סנהדריןפה.
טוען את הדף…
וְרַבִּי שִׁמְעוֹן הָאָמַר: כׇּל מְלָאכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לְגוּפָהּ – פָּטוּר עָלֶיהָ. בְּעוֹ מִינֵּיהּ מֵרַב שֵׁשֶׁת: בֵּן מַהוּ שֶׁיֵּעָשֶׂה שָׁלִיחַ לְאָבִיו, לְהַכּוֹתוֹ וּלְקַלְלוֹ? אֲמַר לְהוּ: וְאַחֵר מִי הִתִּירוֹ? אֶלָּא, כְּבוֹד שָׁמַיִם עָדִיף. הָכָא נָמֵי, כְּבוֹד שָׁמַיִם עָדִיף. מֵיתִיבִי: וּמָה מִי שֶׁמִּצְוָה לְהַכּוֹתוֹ, מִצְוָה שֶׁלֹּא לְהַכּוֹתוֹ; מִי שֶׁאֵינוֹ מִצְוָה לְהַכּוֹתוֹ, אֵינוֹ דִּין שֶׁמִּצְוָה שֶׁלֹּא לְהַכּוֹתוֹ? מַאי לָאו אִידֵּי וְאִידֵּי בִּמְקוֹם מִצְוָה? הָא – בִּבְנוֹ, הָא – בְּאַחֵר. לָא, אִידֵּי וְאִידִי לָא שְׁנָא בְּנוֹ וְלָא שְׁנָא אַחֵר. וְלָא קַשְׁיָא: כָּאן – בִּמְקוֹם מִצְוָה, כָּאן – שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם מִצְוָה. וְהָכִי קָתָנֵי: וּמָה בִּמְקוֹם מִצְוָה, שֶׁמִּצְוָה לְהַכּוֹתוֹ – מִצְוָה שֶׁלֹּא לְהַכּוֹתוֹ; שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם מִצְוָה, שֶׁאֵינוֹ מִצְוָה לְהַכּוֹתוֹ – אֵינוֹ דִּין שֶׁמִּצְוָה שֶׁלֹּא לְהַכּוֹתוֹ? תָּא שְׁמַע: הַיּוֹצֵא לֵיהָרֵג וּבָא בְּנוֹ וְהִכָּהוּ וְקִילְּלוֹ – חַיָּיב, בָּא אַחֵר וְהִכָּהוּ וְקִילְּלוֹ – פָּטוּר. וְהָוֵינַן בַּהּ: מַאי שְׁנָא בְּנוֹ וּמַאי שְׁנָא אַחֵר? וְאָמַר רַב חִסְדָּא: בִּמְסָרְבִין בּוֹ לָצֵאת וְאֵינוֹ יוֹצֵא. רַב שֵׁשֶׁת מוֹקֵי לַהּ בְּשֶׁאֵין מְסָרְבִין בּוֹ לָצֵאת. אִי הָכִי, אַחֵר נָמֵי? אַחֵר – גַּבְרָא קְטִילָא הוּא. וְהָאָמַר רַב שֵׁשֶׁת: בִּיְּישׁוֹ יָשֵׁן וָמֵת – חַיָּיב? הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? בְּשֶׁהִכָּהוּ הַכָּאָה שֶׁאֵין בָּהּ שָׁוֶה פְּרוּטָה. וְהָאָמַר רַבִּי אַמֵּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הִכָּהוּ הַכָּאָה שֶׁאֵין בָּהּ שָׁוֶה פְּרוּטָה – לוֹקֶה? מַאי ״פָּטוּר״ דְּקָאָמַר? פָּטוּר מִמָּמוֹן. מִכְלָל דִּבְנוֹ חַיָּיב בְּמָמוֹן? אֶלָּא בְּדִינוֹ. הָכָא נָמֵי, בְּדִינוֹ. אֶלָּא, אַחֵר הַיְינוּ טַעְמָא דְּפָטוּר, דְּאָמַר קְרָא: ״וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר״ – בְּעוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה עַמְּךָ. הָתִינַח קְלָלָה, הַכָּאָה מְנָלַן? דְּמַקְּשִׁינַן הַכָּאָה לִקְלָלָה. אִי הָכִי, בְּנוֹ נָמֵי? כִּדְאָמַר רַב פִּינְחָס: בְּשֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה. הָכִי נָמֵי, בְּשֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה. אִי הָכִי, אַחֵר נָמֵי? אָמַר רַב מָרִי: ״בְּעַמְּךָ״ – בִּמְקוּיָּם שֶׁבְּעַמְּךָ. אִי הָכִי, בְּנוֹ נָמֵי?ור' שמעון אית ליה מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה - בפרק המצניע (שבת ד' צנ:) גבי המוציא את המת במטה: מהו שיעשה שליח - ב"ד לאביו אם נתחייב אביו נדוי או מלקות: ואחר מי התירו - לקללו ולהכות את חבירו והלא כל ישראל הוזהרו על הכאת חביריהם ועל קללתם כדילפינן בד' מיתות (לעיל ד נח:) אפ"ה נעשה שליח ב"ד לכך דכתיב (דברים כ״ה:ג׳) ארבעים יכנו וכתיב (במדבר ה׳:כ״א) יתן ה' אותך: ומה מי שמצוה להכותו - ברייתא תניא הכי במכילתא: מאי לאו אידי ואידי - מצוה ואינה מצוה תרוייהו במקום מצוה והא בבנו והא באחר והכי קאמר ויליף אזהרה למכה אביו ומה אחר שמצוה להכותו במקום מצוה דכתיב יכנו מצוה שלא להכותו יותר מארבעים דכתיב (דברים כה) ולא יוסיף פן יוסיף בנו שאינו מצוה להכותו אפילו במקום מצוה אלמא אינו נעשה שליח לכך אינו דין שמוזהר שלא להכותו שלא במקום מצוה: ומה במקום מצוה שמצוה להכותו מצוה שלא להכותו - יותר מארבעים שלא במקום מצוה לא כל שכן ויליף אזהרה למכה אביו או חבירו מהכא: בא אחר והכהו וקיללו פטור - קס"ד פטור ממלקות: ואינו יוצא - ואשמעי' דבנו אינו נעשה שליח בית דין לכופו לצאת וקשיא לרב ששת: ה"ג והאמר רב ששת ביישו ישן ומת חייב - ביישו ישן ומת תוך שינתו: חייב - דהא מתביישין בניו והאי נמי ל"ש: מכלל - דחייב דקתני גבי בנו ממון קאמר בתמיה והא באין בה שוה פרוטה מוקמת לה: אלא - על כרחך חייב בדינו קאמר מיתה: הכא נמי - דתני גבי אחר פטור בדינו קאמר וממלקות פטר ליה ואכתי מאי שנא: בעושה מעשה עמך - וזה שעובר עבירה שחייב מיתה לאו עושה מעשה עמך הוא: התינח קללה - דכתיב ביה בעמך: מקשינן - כלומר גמרינן במה מצינו ואיכא דאמרי היקשא דכתיב מכה אביו ומקלל אביו גבי הדדי באלה המשפטים אלא שמקרא אחד מפסיק בינתים: אי הכי בנו נמי - דהא לא כתיב אזהרה במקלל אביו אלא במקלל חברו שאביו בכלל עמך בפ' ד' מיתות (לעיל סנהדרין ד' סו.): דרב פנחס - משמיה דרבא במסכת חגיגה בסוף חומר בקודש: במקוים - הראוי להתקיים ולא זה שנגמר דינו:ורבי שמעון האמר מלאכה שאינה וכו' - הא דקיימא לן הלכה כר' שמעון בגרירה לאו שגגת סקילה היא דאי עביד תריץ הוי כלאחר יד כדאיתא שלהי פ' כירה (שבת דף מו: ושם) ועוד דאינה צריכה לגופה ועוד דאפי' לר' יהודה כל אין מתכוין דלא פסיק רישיה פטור מדאורייתא דלא הוי מלאכת מחשבת וכן משמע ביומא (דף לד:) גבי עששיות דאמרי' צירוף דרבנן פי' כי האי משום דאין מתכוין ולא הוי מלאכת מחשבת והתירו משום דאין שבות במקדש וכן מוכח בההיא דהמכבד והמרבץ דהא רבנן דסבירא להו כרבי יהודה בדבר שאין מתכוין ופטרי אפילו ישוה גומות וכן בפרק ספק אכל (כריתות דף כ.) דמתעסק שאינו מתכוין למלאכה פטור כ"ש היכא דאינו מתכוין אלא לגרירה והא דמחייב רבי יהודה בכריתות נתכוין לכבות את העליונות והובערו התחתונות מאליהן היינו התם משום דהוי פסיק רישיה וחשיב מלאכת מחשבת כיון שיודע שיבעיר ור' שמעון דפוטר משום דאינה צריכה לגופה ולא בעי מלאכת מחשבת דהא ר' שמעון מחייב מקלקל בהבערה ומקלקל דמיפטר בשאר מלאכות היינו משום דלא הוי מלאכת מחשבת כדמוכח שלהי פרק קמא דחגיגה (דף י.) מכלל דבהבערה לא חיישינן והא דשרינן לבעול לכתחלה בשבת אם להנאת עצמו הוא צריך אפילו דם חבורי מחבר ה"ט משום דאינה צריכה לגופה ור' אליעזר דמחייב חטאת במכבד ומרבץ לאו משום דליהוי פסיק רישיה דהא שרי לר' שמעון לכתחלה אלא חשיב תיקון לכיבוד ולריבוץ כעין בנין ואפילו בלא השוואת גומות דבדבר מועט מיחייב משום בונה כדאשכחן גודלת ופוקסת ובס"פ כירה (שבת דף מז:) דהוי שרי לטלטל נר הדולק בשבת אי לאו משום דבסיס לדבר האסור היינו משום דאי מכבה בלא מתכוין אינה צריכה לגופה היא ומיהו תימה דהא לשמואל קאמר בפרק כירה דבדבר שאין מתכוין סבר לה כר"ש ובמלאכה שאינה צריכה לגופה סבר לה כר' יהודה וכיון דסבר כר"י במלאכה שאינה צריכה לגופה היכי שרי דבר שאין מתכוין דשרי התם (דף מא:) גבי מיחם שפינהו לתת לתוכו מים להפשיר אפי' שיעור לצרף דהוה ליה שגגת סקילה וי"ל דהא דאסרינן הכא קוץ וסילוא משום דחיישינן כשמתחיל להסיר שמא יתהפך דלא סגי אי לא הוי פסיק רישיה ולא יניח בשביל כך אבל שאר דבר שאין מתכוין דלא פסיק רישיה הוא שרי וליטול קוץ בשבת מודה שמואל אע"ג דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה דקסבר מקלקל בחבורה פטור: הא בבנו הא באחר - רוצה ללמד מכאן אזהרה למכה אביו דלא נפיק מפן יוסיף כיון דאינו מצווה להכותו ומשמע בסמוך דאפי' ביוצא ליהרג נפקא לן אזהרה לבנו דחייב דמוקי לה רב חסדא במסרבין בו לצאת ואע"ג דאין מזהירין מן הדין הני מילי להלקותו ומיהו קשה היכי אתא בנו בקל וחומר מאחר כיון דאחר פטור במסרבין בו לצאת ואינו יוצא ושמא גלויי מילתא בעלמא הוא דפן יוסיף מיירי אפי' בבנו אע"ג דארבעים יכנו לא מיירי בבנו: והאמר רב ששת ביישו וכו' - תימה דבפ' החובל (ב"ק דף פו: ושם) בעי רבי אבא בר ממל ביישו ישן ומת מהו ולא איפשיטא והכא פריך בפשיטות ויש ספרים דגרסינן והאמר רב ששת ביישו ישן חייב ולא גרס ומת ולא נהירא דמה ענין ישן ליוצא ליהרג ועוד מאי קמ"ל רב ששת מתניתין היא בפרק החובל המבייש את הישן חייב ור"ת גריס והאמר רב ששת ביישו חייב ואיוצא ליהרג קאי מיהו אין כל כך תימה אם לא הביא דברי רב ששת בפרק החובל למיפשט ההיא בעיא דכי האי גוונא אשכחן בנדרים בפרק אין בין המודר (נדרים ד' לה: ושם) דאיבעיא לן הנהו כהני שלוחי דידן או שלוחי דשמיא ולא מייתי התם דברי רב הונא בריה דרב יהושע דאמר בפרק קמא דקדושין (דף כג: ושם) הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו דאי שלוחי דידן מי איכא מידי דאנן לא מצינן עבדין ושלוחי דידן עבדי: הכהו הכאה שאין בה וכו' - תימה אמאי לקי הא פן יוסיף לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא דמיניה נפקא לן אזהרה למכה אביו כדאיתא בספרי ובירושלמי: