Sanhedrin 56a · Talmud

בְּכׇל יוֹם דָּנִין אֶת הָעֵדִים בְּכִינּוּי, ״יַכֶּה יוֹסִי אֶת יוֹסִי״. נִגְמַר הַדִּין, לֹא [הָיוּ] הוֹרְגִין בְּכִינּוּי, אֶלָּא מוֹצִיאִין כׇּל אָדָם לַחוּץ. שׁוֹאֲלִין אֶת הַגָּדוֹל שֶׁבֵּינֵיהֶן וְאוֹמֵר לוֹ: ״אֱמוֹר מַה שֶׁשָּׁמַעְתָּ בְּפֵירוּשׁ״. וְהוּא אוֹמֵר, וְהַדַּיָּינִין עוֹמְדִין עַל רַגְלֵיהֶן וְקוֹרְעִין, וְלֹא מְאַחִין. וְהַשֵּׁנִי אוֹמֵר: ״אַף אֲנִי כָּמוֹהוּ״, וְהַשְּׁלִישִׁי אוֹמֵר: ״אַף אֲנִי כָּמוֹהוּ״. גְּמָ׳ תָּנָא: עַד שֶׁיְּבָרֵךְ שֵׁם בְּשֵׁם. מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר שְׁמוּאֵל: דְּאָמַר קְרָא ״וְנוֹקֵב שֵׁם וְגוֹ׳ בְּנׇקְבוֹ שֵׁם יוּמָת״. מִמַּאי דְּהַאי ״נוֹקֵב״ לִישָּׁנָא דְּבָרוֹכֵי הוּא? דִּכְתִיב: ״מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל״. וְאַזְהַרְתֵּיהּ מֵהָכָא: ״אֱלֹהִים לֹא תְּקַלֵּל״. וְאֵימָא: מִיבְרַז הוּא, דִּכְתִיב ״וַיִּקֹּב חֹר בְּדַלְתּוֹ״, וְאַזְהַרְתֵּיהּ מֵהָכָא: ״וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם... לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה׳ אֱלֹהֵיכֶם״? בָּעֵינָא שֵׁם בְּשֵׁם, וְלֵיכָּא. וְאֵימָא דְּמַנַּח שְׁנֵי שֵׁמוֹת אַהֲדָדֵי, וּבָזַע לְהוּ? הַהוּא נוֹקֵב וְחוֹזֵר וְנוֹקֵב הוּא. וְאֵימָא דְּחָיֵיק שֵׁם אַפּוּמָּא דְסַכִּינָא, וּבָזַע בַּהּ? הַהוּא חוּרְפָּא דְסַכִּינָא הוּא דְּקָא בָזַע. אֵימָא: פָּרוֹשֵׁי שְׁמֵיהּ הוּא, דִּכְתִיב: ״וַיִּקַּח מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֵת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְּשֵׁמוֹת״. וְאַזְהַרְתֵּיהּ מֵהָכָא: ״אֵת ה׳ אֱלֹהֶיךָ תִּירָא״. חֲדָא, דְּבָעֵינָא שֵׁם בְּשֵׁם וְלֵיכָּא. וְעוֹד, הָוְיָא לֵיהּ אַזְהָרַת עֲשֵׂה, וְאַזְהָרַת עֲשֵׂה לָא שְׁמַהּ אַזְהָרָה. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: אָמַר קְרָא ״וַיִּקֹּב... וַיְקַלֵּל״, לְמֵימְרָא דְּנוֹקֵב קְלָלָה הוּא. וְדִילְמָא עַד דְּעָבֵד תַּרְוַיְיהוּ? לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דִּכְתִיב: ״הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל״, וְלָא כְּתִיב: ״הוֹצֵא אֶת הַנֹּקֵב וְהַמְקַלֵּל״. שְׁמַע מִינַּהּ חֲדָא הִיא. תָּנוּ רַבָּנַן: ״אִישׁ״ – מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִישׁ אִישׁ״? לְרַבּוֹת אֶת הַגּוֹיִם, שֶׁמּוּזְהָרִין עַל בִּרְכַּת הַשֵּׁם כְּיִשְׂרָאֵל. וְאֵינָן נֶהֱרָגִין אֶלָּא בְּסַיִיף, שֶׁכׇּל מִיתָה הָאֲמוּרָה בִּבְנֵי נֹחַ אֵינָהּ אֶלָּא בְּסַיִיף. וְהָא מֵהָכָא נָפְקָא? מֵהָתָם נָפְקָא: ״ה׳״ – זוֹ בִּרְכַּת הַשֵּׁם. אָמַר רַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא: לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לְרַבּוֹת אֶת הַכִּינּוּיִין, וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי מֵאִיר. דְּתַנְיָא: ״אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ״ – מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: ״וְנֹקֵב שֵׁם ה׳ מוֹת יוּמָת״! לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר ״וְנֹקֵב שֵׁם מוֹת יוּמָת״, יָכוֹל לֹא יְהֵא חַיָּיב אֶלָּא עַל שֵׁם הַמְיוּחָד בִּלְבַד? מִנַּיִין לְרַבּוֹת כָּל הַכִּינּוּיִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו״ – מִכׇּל מָקוֹם. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַל שֵׁם הַמְיוּחָד בְּמִיתָה, וְעַל הַכִּינּוּיִין בְּאַזְהָרָה. וּפְלִיגָא דְּרַבִּי מְיָישָׁא, דְּאָמַר רַבִּי מְיָישָׁא: בֶּן נֹחַ שֶׁבֵּירַךְ אֶת הַשֵּׁם בְּכִינּוּי, לְרַבָּנַן חַיָּיב. מַאי טַעְמָא? דְּאָמַר קְרָא: ״כַּגֵּר כָּאֶזְרָח״. גֵּר וְאֶזְרָח הוּא דְּבָעֵינַן ״בְּנׇקְבוֹ שֵׁם״, אֲבָל גּוֹי – אֲפִילּוּ בְּכִינּוּי. וְרַבִּי מֵאִיר, הַאי ״כַּגֵּר כָּאֶזְרָח״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? גֵּר וְאֶזְרָח בִּסְקִילָה, אֲבָל גּוֹי בְּסַיִיף. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וְאִיתְרַבּוֹ, אִיתְרַבּוֹ – קָא מַשְׁמַע לַן. וְרַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא, אַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן, הַאי ״כַּגֵּר כָּאֶזְרָח״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? גֵּר וְאֶזְרָח הוּא דְּבָעֵינַן שֵׁם בְּשֵׁם, אֲבָל גּוֹי לָא בָּעֵינַן שֵׁם בְּשֵׁם. ״אִישׁ אִישׁ״ – לְמָה לִי? דִּיבְּרָה תוֹרָה כִלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם. תָּנוּ רַבָּנַן: שֶׁבַע מִצְוֹת נִצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ – דִּינִין, וּבִרְכַּת הַשֵּׁם, עֲבוֹדָה זָרָה, גִּילּוּי עֲרָיוֹת, וּשְׁפִיכוּת דָּמִים, וְגָזֵל, וְאֵבֶר מִן הַחַי.

בכל יום - כל זמן שהיו נושאין ונותנין בבדיקת עדים היו דנין אותן בכינוי כלומר היו דנין עמהן ובודקין אותם בכינוי היאך אמר כך אמר יכה יוסי את יוסי האי כינוי לאו כינוי השם קאמר אלא ב"ד מכנין בדבריהם הקללה כלפי אחרים כל מי שמהפך דבריו ומדבר כאדם זה שמדבר ומקלל ותולה באחר קרי ליה כינוי בלשון חכמים ויש לו חבר בשבועות (דף לה.) וגם בלשון המקרא ואל אדם לא אכנה כי לא ידעתי אכנה (איוב ל״ב:כ״א-כ״ב) ולהכי נקט יוסי את יוסי דד' אותיות איכא כשם בן ארבע אותיות דאינו חייב אלא על שם המיוחד דהיינו שם בן ארבע אותיות ומשום דחשבונו של יוסי כחשבונו של אלהים ולהכי נקט יכה זה את זה דילפינן לקמן דאינו חייב עד שיברך שם בשם: נגמר הדין - ובאו לומר חייב הוא לא היו יכולין להרגו על פי עדות ששמעו שהרי לא שמעו מפיהם אלא קללת כינוי: אלא מוציאין את כל אדם לחוץ - דגנאי הוא להשמיע ברכת השם לרבים: וקורעין - בגדיהם: ולא מאחין - עולמית וטעמא מפורש בגמרא: אף אני - שמעתי כמוהו וא"צ לחזור ולהזכיר ברכת השם: גמ' שם בשם - כגון יכה פלוני את פלוני או יקלל שם פלוני את שם פלוני: ונוקב שם בנקבו שם - להכי אהדריה בהאי קרא לומר לך עד שיקוב שם בשם: וממאי דהאי ונוקב שם וגו' - עד לא תעשון לשון קושיא הוא דאין תירוץ בינתים: מברז - שלא לתחוב סכין לדקור נקב בשם הכתוב בקלף: ואזהרתיה מהכא ואבדתם את שמם - וסמיך ליה לא תעשון כן לה' אלהיכם: בענין שם בשם - כדיליף לעיל ובנקיבה לא משכחת שם בשם שינקוב את חבירו: שני שמות אהדדי - כתובים בשתי חתיכות קלף ויתנם זה על זה: נוקב וחוזר ונוקב - בסכין הוא ואין שם נוקב את שם חבירו דלאחר שינקוב העליון ינקוב התחתון: פרושי - באותיותיו ופירושיה: לא שמה אזהרה - ולא ענש עליה מיתה: תרוייהו - פרושי וברוכי ובחדא לא מחייב: איש איש - בברכת השם כתוב איש איש כי יקלל אלהיו וגו' (ויקרא כ״ד:ט״ו): אינה אלא סייף - דכתיב בהו (בראשית ט׳:ו׳) באדם דמו ישפך ומיתה אחרת לא הוזכרה בהם: והא מהכא נפקא - דעכו"ם מוזהרין על ברכת השם: ה' זו ברכת השם - לקמיה דרשינן ויצו ה' אלהים וגו': לא נצרכא - האי איש איש אלא לרבות את הכנויים שיהו העכו"ם מוזהרים על ברכתו כישראל דאי מהתם הוה אמינא שם המיוחד דוקא דכתיב ה' דהאי אלהים דבההוא קרא לאזהרת ע"ז דרשינן ליה לקמן: ואליבא דרבי מאיר - מתוקמא דמחייב ישראל על הכנויין מהאי קרא ואתא איש איש להשוות עובדי כוכבי' וישראל בכל הני כנויים כגון אלהים שדי צבאות ולא דמו לכנויים דמתני' דקתני יכה יוסי את יוסי דכנוי דקתני מתני' דנין את העדים בכינוי לאו כנוי השם הוא כדפרשינן לעיל: על שם המיוחד - דהא כתיב ה' והיינו שם מיוחד דכתיב זה שמי לעולם (שמות ג׳:ט״ו): כי יקלל אלהיו - דהיינו כנוי דלאו שם המיוחד וסמיך ליה מיתה ונוקב שם ה' מות יומת וקאי נמי אכי יקלל אלהיו: וחכ"א על שם המיוחד במיתה - כדכתיב ונוקב שם ה' וגו' והאי ונשא חטאו לאו מיתה אלא ונשא חטאו דכרת: ועל הכנויין באזהרה - אלהים לא תקלל אף על הכנויין נזהר ושם המיוחד נמי בהא אזהרה נפיק דכל אלהים לשון שררה כמו (שם ז) נתתיך אלהים: ופליגא דרבי מיישא - הא דאמר ר' יצחק נפחא לרבות את הכנויים ואליבא דרבי מאיר דמשמע הא לרבנן פטור בן נח על הכנויין פליגא דרבי מיישא דאיהו סבר אע"ג דאמרי רבנן על הכנויין באזהרה בישראל מיהו עובד כוכבים חייב מיתה מכגר וכאזרח מדכתיב גר ואזרח יתירה ש"מ לחיובי עובד כוכבים בכנוי: ור"מ - דאמר גר ואזרח חייבין בכנוי ועובד כוכבים אתרבו מאיש איש ממאי קא ממעט גר ואזרח לבני נח: הואיל ואיתרבו - להאי פרשתא לכנויין איתרבו אף לכל האמור בפרשה ובסקילה: ור' יצחק נפחא אליבא דרבנן - כיון דאמרי רבנן עובדי כוכבים פטורין מן הכנוי כישראל גר ואזרח מאי קא ממעטי אי למעוטינהו מסקילה לא איצטריך דמהיכא תיתי הא לא אתרבו בהא פרשתא דבשלמא לר' מאיר סד"א הואיל ואיתרבי איתרבי: איש איש למה לי - בין לר' מיישא בין לר' יצחק נפחא אליבא דרבנן ברכת השם מויצו ה' אלהים נפקא כנויים מגר ואזרח נפקי לר' מיישא ואי לר' יצחק נפחא הא אמר לרבנן פטורין: שבע מצות - יליף להו לקמן: וגלוי עריות - כולן חוץ מנערה המאורסה כדכתיב (בראשית כ׳:ג׳) גבי אבימלך הנך מת על האשה אשר לקחת והיא בעולת בעל בעולת בעל יש להם נערה המאורסה אין להם:

אינה אלא סייף - ולקמן איכא מ"ד אלא חנק והא דכתיב (בראשית ל״ח:כ״ד) גבי תמר הוציאוה ותשרף לאו משום דדינא הכי דאפילו מיתה לא נתחייבה לא בדינא דידהו ולא בדידן וכשהחמירו עליה לחייבה מיתה כיבמה שזינתה אוקמוה אמיתת בת כהן דבשריפה לפי שהיתה בתו של שם: ואליבא דרבי מאיר - דלרבנן הא אמרי על הכינויין באזהרה ואע"ג דלבני נח אזהרתן זו היא מיתתן כיון דבישראל ליכא מיתה לא מרבי' עו"ג למיתה מקרא דכתיב גבי ישראל דישראל לית בהו מיתה מיהו קשה מנא ליה דפליג רבי יצחק אדרבי מיישא דאפשר דמודה ר' יצחק דמרבינן עובד כוכבים מכגר וכאזרח והכא אקרא דאיש קאי דלא מיתוקם לרבות את העובדי כוכבים אלא לר"מ וי"ל דמכגר וכאזרח לא מרבינן אי לאו דמתרבי עובד כוכבים מאיש איש ומאיש איש לחודא לא הוה מרבינן אי לאו כגר וכאזרח כיון דבישראל ליכא מיתה והא דבעי בסמוך איש איש לרבנן למה לי לא כמו שפ"ה דבעי נמי לר' מיישא דלא קשה ליה כלל אלא לר' יצחק אליבא דרבנן בעי: איש כי יקלל למה לי' - תימה הא איצטריך כדדרשינן בפרק מי שהי' טמא (פסחים צג:) למ"ד מגדף היינו עובד עבודת כוכבים איצטריך כי יקלל לגופיה לאשמועי' דאיכא כרת במברך את השם דכתיב הכא ונשא חטאו וכתיב בחדל לעשות פסח ראשון חטאו ישא ולמ"ד מגדף היינו מברך את השם דאית ביה כרת בהדיא דכתיב את השם הוא מגדף ונכרתה איצטריך האי קרא לאגמורי כרת לחדל פסח שני וי"ל דהכא דריש כי יקלל למ"ל דה"ל למיכתב ונשא חטאו גבי ונוקב שם: ועל הכינויים באזהרה - דכתיב אלהים לא תקלל וכי יקלל אתא לכרת כדדרשינן בפסחים (שם:) ואיכא כרת אכינויין והא דקאמר באזהרה למעוטי מיתה ולא למעוטי כרת:

סנהדרין נו.

Navigate the library