדם וישם באגנות (שמות כ״ד:ו׳): מקבל עצמו - שצריך לעמוד בצפון ולא יעמוד בדרום ויושיט ידו בצפון סמוך לו אצל אמצע עזרה שהדרום והצפון נחלקו שם וקיבל מנלן דהא אמר לקמן אם עמד בדרום וקיבל בצפון פסול: ולקח לו יקח - סרסיהו למפרע ודרשהו את עצמו יקח למקום הדם: קרא אחרינא כתיב - דדריש ליה תנא לעיכובא כדתניא ושחט אותו וגו' בשעיר נשיא כתיב: אף זה בצפון - האי קרא מגמר עליה:איידי [דאתי מדרשא] חביבא ליה - ואם תאמר אם כן ליתני עולה לבסוף כדפריך בשמעתא קמייתא דיבמות (דף ג.) גבי אחות אשה ויש לומר איידי דאתיא עולה בציבור תניא בהדי חטאות דבאות בציבור והדר תניא אשם דאינו אלא ביחיד: אשכחן בן צאן בן בקר מנלן - תימה דלעיל פרק כל הפסולין (זבחים דף לב:) דרשינן בן הבקר לפני ה' ואין השוחט לפני ה' ולא אמרינן בן צאן מנין ולכמה דרשות לא מצרכינן תרי קראי לבן בקר ולבן צאן ושמא אהך דרשא הוי"ו מוסף סמיך אי נמי משום דבבן צאן כתיב אותו למעוטי איצטריך הכא לרבויי מיהו בההיא דבן הבקר לפני ה' וסמיכה והפשט ניחא דלא קאמר בן צאן מנין דפשיטא דילפינן תחתון מעליון אבל עליון מתחתון ס"ד דלא יליף: דכולי עלמא היקשא עדיפא - וא"ת והאמרינן פ' השולח (גיטין דף מא:) דכ"ע גזירה שוה עדיפא וי"ל הא דקאמר דכ"ע היקש עדיף היינו לענין דטוב לנו לעשות הגז"ש למחצה ממה שנבטל ההיקש לגמרי אבל התם דמקיש או חופשה דהיינו שטר להפדה לא נפדתה דהיינו כסף לומר משחרר חצי עבדו בשטר מועיל כמו בכסף וקאמר גזירה שוה דלה לה מאשה עדיפא מה אשה חציה לא מועיל והתם לא נתבטל ההיקש דשמא צריך למילי אוחרי ועוד י"ל דשטר בשפחה כנענית לא קמ"ל אלא בגזירה שוה דלה לה מאשה לכך קאמר דגזירה שוה עדיפא דטוב לעשות גזירה שוה דתהוי שטר בשפחה כמו גט דאשה שלא להועיל חציה מלעשותו כמו כסף שסמוך לו והפדה דהא מגט אשה נפקא שטר שחרור ועיקר. ברוך: מה להלן דבר שחייבין על זדונו כרת - ואם תאמר היכי יליף מגזירה שוה מצות מצות הא חטאת חלב גופה בהיקישא ילפא כדאמר הוקשה כל התורה לעבודת כוכבים וי"ל דכי האי גוונא לא חשיב למד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש כיון דאי לאו היקשא הוה מוקמינא ליה בכל דבר ולא אתא היקשא אלא למימר דלא איירי אלא בדבר שיש בו כרת: וחטאת בת דנקא - פי' בקונטרס לאו דווקא אלא דמים קלים שלא ניתן קצבה והדין עמו דבהדיא איתא בפ' בתרא דכריתות (דף כז.) גבי מפני מה לא נתנה תורה שיעור במחוסרי כפרה ופריך אלא מעתה חטאת חלב תהא לה קצבה וא"ת הא בפ' מחוסרי כפרה (כריתות דף י:) משמע דהוי בסלע גבי האומר הרי עלי בסלע למזבח יביא כבש שאין לך דבר שקרב בסלע אלא כבש והאי סלע היינו בלא נסכים דקאמר דחס רחמנא עליה למיהוי [חד] משיתסר בעשירות וי"ל דהתם למצוה מן המובחר: תינח למאן דאית ליה זאת תורת - פלוגתא בשמעתא קמייתא במנחות (דף ג:) והכי נמי הוה מצי למיבעי לרבנן מנא להו אשם בכסף שקלים בכל אשמות כיון דלית להו זאת תורת: גמר בערכך בערכך - וא"ת רבנן אי אית להו גזירה שוה דבערכך בערכך א"כ [ואם] נפש למה לי ואי לית להו א"כ אשם גזילות בכסף שקלים מנא להו ואומר ר"ת דאע"ג דאית להו איצטריך ואם נפש שלא יהא ספיקו חמור מודאו דכי האי גוונא אמר פ' דם שחיטה (כריתות כב:) ורבנן אע"ג דכתיב זאת תורת איצטריך ואם נפש כו' דאי מתורה אחת הני מילי לשאר אשמות אבל אשם תלוי לא יהא חמור ספיקו מודאו וא"ת לרבנן מגזירה שוה דבערכך נמי נילף אשם תלוי בספק מעילות וי"ל דבערכך לא משמע להקיש אלא לענין כסף שקלים ומהאי טעמא נמי איצטריך לר"ע ואם נפש לספק מעילות: אשם שפחה חרופה באיל איל - ובתורת כהנים יליף אשם שפחה לכסף שקלים מגזירה שוה אשם אשם יכול אף אשם נזיר ומצורע כו' ת"ל הוא והיינו טעמא דממעט אשם נזיר ומצורע טפי משאר אשמות משום דבאין כבש שהוא בן שנה כדפירש רש"י: