זבחיםצ.
טוען את הדף…
וְאֵין חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּיגּוּל נוֹתָר וְטָמֵא; רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מוֹעֲלִין בָּהֶן, וְחַיָּיבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּיגּוּל נוֹתָר וְטָמֵא. מַאי, לָאו בְּדַהֲדַר עַיְּילִינְהוּ פְּלִיגִי? וּבְהָא פְּלִיגִי: דְּמָר סָבַר מִיפַּסְלִי בְּיוֹצֵא, וּמָר סָבַר לָא מִיפַּסְלִי בְּיוֹצֵא. אָמַר רַב פָּפָּא: בְּדַהֲדַר עַיְּילִינְהוּ – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי; וְהָכָא בִּדְאִיתַנְהוּ אַבָּרַאי פְּלִיגִי, וּבְהָא פְּלִיגִי: דְּמָר סָבַר אֵין זְרִיקָה מוֹעֶלֶת לַיּוֹצֵא, וּמָר סָבַר זְרִיקָה מוֹעֶלֶת לַיּוֹצֵא. וְהָא רַב פָּפָּא הוּא דְּאָמַר: בִּדְאִיתַנְהוּ אַבָּרַאי – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי, בִּדְעַיְּילִינְהוּ לְגַוַּואי פְּלִיגִי! הָנֵי מִילֵּי גַּבֵּי שְׁתֵּי לֶחֶם – דְּלָאו גּוּפֵיהּ דְּזִיבְחָא; אֲבָל אֵימוּרִין, דְּגוּפֵיהּ דְּזִיבְחָא הוּא – בִּדְאִיתַנְהוּ אַבָּרַאי פְּלִיגִי. עוֹפוֹת קוֹדְמִין כּוּ׳. אַדְּרַבָּה – מְנָחוֹת קוֹדְמוֹת, שֶׁכֵּן יֶשְׁנָן בְּצִבּוּר כְּבַיָּחִיד! אֲפִילּוּ הָכִי, מִינֵי דָמִים עֲדִיפִי. מִנְחַת חוֹטֵא כּוּ׳. אַדְּרַבָּה – מִנְחַת נְדָבָה קוֹדֶמֶת, שֶׁכֵּן טְעוּנָה שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה! אֲפִילּוּ הָכִי, מִנְחַת חוֹטֵא הַבָּאָה עַל חֵטְא עֲדִיפָא, דִּמְכַפֶּרֶת. אִיבַּעְיָא לְהוּ: מִנְחַת סוֹטָה וּמִנְחַת נְדָבָה, אֵיזוֹ מֵהֶן קוֹדֶמֶת? מִנְחַת נְדָבָה קָדְמָה – שֶׁכֵּן טְעוּנָה שֶׁמֶן (אוֹ) וּלְבוֹנָה, אוֹ דִלְמָא מִנְחַת סוֹטָה קָדְמָה – שֶׁכֵּן בָּאָה לְבָרֵר עָוֹן? תָּא שְׁמַע: מִנְחַת חוֹטֵא קוֹדֶמֶת לְמִנְחַת נְדָבָה. מִנְחַת חוֹטֵא הוּא דְּקָדְמָה לְמִנְחַת נְדָבָה, הָא מִנְחַת סוֹטָה – לָא! מִי קָתָנֵי ״מִפְּנֵי שֶׁהִיא מְכַפֶּרֶת״?! ״מִפְּנֵי שֶׁהִיא בָּאָה עַל חֵטְא״ קָתָנֵי, וְהָא נָמֵי בָּאָה עַל חֵטְא. תָּא שְׁמַע: זוֹ קוֹדֶמֶת לָזוֹ, שֶׁזּוֹ בָּאָה מִן הַחִיטִּין וְזוֹ בָּאָה מִן הַשְּׂעוֹרִין. מַאי, לָאו מִנְחַת נְדָבָה לְמִנְחַת סוֹטָה? לָא, מִנְחַת חוֹטֵא לְמִנְחַת סוֹטָה. תִּיפּוֹק לִי דְּהָא מְכַפְּרָא וְהָא לָא מְכַפְּרָא! וְאֶלָּא מַאי, מִנְחַת נְדָבָה? תִּיפּוֹק לִי דְּזוֹ טְעוּנָה שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה, וְזוֹ אֵינָהּ טְעוּנָה שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה! אֶלָּא חַד מִתְּרֵי טַעְמֵי [נָקֵיט]. חַטַּאת הָעוֹף קוֹדֶמֶת כּוּ׳. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״וְהִקְרִיב אֶת אֲשֶׁר לַחַטָּאת רִאשׁוֹנָה״ – מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר לְלַמֵּד שֶׁתִּקְרַב רִאשׁוֹנָה, הֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר: ״וְאֶת הַשֵּׁנִי יַעֲשֶׂה עֹלָה״. אֶלָּא זֶה בָּנָה אָב לְכׇל חַטָּאוֹת שֶׁיִּקְדְּמוּ (לְעוֹלָה) [לְעוֹלוֹת] הַבָּאוֹת עִמָּהֶן – בֵּין חַטַּאת הָעוֹף לְעוֹלַת הָעוֹף, בֵּין חַטַּאת בְּהֵמָה לְעוֹלַת בְּהֵמָה, וַאֲפִילּוּ חַטַּאת הָעוֹף לְעוֹלַת בְּהֵמָה. הִלְכָּךְ, חַטַּאת הָעוֹף לְעוֹלַת הָעוֹף – מִ״וְּאֶת הַשֵּׁנִי״, חַטַּאת בְּהֵמָה לְעוֹלַת בְּהֵמָה – מִדְּרַבִּי רַחֲמָנָא, חַטַּאת הָעוֹף לְעוֹלַת בְּהֵמָה – מִזֶּה בָּנָה אָב. תָּא שְׁמַע, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כׇּל מָקוֹם שֶׁנִּתְחַלְּפָה חַטָּאת – חַטָּאת קוֹדֶמֶת, וְכָאן (בְּיוֹלֶדֶת) – עוֹלָה קוֹדֶמֶת. כׇּל מָקוֹם שֶׁבָּא עַל חֵטְא – חַטָּאת קוֹדֶמֶת, וְכָאן עוֹלָה קוֹדֶמֶת; וְכׇל מָקוֹם שֶׁשְּׁנַיִם בָּאִים תַּחַת חַטָּאת – חַטָּאת קוֹדֶמֶת, וְכָאן עוֹלָה קוֹדֶמֶת. אָמַר רָבָא: לְמִקְרָאָהּ הִקְדִּימָהּ הַכָּתוּב. תָּא שְׁמַע: פָּרִים קוֹדְמִין לְאֵילִים, וְאֵילִים קוֹדְמִין לִכְבָשִׁים, כְּבָשִׂים לִשְׂעִירִים.ואין חייבין עליהן משום פיגול - דהוי להו כמי שלא נזרק עליהן הדם ולא קרבו כל מתיריהן: ומשום נותר - דאין נותר אלא בבשר באכילה בתוך זמנו כדכתיב (ויקרא יז) ביום זבחכם יאכל וממחרת וגו': ומשום טומאת הגוף - כדאמרי' במנחות (דף כה:) הניתר לטהורין חייבין עליו משום טומאה שאין ניתר לטהורין אין חייבין עליו משום טומאה ואימורין דאיתרבו לטומאה מאשר לה' דומיא דבשר איתרבו דלאחר זריקה הוא דמחייב עלייהו ולא לפני זריקה והני לא אהניא להו זריקה: מאי לאו בהדר עיילינהו - דהוו לגואי בשעת זריקה פליגי ואפי' הכי קאמר ר"א דלא אהניא להו זריקה משום דאיפסילו ביוצא: בדאיתנהו אבראי - בשעת זריקה: והא רב פפא הוא דאמר - במנחות בפרק התכלת (מנחות דף מז:) גבי שתי הלחם שיצאו בין שחיטה לזריקה דפליגי נמי ר"א ורבי עקיבא: בדאיתנהו אבראי כ"ע לא פליגי - דלא מהניא להו זריקה: דלאו גופיה דזיבחא הוא - דבזריקת כבשים קא מישתרו דלאו גופייהו הוא הלכך כל דאיתנהו אבראי מודה ר"ע דלא מהניא להו זריקה: מנחות ישנן בצבור - מנחת העומר ושתי הלחם. עוף אינו בצבור דתניא (תמורה דף יד) והקריב היחיד מביא עוף ואין צבור מביאין עוף: מנחת חוטא היא דקודמת למנחת נדבה - משום דמכפרת אבל מנחת סוטה לא: והא נמי - דסוטה באה על חטא: והקריב את אשר לחטאת וגו' - בשמיעת הקול כתיב: זה בנה אב - תלה טעם הקדמתו בשביל שם חטאת: חטאת בהמה לעולת בהמה מדרבי רחמנא - דתניא לעיל ופר שני בן בקר וגו': חטאת העוף לעולת בהמה - כגון יולדת עשירה כבש בן שנתו לעולה ובן יונה או תור לחטאת (ויקרא י״ב:ו׳): כל מקום שנתחלפה חטאת - והעופות באין תחתיה בדלות כגון במטמא מקדש (ויקרא ה) דעיקרו חטאת בהמה ובדלות נתחלפה שתי תורים: חטאת קודמת - דכתיב לחטאת ראשונה משום דעיקר חטאת הוא: וכאן - ביולדת שהעוף תחת עולה הוא בא והבהמה עיקר היתה עולה קודמת כדכתיב בה אחד לעולה ואחד לחטאת: וכל מקום ששנים באים תחת אחד חטאת קודמת - כגון במטמא מקדש שתי העופות תחת חטאת אחד הן באין שהרי בעשירות לא היה מחוייב אלא חטאת וכאן ביולדת שאין בא תחת הבהמה אלא עוף העולה דאילו בעשירות נמי הוה מתיא עוף לחטאת עם עולת בהמה: עולה קודמת - אלמא עולה של בהמה יולדת קודמת לחטאת שהרי אף חליפין קודמין לחטאת ומתניתין תנן חטאת העוף קודמת לעולת בהמה: למקראה הקדימה הכתוב - שתהא נקראת בענין תחילה אבל בעבודתן חטאת קודמת וכדאמרן מזה בנה אב:ואין חייבין עליהן משום פיגול נותר וטמא - האי דאין חייבין משום טומאה נראה דהיינו טעמא כדאמר לעיל בסוף ב"ש (זבחים דף מה:) בהוכשר ליקרב וזה אין ראוי ליקרב עד אחר זריקה ובקונטרס פי' טעם אחר: והא רב פפא הוא דאמר בדאיתנהו אבראי דכ"ע ל"פ - מילתיה דרב פפא בפרק התכלת (מנחות דף מז:) גבי שתי הלחם שיצאו בין שחיטה לזריקה וס"ד דאין חילוק בין זה לזה: מנא הני מילי דת"ר כו' - לעיל גבי דם חטאת קודם לדם עולה ניחא דבעי קרא אע"ג דמפ' טעמא במתני' משום דאיכא תרי קראי חד דמשמע דחטאת קודמת וחד דמשמע דעולה קודמת אבל הכא קשה ל"ל קרא תיפוק לי משום דחטאת העוף מרצה ושמא כיון דלית בה הקטרה לא מהני בה האי טעמא: חטאת בהמה קודמת לעולת בהמה - וא"ת הא תנא ליה רישא דם חטאת קודם לדם עולה וי"ל דאיצטריך לאשמועי' אפי' בעולה הבאה לשם חטאת כדקתני וכן בהקדישה: חטאת העוף לעולת בהמה מזה בנה אב - והא דאמרי' בפ' תמיד נשחט (פסחים נט.) זה בנה אב לכל החטאות שיקדמו לעולות וקיימא לן דאפילו חטאת העוף לעולת בהמה קשה קצת הלשון דמאי קאמר וקיימא לן כו' הא לא משמע מבנין אב טפי אלא הך מילתא לחודה ועוד קשה הא דקאמר לכל החטאות: למקראה הקדימה הכתוב - פירש בקונט' שתהא נקראת בענין תחילה ותימה מה חידוש הוא זה ומפרש ה"ר חיים להקדישה תחילה שיקדיש העולה קודם החטאת אבל להקריב חטאת קודמת והא דתנן וכן בהקדישה מתני' לא מיירי ביולדת אע"ג דמשמע קצת דאכל מה דתנן חטאת קודמת לעולה בהקרבה בכל הנהו וכן בהקדישה וקשה לפי' מהא דאמרינן בערכין פרק האומר משקלי עלי (ערכין דף כא.) חייבי חטאות אין ממשכנין אותן חייבי עולות ממשכנין אותן ופעמים שחייבי עולות אין ממשכנין אותן ופריך מאי נינהו אי נימא עולת יולדת פי' דא"צ למשכנה משום דאי אפשר לה להביא חטאת עד שתביא עולתה והאמר רבא למקראה הקדימה הכתוב ואי כפירוש ה"ר חיים כיון דצריכה להקדיש עולה קודם לחטאת א"כ א"צ למשכן ועל כרחה תביא שתיהן: