זבחיםקו.
טוען את הדף…
אַף כָּאן – לְמִזְרָחָהּ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם. אֶלָּא לְרַבָּנַן הֵיכָא שָׂרֵיף לְהוּ? כִּדְתַנְיָא: הֵיכָן נִשְׂרָפִין? לִצְפוֹן יְרוּשָׁלַיִם, חוּץ לְשָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: אַבֵּית הַדֶּשֶׁן נִשְׂרָפִין. אָמַר רָבָא: מַאן תַּנָּא דִּפְלִיג עֲלֵיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב הִיא, דְּתַנְיָא: ״עַל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן יִשָּׂרֵף״ – שֶׁיְּהֵא שָׁם דֶּשֶׁן (שֶׁיַּקְדִּים לְשָׁם דֶּשֶׁן). רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: שֶׁיְּהֵא מְקוֹמוֹ מְשׁוּפָּךְ. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: דִּילְמָא בִּמְקוֹמוֹ מְשׁוּפָּךְ פְּלִיגִי. תָּנוּ רַבָּנַן: הַשּׂוֹרֵף מְטַמֵּא בְּגָדִים, וְלֹא הַמַּצִּית אֶת הָאוּר מְטַמֵּא בְּגָדִים, וְלֹא הַמְסַדֵּר אֶת הַמַּעֲרָכָה מְטַמֵּא בְּגָדִים. וְאֵיזֶהוּ הַשּׂוֹרֵף? הַמְסַיֵּיעַ בִּשְׁעַת שְׂרֵיפָה. יָכוֹל אַף מִשֶּׁנַּעֲשׂוּ אֵפֶר מְטַמֵּא בְּגָדִים? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אוֹתָם״ – אוֹתָם מְטַמְּאִין בְּגָדִים, וּמִשֶּׁנַּעֲשִׂין אֵפֶר אֵין מְטַמְּאִין בְּגָדִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אוֹתָם מְטַמְּאִין בְּגָדִים, נִיתַּךְ הַבָּשָׂר אֵין מְטַמְּאִין בְּגָדִים. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אָמַר רָבָא: אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּשַׁוְּיֵיהּ חָרוֹכָא. הֲדַרַן עֲלָךְ טְבוּל יוֹם הַשּׁוֹחֵט וְהַמַּעֲלֶה בַּחוּץ – חַיָּיב עַל הַשְּׁחִיטָה, וְחַיָּיב עַל הַעֲלָאָה. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: שָׁחַט בִּפְנִים וְהֶעֱלָה בַּחוּץ. שָׁחַט בַּחוּץ וְהֶעֱלָה בַּחוּץ – פָּטוּר, שֶׁלֹּא הֶעֱלָה אֶלָּא דָּבָר פָּסוּל. אָמְרוּ לוֹ: אַף הַשּׁוֹחֵט בִּפְנִים וּמַעֲלֶה בַּחוּץ, כֵּיוָן שֶׁהוֹצִיאוֹ – פְּסָלוֹ. הַטָּמֵא שֶׁאָכַל בֵּין קֹדֶשׁ טָמֵא בֵּין קֹדֶשׁ טָהוֹר – חַיָּיב. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: טָמֵא שֶׁאָכַל טָהוֹר – חַיָּיב, וְטָמֵא שֶׁאָכַל טָמֵא – פָּטוּר, שֶׁלֹּא אָכַל אֶלָּא דָּבָר טָמֵא. אָמְרוּ לוֹ: אַף טָמֵא שֶׁאָכַל אֶת הַטָּהוֹר, כֵּיוָן שֶׁנָּגַע בּוֹ – טִמְּאוֹהוּ. וְטָהוֹר שֶׁאָכַל טָמֵא – פָּטוּר, שֶׁאֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא עַל טוּמְאַת הַגּוּף. גְּמָ׳ בִּשְׁלָמָא הֶעֱלָה – כְּתִיב עוֹנֶשׁ וּכְתִיב אַזְהָרָה. עוֹנֶשׁ – דִּכְתִיב: ״וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ״. אַזְהָרָה – דִּכְתִיב: ״הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עוֹלוֹתֶיךָ״; וְכִי הָא דְּאָמַר רַבִּי אָבִין אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ״הִשָּׁמֶר״, ״פֶּן״ וְ״אַל״ – אֵינוֹ אֶלָּא לֹא תַעֲשֶׂה. אֶלָּא שְׁחִיטָה – בִּשְׁלָמָא עוֹנֶשׁ, דִּכְתִיב: ״וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ״; אֶלָּא אַזְהָרָה מְנָלַן? אָמַר קְרָא: ״וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד״. הַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַבִּי אֶלְעָזָר! דְּאָמַר: מִנַּיִן לַזּוֹבֵחַ בְּהֵמָה לְמַרְקוּלִיס שֶׁהוּא חַיָּיב? דִּכְתִיב: ״וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם״ – אִם אֵינוֹ עִנְיָן לִכְדַרְכָּהּ, דִּכְתִיב: ״אֵיכָה יַעַבְדוּ״; תְּנֵהוּ עִנְיָן לְשֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ. אָמַר רַבָּה: קְרִי בֵּיהּ ״וְלֹא יִזְבְּחוּ״, וּקְרִי בֵּיהּ ״וְלֹא עוֹד״. אַכַּתִּי מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: עַד כָּאן הוּא מְדַבֵּר בְּקָדָשִׁים שֶׁהִקְדִּישָׁן בִּשְׁעַת אִיסּוּר הַבָּמוֹת וְהִקְרִיבָן בִּשְׁעַת אִיסּוּר הַבָּמוֹת –ורבנן - דמפקי ליה לקרא לטומאת בגדים ולית להו ג"ש: היכא שריף להו - לאיזו רוח של ירושלים: לצפונה של ירושלים - שכל מעשה חטאת בצפון: אבית הדשן - צריך שיקדים לשם דשן מזבח שיהא נקרא קודם לכן מקום שפך הדשן מכלל דלת"ק לא צריך: רבי אליעזר בן יעקב היא - דאמר לא אשמועינן על שפך אלא שיהא מקומו מדרון שיהא דשנו משתפך: ודילמא במקומו משופך הוא דפליגי - ומודה רבי אליעזר בן יעקב שיקדים שם דשן אלא דבעי נמי מקומו משופך: השורף - המתעסק בצרכי שריפתן כגון המסייע בשעת שריפה והאי תנא אית ליה כרבי שמעון דאין מטמאין בגדים עד שיוצת בהן האור: דשוייה חרוכא - דהוי ניתך הבשר ואפר מיהא לא הוה לתנא קמא מטמאין עד שיעשו אפר דאותם קרינא בהו אבל אפר לא מיקרי ולרבי אלעזר ברבי שמעון אין מטמאין בגדים: מתני' השוחט קדשים בחוץ והעלה - בחוץ. בהעלם אחד: חייב על השחיטה וחייב על העלייה - שהן שני גופי עבירה דתרוייהו כתיבי אשר ישחט ואשר יעלה (ויקרא יז): שלא העלה אלא דבר פסול - ואנן מתקבל בפנים בעינן דכתיב ואל פתח אהל מועד לא יביאנו (שם): כיון שהוציאו פסלו - ואפ"ה חייב וה"ה לשוחט בחוץ ומעלה בחוץ: הטמא שאכל כו' - משום דפליגי ר' יוסי הגלילי ורבנן בתרוייהו ודמו הנך פלוגתא להדדי תנינהו גבי הדדי: כיון שנגע בו טמאוהו - ואפ"ה הדר אכיל ליה מחייב ומה לי נטמא בשר על ידו מה לי נטמא ע"י אחרים: שאינו חייב אלא על טומאת הגוף - כדכתיב וטומאתו עליו ונכרתה ודרשינן בפ' בית שמאי (לעיל זבחים דף מג.) בטומאת הגוף הכתוב מדבר מי שטומאה פורחת ממנו: גמ' שחיטה והעלאה ב' פרשיות סמוכות זו לזו באחרי מות: אלא אזהרה מנלן - דקא מחייבינן ליה עליה חטאת שאין חטאת באה אלא על לאו וכרת כדתנן הפסח והמילה מצות עשה ואין חייבין עליהן חטאת במסכת כריתות (דף ב.): למרקוליס - אע"פ שעבודתו דרך בזיון לסקלו באבנים וזה עובדו דרך כבוד ולא קרינא ביה איכה יעבדו ואעשה כן ואפ"ה מניין שהוא חייב: קרי ביה ולא יזבחו וקרי ביה ולא עוד - דאי לכדרבי אלעזר לכתוב ולא עוד את זבחיהם לשעירים והאי דכתיב ולא יזבחו לאזהרת שחוטי חוץ אתא דסמיך לההיא פרשתא: ע"כ - עד המקרא הזה דלא יזבחו כל הענין העליון שנענש כרת על שחיטת חוץ ועל העלאת חוץ: מדבר בקדשים שהקדישן בשעת איסור הבמות - משהוקם המשכן דאילו הנך דהוקדשו מעיקרא אי לא מרבי להו קרא בהדיא מסתמא לא שמעינן להו:כיון שנגע בו טימאהו - אע"ג דמשכחת לה כשתחב לו חבירו בבית הבליעה סתמא דמילתא מיירי קרא אפילו בנותן לתוך פיו: אזהרה מנלן - פי' בקונטרס דקא מחייבי ליה עלה [חטאת] שאין חטאת באה אלא על לאו וכרת כדתנן הפסח והמילה מצות עשה ואין חייבין עליהן חטאת במסכת כריתות (דף ב.) וקשה לפי' דבריש אלו הן הלוקין (מכות דף יג:) משמע דקרבן לא בעי אזהרה דפריך התם ודילמא אזהרה לקרבן הוא דהא פסח ומילה דלית בהו אזהרה לא מייתי קרבן ומשני התם היינו טעמא משום דאיתקוש כל התורה כולה לעבודת כוכבים מה עבודת כוכבים שב ואל תעשה לאפוקי הני דקום עשה נינהו ונראה לפרש דהאי דבעי הכא אזהרה מנא לן היינו משום דחשיב ליה בפרק אלו הן הלוקין (שם.) השוחט והמעלה בחוץ ולאו אמתני' קאי והאי דקתני בכריתות (דף ב.) הפסח והמילה מצות עשה היינו כלומר דקום עשה נינהו ולהכי לית בהו חטאת ומיהו לקמן בשמעתין משמע דלאפוקי לאו קאתיא דפריך רבא הא דתנן פסח ומילה מצות עשה תיתי בק"ו ממותיר ומה מותיר שלא ענש הזהיר כו' וכן פ' המוצא תפילין (עירובין דף צו.) יצא פסח [ומילה] שהן מצות עשה [ופריך] הא כתיב ושמרת את החוקה וא"ר אילעאי כל מקום שנאמר השמר פן ואל הוי לא תעשה אלמא הוי פירושא יצא פסח [ומילה] שיש בעשה היינו שאין בהן לאו ואזהרה ואין לומר דסוגיא דידן כרבינא דמשני שינויא אחרינא בפרק אלו הן הלוקין (מכות דף יג:) ומצי למימר אליביה דקרבן קבעי אזהרה דמ"מ קשיא דרבא אדרבא דהיינו רבא בשמעתין וההיא מסקנא דמכות דקרבן לא בעי אזהרה אליבא דרבא ולפירוש הקונטרס נמי קשה קצת דאמאי תלי טעמא דפסח ומילה משום דלית בהו לאו תיפוק ליה משום דלית בהו מעשה דאפילו לר"ע דאמר לא בעי מעשה הא אמר ריש לקיש בריש כריתות (דף ג:) נהי דלא בעי ר"ע מעשה רבה מעשה זוטא בעי מיהו איכא לאוקמה שמעתין כרבי יוחנן דאמר ר"ע לא בעי מעשה כלל ונראה לפרש דלישנא דמתני' קא דייק דקתני פסח ומילה מצות עשה היינו שהם בקום עשה ומשמע נמי הלשון דלית בהו אזהרה כלל: מניין לזובח בהמה למרקוליס שהוא חייב - פי' בקונטרס אע"פ שעבודתו דרך בזיון לסקלו באבנים וזה עובדו דרך כבוד ולא קרינא ביה איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן אפ"ה מניין שחייב ונראה דכל הנהו דלאו אורחייהו בזביחה אע"ג דמכובדים נינהו לא נפקא מאיכה יעבדו כדמוכח בפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף סג.) דאמר אביי שלש השתחואות בעבודת כוכבים [למה] אחת לכדרכה ואחת לשלא כדרכה ואחת לחלק ופריך כדרכה מאיכה יעבדו נפקא אלא אחת לשלא כדרכה ואפילו לשלא כדרכה כלל שעובדין אותה בבזיון כגון פעור ומרקוליס ואחת כדרכה ושלא כדרכה פי' כדרכה בעבודת כבוד אלא שאין דרכה בהשתחואה ואם תאמר מנלן הכא זובח בהמה למרקוליס אימא כי אתא קרא למכובדים שאין דרכן בזביחה אבל למבוזין כגון פעור ומרקוליס לא וי"ל דגלי ליה בהשתחואה דמכובדים ומבוזין שוין הוא הדין בזביחה ור"ת מפרש דתרי קראי בזביחה כתיבי האי קרא דהכא ולא יזבחו ועוד כתיב זובח לאלהים יחרם דדרשינן בפ' ארבע מיתות (סנהדרין דף סא.) דיצתה זביחה ללמד על הכלל לחייב בכל עבודת פנים אפילו בשלא כדרכה וקשה לפי' דמהאי קרא לא שמעינן אלא אזהרה אבל עונש במבוזין מנא לן ועוד תרוייהו למכובדין צריכי חד לעונש וחד לאזהרה ועוד דלא ה"ל לאיתויי איכה יעבדו אלא הוה ליה למימר אם אינו ענין לכדרכה של מכובדין דכתיב זובח לאלהים יחרם תנהו ענין לשלא כדרכה כלומר מבוזין אלא כמו שפירשנו נראה דרבי אלעזר אכל שלא כדרכה אתא לאשמועי' דחייב אלא דנקט מרקוליס לרבותא ומהשתחואה נפקא לן דאין חילוק בין מכובדין למבוזין כדפרי' תדע דהא אמר בפרק ד' מיתות (סנהדרין דף סד:) ג' כריתות בעבודת כוכבים למה אחת לכדרכה ואחת לשלא כדרכה ואחת למולך ולא מיבעיא לן קרא אחרינא חד למכובדין וחד למבוזין וק"ק הא דפריך בפ' ד' מיתות אימא יצתה השתחואה ללמד על הכלל כולו ודקאמרת זובח למה לי לגופיה דמחשבין מעבודה לעבודה ומתמה עליה הש"ס אלא הא דקאמר רבי אלעזר מניין לזובח בהמה למרקוליס כו' מהשתחואה נפקא מאי קושיא דילמא איצטריך לאזהרה במחשב מעבודה לעבודה דהא לעולם הוא כך דלא יזבחו אזהרה לעונש דזובח לאלהים יחרם וי"ל דאם איתא דהשתחואה ללמד על הכלל א"כ לא תעבדם דאוקמינן (סנהדרין דף ס:) למגפף ומנשק הוה מייתר לן לאזהרה אזביחה דמהשתחואה הוה ילפינן אפילו חיוב מיתה במגפף ומנשק: