טוען את הדף…
״כָּל הַנּוֹגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ יִקְדָּשׁ״ – שׁוֹמֵעַ אֲנִי, בֵּין רָאוּי בֵּין שֶׁאֵינוֹ רָאוּי? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כְּבָשִׂים״ – מָה כְּבָשִׂים רְאוּיִין, אַף כֹּל רָאוּי. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: ״עוֹלָה״ – מָה עוֹלָה רְאוּיָה, אַף כֹּל רָאוּי. וְתַרְוַיְיהוּ מַאי קָא מְמַעֲטוּ? פְּסוּלֵי. מָר מַיְיתֵי לַהּ מִ״כְּבָשִׂים״, וּמָר מַיְיתֵי לַהּ מֵ״עוֹלָה״. וְהָאָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: עוֹלַת הָעוֹף פְּסוּלָה אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. מַאן דְּמַיְיתֵי לַהּ מִ״כְּבָשִׂים״ – כְּבָשִׂים אִין, אֲבָל עוֹלַת הָעוֹף לָא. וּמַאן דְּמַיְיתֵי לַהּ מֵ״עוֹלָה״ – אֲפִילּוּ עוֹלַת הָעוֹף נָמֵי. אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי: כִּדְתַנְיָא, ״דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ״ – לְרַבּוֹת אֶת הַזּוֹרֵק, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: ״אוֹ זָבַח״ – לְרַבּוֹת אֶת הַזּוֹרֵק. וְתַרְוַיְיהוּ מַאי קָא מְרַבּוּ? זְרִיקָה. מָר מַיְיתֵי לַהּ מִ״דָּם יֵחָשֵׁב״, וּמָר מַיְיתֵי לַהּ מֵ״אוֹ זָבַח״. וְהָאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: שָׁחַט וְזָרַק אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. לְדִבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת; לְדִבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא, חַיָּיב שְׁתַּיִם. הָא אִיתְּמַר עֲלַהּ, אָמַר אַבָּיֵי: אַף לְדִבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא נָמֵי אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת, דְּאָמַר קְרָא ״שָׁם תַּעֲלֶה עֹלוֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה״. עָרְבִינְהוּ רַחֲמָנָא לְכוּלְּהוּ עֲשִׂיּוֹת. דִּינֵי מָמוֹנוֹת דָּנִין בַּיּוֹם וְכוּ׳. (סִימָן: מִשְׁפָּט, מַעֲנֶה, מַטֶּה.) מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר פָּפָּא: דְּאָמַר קְרָא ״וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכׇל עֵת״. אִי הָכִי, תְּחִלַּת דִּין נָמֵי? כִּדְרָבָא, דְּרָבָא רָמֵי: כְּתִיב ״וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכׇל עֵת״, וּכְתִיב ״וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו״. הָא כֵּיצַד? יוֹם לִתְחִלַּת דִּין, לַיְלָה לִגְמַר דִּין. מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי מֵאִיר, דְּתַנְיָא: הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״עַל פִּיהֶם יִהְיֶה כׇּל רִיב וְכׇל נָגַע״? וְכִי מָה עִנְיַן רִיבִים אֵצֶל נְגָעִים? אֶלָּא מַקִּישׁ רִיבִים לִנְגָעִים: מָה נְגָעִים בַּיּוֹם, דִּכְתִיב ״וּבְיוֹם הֵרָאוֹת בּוֹ״, אַף רִיבִים בַּיּוֹם. וּמָה נְגָעִים שֶׁלֹּא בְּסוֹמִין, דִּכְתִיב ״לְכׇל מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן״, אַף רִיבִים שֶׁלֹּא בְּסוֹמִין. וּמַקִּישׁ נְגָעִים לְרִיבִים: מָה רִיבִים שֶׁלֹּא בִּקְרוֹבִים, אַף נְגָעִים שֶׁלֹּא בִּקְרוֹבִים. אִי מָה רִיבִים בִּשְׁלֹשָׁה – אַף נְגָעִים בִּשְׁלֹשָׁה? וְדִין הוּא: מָמוֹנוֹ בִּשְׁלֹשָׁה, גּוּפוֹ לָא כׇּל שֶׁכֵּן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל אֶחָד וְגוֹ׳״. הָא לָמַדְתָּ שֶׁאֲפִילּוּ כֹּהֵן אֶחָד רוֹאֶה אֶת הַנְּגָעִים. הָהוּא סַמְיָא דַּהֲוָה בְּשִׁבְבוּתֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, דַּהֲוָה דָּאֵין דִּינָא, וְלָא אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן וְלָא מִידֵּי. הֵיכִי עָבֵיד הָכִי? וְהָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כִּסְתַם מִשְׁנָה, וּתְנַן: כׇּל הַכָּשֵׁר לָדוּן כָּשֵׁר לְהָעִיד, וְיֵשׁ שֶׁכָּשֵׁר לְהָעִיד וְאֵין כָּשֵׁר לָדוּן. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לְאֵתוֹיֵי סוֹמֵא בְּאַחַת מֵעֵינָיו. רַבִּי יוֹחָנָן סְתָמָא אַחְרִיתָא אַשְׁכַּח: דִּינֵי מָמוֹנוֹת דָּנִין בַּיּוֹם, וְגוֹמְרִין בַּלַּיְלָה. מַאי אוּלְמֵיהּ דְּהַאי סְתָמָא מֵהַאי סְתָמָא? אִי בָּעֵית אֵימָא: סְתָמָא דְּרַבִּים עֲדִיף, וְאִי בָּעֵית אֵימָא: מִשּׁוּם דְּקָתָנֵי לַהּ גַּבֵּי הִלְכְתָא דְּדִינָא. וְרַבִּי מֵאִיר, הַאי ״וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכׇל עֵת״ מַאי דָּרֵישׁ בֵּיהּ? אָמַר רָבָא: לְאֵיתוֹיֵי יוֹם הַמְעוּנָּן. דִּתְנַן: אֵין רוֹאִין אֶת הַנְּגָעִים שַׁחֲרִית, וּבֵין הָעַרְבַּיִם, וְלֹא בְּתוֹךְ הַבַּיִת, וְלֹא בְּיוֹם הַמְעוּנָּן, מִפְּנֵי שֶׁכֵּהָה נִרְאֵית עַזָּה. וְלֹא בַּצׇּהֳרַיִם, מִפְּנֵי שֶׁעַזָּה נִרְאֵית כֵּהָה. וְרַבִּי מֵאִיר, הַאי ״בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתָנֵי רַבָּה בַּר חֲנִינָא קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן: ״וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו״ – בַּיּוֹם אַתָּה מַפִּיל נַחֲלוֹת, וְאִי אַתָּה מַפִּיל נַחֲלוֹת בַּלַּיְלָה. אֲמַר לֵיהּ: אֶלָּא מֵעַתָּה, מַאן דְּשָׁכֵיב בִּימָמָא יִרְתוּן לֵיהּ בְּנֵיהּ, וּמַאן דְּשָׁכֵיב בְּלֵילְיָא לָא יִרְתוּן לֵיהּ בְּנֵיהּ? דִּילְמָא דִּין נַחֲלוֹת קָאָמְרַתְּ? דְּתַנְיָא: ״וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחֻקַּת מִשְׁפָּט״ – אוֹרְעָה כָּל הַפָּרָשָׁה כֻּולָּהּ לִהְיוֹת דִּין. כִּדְרַב יְהוּדָה אָמַר רַב, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: שְׁלֹשָׁה שֶׁנִּכְנְסוּ לְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה, רָצוּ – כּוֹתְבִין, רָצוּ – עוֹשִׂין דִּין. שְׁנַיִם – כּוֹתְבִין וְאֵין עוֹשִׂין דִּין. וְאָמַר רַב חִסְדָּא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בַּיּוֹם, אֲבָל בַּלַּיְלָה כּוֹתְבִין וְאֵין עוֹשִׂין דִּין, מִשּׁוּם דְּהָווּ לְהוּ עֵדִים, וְאֵין עֵד נַעֲשֶׂה דַּיָּין. אֲמַר לֵיהּ: אִין, הָכִי קָאָמֵינָא. דִּינֵי נְפָשׁוֹת דָּנִין בַּיּוֹם וְכוּ׳. מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב שִׁימִי בַּר חִיָּיא: אָמַר קְרָא, ״וְהוֹקַע אוֹתָם לַה׳ נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ״. אָמַר רַב חִסְדָּא: מִנַּיִין לְהוֹקָעָה שֶׁהִיא תְּלִיָּיה? דִּכְתִיב: ״וְהוֹקַעֲנוּם לַה׳ בְּגִבְעַת שָׁאוּל בְּחִיר ה׳״.