Sanhedrin 97a · Talmud

אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת״. אֲמַר לֵיהּ: הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: דּוֹר שֶׁבֶּן דָּוִד בָּא בּוֹ, תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מִתְמַעֲטִים, וְהַשְּׁאָר עֵינֵיהֶם כָּלוֹת בְּיָגוֹן וַאֲנָחָה, וְצָרוֹת רַבּוֹת וּגְזֵרוֹת קָשׁוֹת מִתְחַדְּשׁוֹת, עַד שֶׁהָרִאשׁוֹנָה פְּקוּדָה, שְׁנִיָּה מְמַהֶרֶת לָבֹא. תָּנוּ רַבָּנַן: שָׁבוּעַ שֶׁבֶּן דָּוִד בָּא בּוֹ, שָׁנָה רִאשׁוֹנָה מִתְקַיֵּים מִקְרָא זֶה ״וְהִמְטַרְתִּי עַל עִיר אֶחָת וְעַל עִיר אַחַת לֹא אַמְטִיר״. שְׁנִיָּה, חִיצֵּי רָעָב מִשְׁתַּלְּחִים. שְׁלִישִׁית, רָעָב גָּדוֹל, וּמֵתִים אֲנָשִׁים וְנָשִׁים וָטַף, חֲסִידִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה, וְתוֹרָה מִשְׁתַּכַּחַת מִלּוֹמְדֶיהָ. בִּרְבִיעִית, שׂוֹבַע וְאֵינוֹ שׂוֹבַע. בַּחֲמִישִׁית, שׂוֹבַע גָּדוֹל, וְאוֹכְלִין וְשׁוֹתִין וּשְׂמֵחִין, וְתוֹרָה חוֹזֶרֶת לְלוֹמְדֶיהָ. בְּשִׁשִּׁית, קוֹלוֹת. בִּשְׁבִיעִית, מִלְחָמוֹת. בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, בֶּן דָּוִד בָּא. אָמַר רַב יוֹסֵף: הָא כַּמָּה שָׁבוּעֵי דַּהֲוָה כֵּן, וְלָא אֲתָא! אָמַר אַבָּיֵי: בְּשִׁשִּׁית קוֹלוֹת, בִּשְׁבִיעִית מִלְחָמוֹת – מִי הֲוָה? וְעוֹד, כְּסִדְרָן מִי הֲוָה? ״אֲשֶׁר חֵרְפוּ אוֹיְבֶיךָ ה׳ אֲשֶׁר חֵרְפוּ עִקְּבוֹת מְשִׁיחֶךָ״. תַּנְיָא: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, דּוֹר שֶׁבֶּן דָּוִד בָּא בּוֹ – בֵּית הַוַּועַד יִהְיֶה לִזְנוּת, וְהַגָּלִיל יֶחֱרַב, וְהַגַּבְלָן יֵאשַׁם, וְאַנְשֵׁי גְבוּל יְסוֹבְבוּ מֵעִיר לָעִיר וְלֹא יְחוֹנָנוּ, וְחׇכְמַת הַסּוֹפְרִים תִּסְרַח, וְיִרְאֵי חֵטְא יִמָּאֵסוּ, וּפְנֵי הַדּוֹר כִּפְנֵי כֶלֶב. ״וְהָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת״, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל״. מַאי ״וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת״? אָמְרִי דְּבֵי רַב: מְלַמֵּד שֶׁנַּעֲשֵׂית עֲדָרִים עֲדָרִים וְהוֹלֶכֶת לָהּ. מַאי ״וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל״? אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי שֵׁילָא: כׇּל מִי שֶׁסָּר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל עַל הַבְּרִיּוֹת. אָמַר רָבָא: מֵרֵישׁ הֲוָה אָמֵינָא, לֵיכָּא קוּשְׁטָא בְּעָלְמָא. אֲמַר לִי הָהוּא מֵרַבָּנַן, וְרַב טָבוּת שְׁמֵיהּ – וְאָמְרִי לַהּ רַב טָבְיוֹמֵי שְׁמֵיהּ – דְּאִי הֲווֹ יָהֲבִי לֵיהּ כֹּל חֲלָלֵי דְּעָלְמָא לָא הֲוָה מְשַׁנֵּי בְּדִיבּוּרֵיהּ. זִימְנָא חֲדָא אִיקְּלַעִי לְהָהוּא אַתְרָא, וְקוּשְׁטָא שְׁמֵיהּ, וְלָא הֲווֹ מְשַׁנֵּי בְּדִיבּוּרַיְיהוּ, וְלָא הֲוָה מָיֵית אִינִישׁ מֵהָתָם בְּלָא זִימְנֵיהּ. נְסֵיבִי אִיתְּתָא מִינְּהוֹן, וַהֲווֹ לִי תְּרֵין בְּנִין מִינַּהּ. יוֹמָא חַד הֲוָה יָתְבָא דְּבֵיתְהוּ וְקָא חָיְיפָא רֵישָׁא. אֲתַאי שִׁיבָבְתַהּ, טְרַפָא אַדַּשָּׁא. סְבַרִי: לָאו אוֹרַח אַרְעָא. אֲמַרִי לַהּ: לֵיתַהּ הָכָא. שְׁכִיבוּ לֵיהּ תְּרֵין בְּנֵיהּ. אֲתוֹ אִינָשֵׁי דְּאַתְרָא לְקַמֵּיהּ, אֲמַרוּ לֵיהּ: מַאי הַאי? אֲמַר לְהוּ: הָכִי הֲוָה מַעֲשֶׂה. אֲמַרוּ לֵיהּ: בְּמָטוּתָא מִינָּךְ, פּוֹק מֵאַתְרִין וְלָא תְּגָרֵי בְּהוּ מוֹתָנָא בְּהָנָךְ אִינָשֵׁי. תַּנְיָא: רַבִּי נְהוֹרַאי אוֹמֵר, דּוֹר שֶׁבֶּן דָּוִד בָּא בּוֹ – נְעָרִים יַלְבִּינוּ פְּנֵי זְקֵנִים, וּזְקֵנִים יַעַמְדוּ לִפְנֵי נְעָרִים, וּבַת קָמָה בְּאִמָּהּ, וְכַלָּה בַּחֲמוֹתָהּ, וּפְנֵי הַדּוֹר כִּפְנֵי כֶלֶב, וְאֵין הַבֵּן מִתְבַּיֵּישׁ מֵאָבִיו. תַּנְיָא: רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר, דּוֹר שֶׁבֶּן דָּוִד בָּא בּוֹ, הָעַזּוּת תִּרְבֶּה, וְהַיּוֹקָר יְעַוֵּת, וְהַגֶּפֶן יִתֵּן פִּרְיוֹ וְהַיַּיִן בְּיוֹקֶר, וְנֶהֱפָכָה כׇּל הַמַּלְכוּת לְמִינוּת, וְאֵין תּוֹכֵחָה. מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי יִצְחָק, דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק: אֵין בֶּן דָּוִד בָּא עַד שֶׁתִּתְהַפֵּךְ כׇּל הַמַּלְכוּת לְמִינוּת. אָמַר רָבָא: מַאי קְרָא? ״כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן טָהוֹר הוּא״. תָּנוּ רַבָּנַן: ״כִּי יָדִין ה׳ עַמּוֹ [וְגוֹ׳] כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב״. אֵין בֶּן דָּוִד בָּא עַד שֶׁיִּרְבּוּ הַמָּסוֹרוֹת. דָּבָר אַחֵר: עַד שֶׁיִּתְמַעֲטוּ הַתַּלְמִידִים. דָּבָר אַחֵר: עַד שֶׁתִּכְלֶה פְּרוּטָה מִן הַכִּיס. דָּבָר אַחֵר: עַד שֶׁיִּתְיָיאֲשׁוּ מִן הַגְּאוּלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב״ – כִּבְיָכוֹל אֵין סוֹמֵךְ וְעוֹזֵר לְיִשְׂרָאֵל. כִּי הָא דְּרַבִּי זֵירָא, כִּי הֲוָה מַשְׁכַּח רַבָּנַן דְּמִעַסְּקִי בֵּיהּ, אֲמַר לְהוּ: בְּמָטוּתָא, בָּעֵינָא מִנַּיְיכוּ לָא תְּרַחֲקוּהּ, דִּתְנֵינָא: שְׁלֹשָׁה בָּאִין בְּהֶיסַּח הַדַּעַת, אֵלּוּ הֵן: מָשִׁיחַ, מְצִיאָה, וְעַקְרָב. אָמַר רַב קַטִּינָא: שֵׁית אַלְפֵי שְׁנֵי הָוֵי עָלְמָא, וְחַד חָרוּב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנִשְׂגַּב ה׳ לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא״. אַבָּיֵי אָמַר: תְּרֵי חָרוּב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יְחַיֵּינוּ מִיֹּמָיִם בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יְקִמֵנוּ וְנִחְיֶה לְפָנָיו״. תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ דְּרַב קַטִּינָא: כְּשֵׁם שֶׁהַשְּׁבִיעִית מְשַׁמֶּטֶת שָׁנָה אַחַת לְשֶׁבַע שָׁנִים, כָּךְ הָעוֹלָם מְשַׁמֵּט אֶלֶף שָׁנִים לְשִׁבְעַת אֲלָפִים שָׁנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנִשְׂגַּב ה׳ לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא״, וְאוֹמֵר: ״מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת״ – יוֹם שֶׁכּוּלּוֹ שַׁבָּת. וְאוֹמֵר: ״כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹר״. תָּנָא דְּבֵי אֵלִיָּהוּ: שֵׁשֶׁת אֲלָפִים שָׁנָה הָוֵי עָלְמָא, שְׁנֵי אֲלָפִים תּוֹהוּ, שְׁנֵי אֲלָפִים תּוֹרָה, שְׁנֵי אֲלָפִים יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ.

את סוכת דוד הנופלת - מלכות דוד שנפלה להכי קרי משיח בר נפלי: עד שהראשונה פקודה - עד שלא כלתה צרה ראשונה שניה ממהרת לבא פקודה כמו לא נפקד (במדבר לא): שבוע - שמיטה: והמטרתי על עיר אחת - שיהא מעט מטר ויהא רעב במקום זה ושובע במקום זה: חיצי רעב - רעב מעט שלא יהא שובע בשום מקום: משתכחת מלומדיה - מתוך שאין להם מה לאכול: בששית קולות - יצאו קולות שבן דוד בא ל"א קולות מתקיעת שופר שנאמר יתקע בשופר גדול (ישעיהו כ״ז:י״ג): מלחמות - בין עובדי כוכבים לישראל: דהוה הכי - שנה אחת רעב שנה אחת שובע ואעפ"כ לא בא בן דוד: בששית קולות מי הוה - כלום יצאו קולות שבן דוד בא: ועוד כסדרן מי הוה - כלומר אלו הצרות דקתני הכא כסדרן לא אתרמו בשבוע אחד אבל כי אתרמו אתי משיח: אשר חרפו אויביך ה' אשר חרפו עקבות משיחך - לא אתפרש האי קרא למאי איכתיב הכא דהא לא קא דריש ביה מידי ונראה למורי שכן נכתב בספרים תחלה כמו ששנינו בפ' אחרון דסוטה (דף מט:) בעקבות המשיח חוצפא יסגא וכתבו פירוש זה על בעקבות שהוא לשון סוף כמו אשר חרפו עקבות משיחך: בית הועד - מקום שתלמידי חכמים מתוועדין שם ללמוד תורה: ה"ג והגבלן - מקום ששמו כך ישתומם: ואנשי הגבול - אנשי גבול ארץ ישראל ל"א אנשי גזית סנהדרין: כפני כלב - דדמיין ממש לכלב מ"ר ל"א כפני הכלב שלא יתביישו זה מזה: משתולל על הבריות - כל העולם אומרין עליו שוטה הוא היינו משתולל לשון שטות כמו מוליך יועצים שולל (איוב י״ב:י״ז): ליכא קושטא בעלמא - אין אדם בעולם שידבר אמת תמיד: אמר לי ההוא מרבנן דאי הוו יהבי ליה כל חללי דעלמא לא משני בדבוריה - לשקר ואישתעי לי הכי זימנא חדא אקלעי לההוא אתרא וקושטא שמיה: טרפא אבבא - שהיתה שואלת אותה: לאו אורח ארעא - לומר היכן היא הואיל וחייפ' רישה: ה"ג נערים ילבינו פני זקנים - כלומר יחפרו ויביישו אותם: וזקנים יעמדו בפני הנערים - לכבדם והיינו דאמרינן (בסוטה ד' מט:) בעקבות המשיח חוצפא יסגא: בת קמה באמה - לחרפה ולביישה: היוקר יעות - שלא יכבדו זה את זה יקר כבוד ל"א היוקר יעות מכובד שבהן יהא עוותן ורמאי. מ"ר: והגפן יתן פריו - ואעפ"כ יהיה היין ביוקר שלא יהיה ברכה בפרי עצמו ל"א שיהיו כולן רודפין אחר היין ומשתכרין ומתייקר היין אע"פ שרוב יין בעולם: כלו הפך לבן טהור הוא - כשפשט הנגע בכל העור כך כשנהפכה כל המלכות למינות תבא גאולה: כי ידין ה' עמו - להביא להם גאולה: כי יראה כי אזלת יד - שתלך ותחזק ידן של מסורות ומצליחין במלשינותן: שיתמעטו התלמידים - שמחזיקין ידי ישראל להחזירן למוטב: שתכלה פרוטה - והיינו אזלת יד שיהו בידים ריקניות: כביכול - כאלו יכולין לומר דבר זה כלפי מעלה: אין עוזר ואין סומך לישראל - שיהיו שפלים למאד ואומר אין עוזר וסומך שיהיו מתייאשין מן הגאולה: דמעסקי ביה - לידע מתי יבא: ועקרב - נושך האדם פתאום: וחד חרוב - שאלף שנה יהיה חרוב חוץ מששת אלפים אלו דהיינו אלף שביעי: תרי - אלפים הוא חרב אלף שביעי ואלף שמיני: יומו של הקב"ה אלף שנה שנאמר כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור: משמט - ונעשה חרב: שכולו שבת - שהעולם משמט: הוי עלמא - העולם כך מתקיים: ב' אלפים היה תהו - תחת שלא ניתנה עדיין תורה והיה העולם כתוהו ומאדם הראשון עד שהיה אברהם בן נ"ב שנה איכא אלפים שנה כדמוכחי קראי דכשנשלמו אלפים שנה עסק אברהם בתורה שנאמר (בראשית י״ב:ה׳) ואת הנפש אשר עשו בחרן ומתרגמינן דשעבידו לאורייתא בחרן ואמרינן במסכת ע"ז (דף ט.) גמירי דההוא שעתא הוה אברהם בר חמשין ותרתי שנין: ושני אלפים תורה - מן הנפש אשר עשו בחרן עד [אלפים] שנות המשיח ארבעים (ושמנים) שנה עד שנולד יצחק וששים שנה משנולד יצחק עד שנולד יעקב הרי ק"ח וק"ל שהיו ליעקב כשבא למצרים הרי רל"ח ורד"ו שעמדו במצרים הרי תמ"ח ומשיצאו ממצרים עד שנבנה בית ראשון ת"פ דכתיב (מלכים א ו׳:א׳) ויהי בשמנים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים וגו' הרי תתקכ"ח ות"י שעמד בית ראשון כדמוכחי קראי על פי חשבון שנות המלכים וע' דגלות בבל ות"כ שעמד בית שני הרי תת"ק ותתקכ"ח הרי אלפים פחות קע"ב וקע"ב קודם השלמת ד' אלפים נחרב הבית ולסוף אותן קע"ב נשלמו שני אלפים תורה ואיידי דאמר שני אלפים תוהו קאמר שני אלפים תורה ולא שתכלה תורה אחר שני אלפים. מ"ר: ושני אלפים שנות המשיח - שלאחר שני אלפים תורה הוה דינו שיבא משיח ותכלה הגלות ויבטל השיעבוד מישראל:

סנהדרין צז.

Navigate the library