זבחיםפה.
טוען את הדף…
לֹא תְּהֵא פְּחוּתָה מִשּׁוֹחֵט בַּחוּץ וּמַעֲלֶה בַּחוּץ. מֵתִיב רַב חִיָּיא בַּר אָבִין: הַשּׁוֹחֵט עוֹף בִּפְנִים וּמַעֲלֶה בַּחוּץ – פָּטוּר. שֹׁחֵט בַּחוּץ וּמַעֲלֶה בַּחוּץ – חַיָּיב. נֵימָא: לֹא תְּהֵא פְּחוּתָה מִשּׁוֹחֵט וּמַעֲלֶה בַּחוּץ! תְּיוּבְתָּא. אִיבָּעֵית אֵימָא: שְׁחִיטַת הָעוֹף בִּפְנִים – מִיקְטָל קַטְלֵיהּ. אָמַר עוּלָּא: אֵימוּרֵי קָדָשִׁים קַלִּים שֶׁהֶעֱלָן לִפְנֵי זְרִיקַת דָּמָן – לֹא יֵרְדוּ, נַעֲשׂוּ לַחְמוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ. אָמַר רַבִּי זֵירָא, אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: שֶׁנִּשְׁפַּךְ דָּמָהּ, וְשֶׁיָּצָא דָּמָהּ חוּץ לַקְּלָעִים. וּמָה הָתָם – דְּאִם בָּא לִזְרוֹק אֵין לוֹ לִזְרוֹק, אָמַרְתָּ: אִם עָלוּ לֹא יֵרְדוּ; הָכָא דְּאִם בָּא לִזְרוֹק זוֹרֵק – לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?! תַּרְגְּמַהּ אַקׇּדְשֵׁי קָדָשִׁים. הֲרֵי פֶּסַח – דְּקָדָשִׁים קַלִּים הוּא! תַּרְגְּמַהּ בְּשֶׁלֹּא לִשְׁמָן. תְּנַן: וְכוּלָּן שֶׁעָלוּ חַיִּין לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ – יֵרְדוּ. הָא שְׁחוּטִין – לֹא יֵרְדוּ; מַאי, לָאו לָא שְׁנָא קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים לָא שְׁנָא קָדָשִׁים קַלִּים? לָא; הָא שְׁחוּטִין – מֵהֶן יֵרְדוּ מֵהֶן לֹא יֵרְדוּ. וְהָא ״כּוּלָּן״ קָתָנֵי! ״כּוּלָּם״ אַחַיִּין. פְּשִׁיטָא! לְעוֹלָם אַחַיִּין – וּבְדוּקִּין שֶׁבָּעַיִן; וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי עֲקִיבָא, דְּאָמַר: אִם עָלוּ לֹא יֵרְדוּ. בְּמַאי אוֹקֵימְתַּהּ – בִּפְסוּלִין? אֵימָא סֵיפָא: וְכֵן עוֹלָה שֶׁעָלְתָה חַיָּה לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ – תֵּרֵד, שְׁחָטָהּ בְּרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ – יַפְשִׁיט וִינַתֵּחַ בִּמְקוֹמָהּ. וְאִי פְּסוּלָה – בַּת הֶפְשֵׁט וְנִתּוּחַ הִיא?! ״וְנִתַּח אוֹתָהּ״ אָמַר רַחֲמָנָא, ״אוֹתָהּ״ – כְּשֵׁרָה וְלָא פְּסוּלָה! סֵיפָא אֲתָאן לִכְשֵׁרָה. וּמַאי קָמַשְׁמַע לַן? דְּיֵשׁ הֶפְשֵׁט וְנִתּוּחַ בְּרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ. וּלְמַאן דְּאָמַר אֵין הֶפְשֵׁט וְנִתּוּחַ בְּרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה לוֹ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר וְנִפְסְלָה; וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּאָמַר: כֵּיוָן שֶׁנִּזְרַק הַדָּם וְהוּרְצָה בָּשָׂר שָׁעָה אַחַת – יַפְשִׁיטֶנָּה, וְעוֹרָהּ לַכֹּהֲנִים. וְאֶלָּא דְּקָתָנֵי: כֵּיצַד עוֹשֶׂה – מוֹרִיד אֶת הַקְּרָבַיִם לְמַטָּה וּמַדִּיחָן; לְמָה לִי? הֵיכִי נַעֲבֵיד? נַקְרְבִינְהוּ בְּפִרְתַּיְיהוּ?! ״הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ״! אֲנַן הָכִי קָאָמְרִינַן: מַדִּיחָן לְמָה לִי? דְּאִי מִיתְרְמֵי כֹּהֵן אַחֲרִינָא וְלָא יָדַע – נַסְּקִינְהוּ.לא תהא פחותה משוחט בחוץ ומעלה אותה בחוץ - דקי"ל בהשוחט (לקמן זבחים דף קו.) דחייב על שחיטתה ועל עלייתה: השוחט עוף קדשים בפנים והעלהו בחוץ פטור - על העלייתה דאינו מתקבל בפנים אלא מלוק: שחטו בחוץ והעלהו בחוץ חייב - על שתיהן דהשוחט עוף קדשים בחוץ חייב דאיתרבי מאו אשר ישחט בפ' השוחט (שם דף קז.) וכי העלהו בחוץ חייב דמרבינן בהשוחט (שם) לענין העלאת כל הנשחטין דכי היכי דחייב על שחיטתן חייב על העלאתן דכתיב ואליהם תאמר לערב פרשיות: ואמאי השוחטו בפנים והעלהו בחוץ פטור נימא לא תהא פחותה כו': מיקטל קטליה - לא שייכא שחיטה בפנים כלל לא בחולין ולא בקדשים אבל שחיטת לילה שחיטה היא בחולין הלכך בקדשים שחיטה פסולה היא קרויה: שנשפך דמה - לא תרד הבשר אם עלה וקא ס"ד דבאימורי קדשים קלים נמי קאי: ומה - נשפך דמה דהוי עליית בשר לפני זריקה דהא אין כאן זריקה וגריעא משאר עולין לפני זריקה דהתם אם בא לזרוק יש לו מה לזרוק והכא אם בא לזרוק אין לו מה לזרוק ואפ"ה לא תרד וכ"ש היכא דלא נשפך: תרגמא אקדשי קדשים - פירוש המשנה הזאת בקדשי קדשים שקדושת הגוף עליהן לפני זריקה: והרי פסח - שנינו בה דקתני סיפא והפסח והחטאת כו' וקא ס"ד דאפסולי דקתני ברישא נמי קאי כגון אם נשפך דמו או יצא: תרגמא אשלא לשמו - פסח לא תנא ליה אלא אפסולא דשלא לשמו כדקתני בה ששחטן שלא לשמן: הכי גרסינן תנן וכולן שעלו חיין לגבי מזבח ירדו הא שחוטין לא ירדו מאי לאו לא שנא קדשי קדשים ל"ש קדשים קלים לא הא שחוטין מהן ירדו ומהן לא ירדו והא כולן קתני כולן אחיין פשיטא לעולם ובדוקין שבעין כו': תנן וכולן שעלו חיין - קא סלקא דעתך הא כולן אכל קדשים קאמר ואכשרין קאי ולא אפסולין דתני ברישא קאי דלא שייך בהו חיין דבכל הפסולין הנזכרים באם עלו לא ירדו אין בהן פסול מחיים הלכך אכשרין קאי והאי כולן ע"כ כל הקדשים קאמר לא שנא קדשי קדשים ולא שנא קדשים קלים וקאמר הא שחוטין לא ירדו ובלאחר זריקת דמים לא איצטריך לאשמועינן דאמאי ירדו: ומשני לא תימא הא שחוטין כולן לא ירדו אלא אימא הא שחוטין יש מהן ירדו ויש מהן לא ירדו קדשי קדשים לא ירדו קדשים קלים ירדו: והא כולן קתני - מאי לאו אדוקיא דהא שחוטין לא ירדו נמי קאי: כולן משום חיין - נקט לה למימר דירדו דאין מזבח מקדש חיין: פשיטא - דירדו דהא חוזרין ועולין לאחר שחיטה הואיל ובכשרין קיימי: לעולם אחיין - נקט כולן ולאשמועינן דירדו ובדוקין שבעין איצטריך לאשמועינן שפסולין מחיים וכי מחתינן להו תו לא מסקי דקי"ל (לעיל זבחים דף פד.) בפסולין כשם שאם עלו לא ירדו כך אם ירדו לא יעלו ואפי' הכי ירדו דאין מזבח מקדש חיים: ואליבא דר"ע - נקט לה דאמר במתניתין בעלי מומין אם עלו לא ירדו ומוקמינן לה לקמן בדוקין שבעין ואשמעינן מתניתין עלו חיים ירדו הא שחוטין לא ירדו: ונתח אותה - אמרינן בתורת כהנים כשרה ולא פסולה שאם נפסלה קודם הפשט שורפה בעזרה והא נמי בראש המזבח נהי דלא תרד דקדשה מזבח מיהו לא בעי הפשט ונתוח: סיפא דמתני' אתאן לכשרים - והכי קאמר וכן עולה חיה כשרה שעלתה כו' ומאי קא משמע לן פשיטא דתרד דהא הדרא סלקא: ומשני הא קמ"ל דהיכא דשחטה בראש המזבח לא צריך לאחותה ואסוקה ואע"ג דהדר סלקא אלא מפשיטה בראש המזבח: דיש הפשט - בכשרות: אין הפשט - הואיל והדר מצי לאסוקה לאו אורח ארעא להפשיט שם: הכא במאי עסקינן - לעולם כשעלתה כשרה חיה ומששחטה בראש המזבח וזרק דמה נפסלה הלכך יפשיט וינתח במקומה דאי מחית לה תו לא סלקא ודקשיא לך פסולה לאו בת הפשט היא: כגון דהיתה לו שעת הכושר - להפשט קודם פסולה בת הפשט ונתוח היא ואפילו היא למטה והבשר פסול ונשרף וכרבי אלעזר בר"ש דאמר לקמן בפרק טבול יום (זבחים דף קד.) כיון שנזרק הדם והורצה בשר שעה אחת להקטיר ונפסלה יפשיטנה ועורה לכהנים ואין עורה נשרף עמה הילכך השתא נמי כי איתא בראש המזבח ונקטרת בעיא הפשט ונתוח: עורה לכהנים גרסינן - כדכתיב (ויקרא ז׳:ח׳) עור העולה אשר הקריב לכהן: אלא הא דקתני כיצד הוא עושה כו' - בברייתא דזבחים גרסינן ליה גבי עולה שעלתה חיה למזבח ושחטה וקאמר יפשוט וינתח במקומה וקתני סיפא מוריד את הקרביים למטה ומדיחן ואי בפסולה מכי מחית לה תו לא סלקא: ומשני אלא היכי ליעבד ניקרבינהו לקרביים בפרתייהו - בפרש שלהן בתמיה: אנן הכי קאמרינן מדיחן למה לי - הואיל ולא הדרי סלקי: ומשני דאי מתרמי כהן אחרינא דלא ידע - שנפסלה ניסקינהו:לא תהא פחותה משוחט בחוץ ומעלה בחוץ - תימה אמאי איתותב הכא לימא אנא דאמרי כרבי שמעון דפ' השוחט והמעלה (לקמן זבחים קיא.) דאמר זעירי שחיטת לילה איכא בינייהו דלרבי שמעון חייב וי"ל דהכא קאמר אפי' לרבי יהודה דאי לרבי שמעון דוקא למה לי טעמא דלא תהא פחותה תיפוק לי משום דראוי להתקבל בפנים וא"ת הא דתניא לקמן בפ' השוחט והמעלה (זבחים דף קט.) מנין לרבות פסולין כגון הלן והיוצא כו' ת"ל לא יביאנו לעשות כל המתקבל בפתח אהל מועד חייבין עליו בחוץ ל"ל קרא תיפוק לי דלא תהוי פחותה משוחט בחוץ ומעלה בחוץ וכ"ת דההיא כרבי שמעון דלית ליה האי טעמא א"כ ליתני שחיטת לילה ונשפך דמה ויצא דמה חוץ לקלעים וי"ל דבלן ויוצא וטמא לא שייך לא תהא פחותה משוחט בחוץ: מקטל קטליה - משום דלא מצינו שחיטה בעוף בפנים הלכך ה"ל כהתיז ראשו ולא דמי לשחיטת לילה: ומאי קמ"ל דיש הפשט ונתוח בראש המזבח הניחא למ"ד כו' - תימה דהך קושיא יכול להקשות בלאו הכי דהיכי דמי אי בפסולים ונתח אותו אמר רחמנא ואי בכשרין הניחא כו' ומפרש ה"ר חיים דאם עלתה בראש המזבח לכ"ע יש הפשט ונתוח וכשהיא למטה פליגי מהו להעלותה ולהפשיטה והכי פירושא בשלמא אי מיירי רישא בכשרין ותיהוי סייעתא לעולא ותנא סיפא לגלויי רישא דבכשרים אף על גב דסיפא לא אשמועינן מידי דלכ"ע יש הפשט ונתוח בראש המזבח ולא תניא אלא לגלויי ארישא אלא אי אמרת רישא בפסולין סיפא במאי אי בפסולין ונתח אותה אמר רחמנא ואי בכשרין מאי קא משמע לן אי קא משמע לן דיש הפשט ונתוח בראש המזבח כלומר אפילו הורידה יעלנה להפשיטה הניחא למאן דאמר כו':