כל הנוגע - אפי' פסולין: יקדש - ולא ירד: שומע אני - בין שנראה בין שלא נראה כגון שאור ודבש ואיל וצבי וחולין: ת"ל כבשים - דסמיך ליה וזה אשר תעשה על המזבח כבשים בני שנה וגו': עולה - בההוא קרא נמי כתיב: ותרוייהו - קא ממעטי פסולין שלא נראו מעולם: לרבות את הזורק - דם קדשים בחוץ שהוא בכרת ומתרבי מדם שפך ובפרשת שחוטי חוץ כתיב: או זבח - גבי מעלה בחוץ כתיב: שחט וזרק - בהעלם אחד לרבי ישמעאל אינו חייב אלא חטאת אחת דמייתי ליה לזורק מכרת דכתיב בשוחט וכיון דחד כרת וחד לאו אתרוייהו אין חילוק חטאת ביניהם כי עבדינהו בהעלם אחת: ולרבי עקיבא - דיליף זורק מכרת דכתיב גבי מעלה הוו להו שוחט וזורק שני כריתות וחייב שתים: אף לר' עקיבא אינו חייב אלא אחת - דאע"ג דאיכא שתי כריתות הואיל ואין בהן אלא אזהרה אחת אין חילוק חטאת ביניהם דאילו במעלה כתיבא אזהרה באפי נפשה (דברים י״ב:י״ג) השמר לך פן תעלה עולותיך ואילו שוחט וזורק אין בהם אזהרה אלא מהיקש דאיתקש למעלה דכתיב שם תעלה עולותיך ושם תעשה איתקש שאר עשיות להעלאה ומהכא נפקא לשוחט וזורק (זבחים דף קז.): ביום הנחילו - משפט נחלות דהיינו דיני ממונות ביום: לילה לגמר דין - דכתיב ושפטו ועיקר משפט היינו גמר דין: ריבים - אפי' גמר דין משמע: לאיתויי סומא באחת מעיניו - ורבי מאיר היא דמקיש ריבים לנגעים: סתמא אחריתא אשכח - דמכשר סומין: בלילה - דומיא דסומא: סתמא דרבים עדיף - דההיא רבי מאיר היא וכיון דבדוכתא אחריתי הדר רבי וסתם כרבנן עבדינא כוותיה: משום דקתני לה - להא דדנין בלילה גבי הלכתא דדינא הכא בסנהדרין (דף לב.) תניא רבי גבי דיני ממונות שמע מינה עיקר היא למילף מינה דאילו ההיא דכל הכשר במסכת נדה (דף מט:) תניא רבי אגב גררא דתניא התם כי הני מילי טובא בפ' בא סימן הלכך לאו אליבא דהלכתא סתם אלא משום דמצריך ותני הנך דדמו אהדדי כגון כל שחייב בראשית הגז חייב במתנות ויש שחייב במתנות ואין חייב בראשית הגז ודכוותיה טובא: לאיתויי יום המעונן - אע"ג דלראיית נגעים לא חזו לשפוט חזי: שחרית ובין הערבים - אין כח אור החמה קיים: מפני שכהה נראית עזה - ומטמאינן ליה שלא כדין: ולא בצהרים - שאור החמה חזק ומבלבל את העינים ואתי לטהר את הטמא: מאי עביד ליה - הא נפקא ליה מהיקשא: ואי אתה מפיל כו' - מפרש לה ואזיל: דילמא דיני נחלות קאמרת - דביום הויא צואת מת דין פסוק ואין צריך עוד לדיינין ובלילה לא הוי דין פסוק וצריך דיינין ואלו ששמעו צואת המת יעידו בפניהם: לחוקת משפט - בפרשת נחלות דאיש כי ימות וגו' כתיבא: אורעה - נסתיימה: להיות דין - דמשמע הפלת נחלות דין קצוב הוא בשעת המיתה הכל כמו שאמר המת ואין הדבר צריך דיינין אלא כל אחד מיורשיו יחזקוהו שומעי הצוואה בשלו: רצו כותבין - בלשון עדות והיורשים יבאו לב"ד וב"ד יעשו כפי הצוואה: רצו עושין דין - השומעין רשאין ושליטין להיות מחזיקין כל אחד בשלו הכל כמו ששמעו: שנים אין עושין דין - דמתחילתו לא נראו להיות לדיינין: אבל בלילה - שאינו ראוי לדון כותבין ואין עושין דין אפילו למחר שמתחלתן לא נראו לישב לשם דין:יום לתחלת דין - ואיפכא ליכא למימר דמסתמא תחלת הדין עיקר ועוד ביום הנחילו קבלת עדות הוא דהוי כתחלת הדין: דכתיב וביום הראות בו - מכנגע נראה לי דריש ליה רבא בפ"ק דמועד קטן (דף ח. ושם) לי ולא לאורי וקרא דהכא מוקים לה דיש יום שאי אתה רואה אותו היכא דנגע נולד בחתן ונותנין לו ז' ולאיצטליתו אלא אורחא דהש"ס להביא הפשוט דאי לא כנגע נראה לי הוה מוקמינן קרא דהכא ביום ולא בלילה וכה"ג איכא בכמה דוכתין: סתמא אחרינא אשכח דיני ממונות מתחילין ביום וגומרין בלילה - תימה דילמא טעמא דמתני' דהכא משום דכתיב ושפטו את העם בכל עת אבל לענין סומא מקשינן ריבים לנגעים: דילמא דיני נחלות קא אמרת - פ"ה דביום הויא צואת המת דין פסוק וא"צ הדבר עוד לדיינין וצריך לאוקומי קרא כשהקנה דדברי שכיב מרע לאו ככתובין וכמסורין מדאורייתא אלא מדרבנן: שלשה שנכנסו לבקר כו' - מפורש בפ"ק (דף ט. ושם) גבי בזמן שהתרו בהן: