זבחיםקטז.
טוען את הדף…
זְכָרִים וּנְקֵבוֹת, תְּמִימִין וּבַעֲלֵי מוּמִין – דְּאָמַר מָר: תַּמּוּת וְזַכְרוּת בִּבְהֵמָה, וְאֵין תַּמּוּת וְזַכְרוּת בְּעוֹפוֹת. וְאִיתַּקַּשׁ בְּהֵמָה לְעוֹף. תְּמִימִין וּבַעֲלֵי מוּמִין – לְאַפּוֹקֵי מְחוּסַּר אֵבֶר, דְּלָא. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִנַּיִן לִמְחוּסַּר אֵבֶר שֶׁנֶּאֱסַר לִבְנֵי נֹחַ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּמִכׇּל הָחַי מִכׇּל בָּשָׂר״ – אָמְרָה תּוֹרָה: הָבֵא בְּהֵמָה שֶׁחַיִּין רָאשֵׁי אֵיבָרִין שֶׁלָּהּ. וְדִילְמָא לְמַעוֹטֵי טְרֵיפָה? הָהוּא מִ״לְּחַיּוֹת זֶרַע״ נָפְקָא. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר טְרֵיפָה אֵינָהּ יוֹלֶדֶת, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר טְרֵיפָה יוֹלֶדֶת – מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? הָאָמַר קְרָא: ״אִתָּךְ״ – בְּדוֹמִין לָךְ. וְדִילְמָא נֹחַ גּוּפֵיהּ טְרֵיפָה הֲוָה? ״תָּמִים״ כְּתִיב בֵּיהּ. וְדִילְמָא תָּמִים בִּדְרָכָיו? ״צַדִּיק״ כְּתִיב בֵּיהּ. וְדִילְמָא ״תָּמִים״ – בִּדְרָכָיו, ״צַדִּיק״ – בְּמַעֲשָׂיו? אִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ דְּנֹחַ גּוּפֵיהּ טְרֵיפָה הֲוָה, מִי קָאָמַר לֵיהּ לְנֹחַ: דִּכְוָותָךְ עַיֵּיל, שְׁלֵמִים לָא תְּעַיֵּיל?! וּמֵאַחַר דְּנָפְקָא לַן מֵ״אִתָּךְ״, ״לְחַיּוֹת זֶרַע״ לְמָה לִי? מַהוּ דְּתֵימָא: ״אִתָּךְ״ – לְצַוְתָּא בְּעָלְמָא, אֲפִילּוּ זָקֵן אֲפִילּוּ סָרִיס; קָמַשְׁמַע לַן. טְהוֹרִין אֲבָל לֹא טְמֵאִין. וּמִי הֲווֹ טְמֵאִין וּטְהוֹרִין בְּהַהִיא שַׁעְתָּא?! אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מֵאוֹתָן שֶׁלֹּא נֶעֶבְדָה בָּהֶן עֲבֵירָה. מְנָא הֲווֹ יָדְעִי? כִּדְרַב חִסְדָּא. דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: הֶעֱבִירָן לִפְנֵי הַתֵּיבָה; כֹּל שֶׁהַתֵּיבָה קוֹלַטְתָּן – בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא טָהוֹר, אֵין הַתֵּיבָה קוֹלַטְתָּן – בְּיָדוּעַ שֶׁהֵן טְמֵאִין. רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר, אָמַר קְרָא: ״וְהַבָּאִים זָכָר וּנְקֵבָה״ – הַבָּאִין מֵאֲלֵיהֶן. אָמַר מָר: וְהַכֹּל קָרְבוּ עוֹלוֹת. עוֹלוֹת אִין, שְׁלָמִים לָא. וְהָא כְּתִיב: ״וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַה׳ פָּרִים״! אֶלָּא אֵימָא: הַכֹּל קָרְבוּ עוֹלוֹת [וּשְׁלָמִים]. וְהָתַנְיָא: אֲבָל שְׁלָמִים לָא, כִּי אִם עוֹלוֹת. עוֹלוֹת אִין, שְׁלָמִים לָא! כְּמַאן דְּאָמַר לֹא קֵרְבוּ שְׁלָמִים בְּנֵי נֹחַ – דְּאִיתְּמַר: רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא, חַד אָמַר: קֵרְבוּ שְׁלָמִים בְּנֵי נֹחַ, וְחַד אָמַר: לֹא קֵרְבוּ. מַאי טַעְמָא דְּמַאן דְּאָמַר קֵרְבוּ שְׁלָמִים בְּנֵי נֹחַ? דִּכְתִיב: ״וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכוֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן״ – אֵיזֶהוּ דָּבָר שֶׁחֶלְבּוֹ קָרֵב לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ, וְאֵין כּוּלּוֹ קָרֵב לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ? הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה שְׁלָמִים. מַאי טַעְמָא דְּמַאן דְּאָמַר לֹא קֵרְבוּ? דִּכְתִיב: ״עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן״ – תִּתְנַעֵר אוּמָּה שֶׁמַּעֲשֶׂיהָ בַּצָּפוֹן, וְתָבוֹא אוּמָּה שֶׁמַּעֲשֶׂיהָ בַּצָּפוֹן וּבַדָּרוֹם. וּמָר נָמֵי, הָכְתִיב: ״וּמֵחֶלְבֵיהֶן״! מִשַּׁמִּנֵיהוֹן [דִּידְהוּ]. וּמָר נָמֵי, הָכְתִיב: ״עוּרִי צָפוֹן״! [הָהוּא] בְּקִיבּוּץ גָּלִיּוֹת הוּא דִּכְתִיב. וְהָא כְּתִיב: ״וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵינוּ זְבָחִים וְעֹלֹת וְעָשִׂינוּ לַה׳ אֱלֹהֵינוּ״! זְבָחִים לַאֲכִילָה, וְעוֹלוֹת לְהַקְרָבָה. וְהָא כְּתִיב: ״וַיִּקַּח יִתְרוֹ [חֹתֵן מֹשֶׁה] עוֹלָה וּזְבָחִים״! הַהוּא לְאַחַר מַתַּן תּוֹרָה הוּא דִּכְתִיב. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר: [יִתְרוֹ] אַחַר מַתַּן תּוֹרָה הָיָה; אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: [יִתְרוֹ] קוֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה הָיָה – מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? דְּאִיתְּמַר: בְּנֵי רַבִּי חִיָּיא וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי; חַד אָמַר: יִתְרוֹ קוֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה הָיָה, וְחַד אָמַר: יִתְרוֹ אַחַר מַתַּן תּוֹרָה הָיָה. לְמַאן דְּאָמַר יִתְרוֹ קוֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה הָיָה – קָסָבַר שְׁלָמִים הִקְרִיבוּ בְּנֵי נֹחַ. כְּתַנָּאֵי: ״וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן״ – מָה שְׁמוּעָה שָׁמַע, וּבָא וְנִתְגַּיֵּיר? רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: מִלְחֶמֶת עֲמָלֵק שָׁמַע, שֶׁהֲרֵי כְּתִיב בְּצִדּוֹ: ״וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב״. רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: מַתַּן תּוֹרָה שָׁמַע [וּבָא], שֶׁכְּשֶׁנִּיתְּנָה תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל הָיָה קוֹלוֹ הוֹלֵךְ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, וְכׇל [מַלְכֵי] אוּמּוֹת הָעוֹלָם אֲחָזָתַן רְעָדָה בְּהֵיכְלֵיהֶן וְאָמְרוּ שִׁירָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְהֵיכָלוֹ כּוּלּוֹ אוֹמֵר כָּבוֹד״. נִתְקַבְּצוּ כּוּלָּם אֵצֶל בִּלְעָם הָרָשָׁע, וְאָמְרוּ לוֹ: מָה קוֹל הֶהָמוֹן אֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ? שֶׁמָּא מַבּוּל בָּא לָעוֹלָם (אָמַר לָהֶם) – ״ה׳ לַמַּבּוּל יָשָׁב״? [אָמַר לָהֶם]: ״וַיֵּשֶׁב ה׳ מֶלֶךְ לְעוֹלָם״ – כְּבָר נִשְׁבַּע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאֵינוֹ מֵבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם. אָמְרוּ לוֹ: מַבּוּל שֶׁל מַיִם אֵינוֹ מֵבִיא, אֲבָל מַבּוּל שֶׁל אֵשׁ מֵבִיא – שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי (הִנֵּה) בָּאֵשׁ ה׳ נִשְׁפָּט״. אָמַר לָהֶן: כְּבָר נִשְׁבַּע שֶׁאֵינוֹ מַשְׁחִית כׇּל בָּשָׂר. וּמֶה קוֹל הֶהָמוֹן הַזֶּה שֶׁשָּׁמַעְנוּ? אָמַר לָהֶם: חֶמְדָּה טוֹבָה יֵשׁ לוֹ בְּבֵית גְּנָזָיו, שֶׁהָיְתָה גְּנוּזָה אֶצְלוֹ תְּשַׁע מֵאוֹת שִׁבְעִים וְאַרְבָּעָה דּוֹרוֹת קוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם; וּבִיקֵּשׁ לִיתְּנָהּ לְבָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״ה׳ עוֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן״. [מִיָּד] פָּתְחוּ כּוּלָּם וְאָמְרוּ: ״ה׳ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם״. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: קְרִיעַת יַם סוּף שָׁמַע וּבָא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי כִשְׁמֹעַ כׇּל מַלְכֵי הָאֱמֹרִי״. וְאַף רָחָב הַזּוֹנָה אָמְרָה לִשְׁלוּחֵי יְהוֹשֻׁעַ: ״כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה׳ אֶת מֵי יַם סוּף״. מַאי שְׁנָא הָתָם, דַּאֲמַר (לֵיהּ) ״וְלֹא הָיָה בָם עוֹד רוּחַ״; וּמַאי שְׁנָא הָכָא, דְּקָאָמַר: ״וְלֹא קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ״?ה"ג זכרים ונקבות תמימים ובעלי מומין לאפוקי מחוסר אבר דלא - ולא גרסי' תמות וזכרות בבהמות כו' דמאי איריא קודם מתן תורה לאחר הקמת המשכן נמי איתא להא ועוד מדקאמר אבל מחוסר אבר לא מכלל דבעלי מומין לא נפסלו לא בבהמה ולא בעוף: שנאסר לבני נח - להקריב לגבוה: שחיין ראשי איברים - ולמה לי לאזהורי עלייהו אי לאו משום הקרבה שהקריב מהן בצאתו מן התיבה: מלחיות זרע נפקא - דטריפה אינה יולדת: בדומין לך - למעוטי טריפה: תמים בדרכיו - עניו וסבלן: מהו דתימא אתך - לאו למידרש בדומין לך אלא שהודיע שאינו עושה אלא לכבודו להיות לו לצוותא: קמ"ל לחיות זרע - לאו לצוותא בעי להו ומהשתא על כרחך אתך יתירא הוא למידרש ביה בדומין לך: מי הוו - הרי לא נתנה תורה: הבאין מאיליהן - וכל אותן שבאו אל התיבה מאיליהן באו ובהן הכיר אותם שבאו שבעה שבעה ידע שהן טהורין ושבאו שנים שנים שהן טמאין: ויזבחו זבחים שלמים - וסיני קודם הקמת המשכן הוה ואת אמרת דעד [שלא] הוקם המשכן לא קרבו שלמים כלל: לכל - בין לישראל בין לבני נח קרבו עולות אבל שלמים לא קרבו לבני נח ומשעת מתן תורה שנבחרו ישראל קרבו להם שלמים: תתנער - לשון (שמות י״ד:כ״ז) וינער ה' את מצרים: שמעשיה בצפון - היינו עולה שטעונה צפון: ותבא - אל מלך המשיח: אומה שמעשיה צפון ודרום - דהיינו ישראל שמקריבין עולות ושלמים: משמניהון דידהו - מן השמנין שבהן ומיהו עולות הוו: בקיבוץ גליות - [וה"ק] עורי רוח צפונית ובואי רוח דרומית לקבץ גליות המפוזרות בכם: זבחים ועולות - זבחים היינו שלמים וקודם מתן תורה כולהו בני נח. ומשני זבחים אינן שלמים אלא לשון שחיטה בעלמא ולאכילה: הניחא למ"ד כו' - פלוגתא לקמן: כתנאי - אי קודם מתן תורה הוה [יתרו] אי לאחר: ובהיכלו כולו אומר כבוד כו' - רישא דקרא קול ה' יחולל אילות ובמתן תורה משתעי ובהיכלו של כל מלך ומלך כולו אומר כבוד להקב"ה: אמר להם וישב ה' מלך לעולם - כבר נשבע שיהא מלך לעולם על בריותיו ולא ישחיתם: תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם - וכ"ו מאדם ועד משה רבינו הרי דבר צוה לאלף דור (תהילים ק״ה:ח׳): עוז - התורה שהיא מעוזן של ישראל:ודילמא למעוטי טריפה - תימה דבפ' שילוח הקן (חולין דף קמ. ושם) גבי שתי צפרים חיות דרשי' מינה תרתי שחיין ראשי איברים שלה ולמעוטי טריפה וי"ל דשאני ציפורי מצורע שהוא כעין קרבן ושניהן שוין לענין פסול אבל גבי נח דשאר מומין כשרין הו"ל לאוקמיה למעוטי טריפה דוקא: אבל למ"ד טריפה יולדת מאי איכא למימר - פי' דלדידיה לא מייתר ליה מכל החי למחוסר אבר ואיצטריך למעוטי טריפה וא"ת כיון דטריפה חיה ויולדת היכי מימעטא מכל החי הא בפ' שילוח הקן (ג"ז שם) לא ממעט מחיות טריפות למ"ד טריפה חיה ויש לומר דשאני הכא דמכל החי מיותר ושפיר משתמע למעוטי טריפה אע"ג דחיה דמשתמע חיות גמורה ומסתבר למעוטי טריפה אע"ג דחיה ויולדת טפי ממחוסרת אבר דמ"מ אין טריפה בריאה נשארת ולא חזיא לקיום העולם כולי האי: אתך בדומין לך - וא"ת א"כ האי מכל החי למה לי דתרוייהו מאתך נפקא וכי תימא דלמא נח גופיה מחוסר אבר הוה מי קאמר רחמנא דכוותך עייל שלמים לא תעייל וי"ל דמוקמא קרא בדדמי לטריפה ולא דמי למחוסרת אבר דלענין קיום העולם לא חיישינן: דילמא נח גופיה טריפה הוה - וא"ת והלא חי אחרי כן ג' מאות שנה וי"ל דשמא לא היה בכח ובריאות כראוי לו וסוגיין כמ"ד טריפה חיה ור"ת היה רגיל לחלק בין טריפות דאדם לטריפות דבהמה משום דאדם אית ליה מזלא וקשה דבריש אלו טריפות (חולין דף מג.) מייתי ראיה מאיוב אטריפות דבהמה: