סנהדריןעז.
טוען את הדף…
נְזָקִין, שֶׁעָשָׂה בָּהֶן שׁוֹגֵג כְּמֵזִיד וְאוֹנֶס כְּרָצוֹן – אֵינוֹ דִּין שֶׁחִיֵּיב בָּהֶן אֶת הַמְצַמְצֵם? רַב אַחָא בַּר רַב פּוֹטֵר. אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא: מַאי טַעְמָא דַּאֲבוּהּ דְּאַבָּא דְּפוֹטֵר? אָמַר קְרָא: ״מוֹת יוּמַת הַמַּכֶּה רֹצֵחַ הוּא״. בְּרוֹצֵחַ הוּא דְּחַיֵּיב לַן מְצַמְצֵם, בִּנְזָקִין לָא חַיֵּיב לַן מְצַמְצֵם. אָמַר רָבָא: כְּפָתוֹ וּמֵת בָּרָעָב – פָּטוּר. וְאָמַר רָבָא: כְּפָתוֹ בַּחַמָּה וָמֵת, בְּצִינָּה וָמֵת – חַיָּיב. סוֹף חַמָּה לָבֹא, סוֹף צִינָּה לָבֹא – פָּטוּר. וְאָמַר רָבָא: כְּפָתוֹ לִפְנֵי אֲרִי – פָּטוּר, לִפְנֵי יַתּוּשִׁין – חַיָּיב. רַב אָשֵׁי אָמַר: אֲפִילּוּ לִפְנֵי יַתּוּשִׁין נָמֵי פָּטוּר, הָנֵי אָזְלִי וְהָנֵי אָתוּ. אִיתְּמַר: כָּפָה עָלָיו גִּיגִית, וּפָרַע עָלָיו מַעֲזִיבָה – רָבָא וְרַבִּי זֵירָא, חַד אָמַר: חַיָּיב, וְחַד אָמַר: פָּטוּר. תִּסְתַּיַּים דְּרָבָא הוּא דְּאָמַר פָּטוּר, דְּאָמַר רָבָא: כְּפָתוֹ וּמֵת בָּרָעָב – פָּטוּר. אַדְּרַבָּה, תִּסְתַּיֵּים דְּרַבִּי זֵירָא הוּא דְּאָמַר פָּטוּר, דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא: הַאי מַאן דְּעַיְּילֵיהּ לְחַבְרֵיהּ בְּבֵיתָא דְשֵׁישָׁא וְאַדְלֵיק לֵיהּ שְׁרָגָא וָמֵת – חַיָּיב. טַעְמָא דְּאַדְלֵיק לֵיהּ שְׁרָגָא, הָא לָא אַדְלֵיק לֵיהּ שְׁרָגָא – לָא. אָמְרִי: הָתָם, בְּלָא שְׁרָגָא, לָא מַתְחֵיל הַבְלָאנזקין עשה בו אונס כרצון - היכא דעביד בידים ואפי' ישן כדיליף בב"ק (דף כו:) פצע תחת פצע לחייב על השוגג כמזיד וכו': רב אחא פוטר - דגרמא בעלמא הוא דשמשא קטליה: מות יומת המכה וכו' - סיפיה דקרא דלעיל או באיבה דרבינן מצמצם וכתיב רוצח הוא מיעוטא למעוטי נזקין: כפתו ומת ברעב - דבשעה שכפתו אין כאן דבר הריגה והרעב בא מאליו והולך וחזק לאחר זמן כל שעה ולא דמי לצמצם במים ובאור דההורג מזומן: סוף חמה לבא פטור - כלומר אם לא היתה שם חמה בשעה שכפתו אבל סוף לבא כאן וזה לא יכול לעמוד וסופו למות פטור שלא היה ההורג מזומן להריגה וגרמא הוא ואין דינו מסור לבית דין אלא לשמים: כפתו לפני ארי פטור - דאי נמי לא היה כפות לא היה יכול להציל עצמו מן הארי. בכולהו גרסינן אמר רבא: הני אזלי והני אתו - ולא מת על ידי יתושים הראשונים שהיו מוכנים שם שכמה כתות עברו עליו: כפה עליו גיגית - ומת בהבלא: או שפרע עליו מעזיבה - וזה היה ישן ונכנסה שם הצינה פטור שההורג בא לאחר זמן: בביתא דשישא - שסתום ביותר ואין הבל האור והנר יכול לצאת ממנו: טעמא דאדליק ליה שרגא - שזמן את ההורג: הא לא אדליק ליה שרגא - ומת בהבל פיו דומיא דכפה עליו גיגית פטור:בנזקין לא חייב לן מצמצם - משמע דמחייבי טפי ברוצח מבנזקין ואם כן מדפטרינן לקמן ברוצח תריס כ"ש בנזקין וכן משמע בשלהי כיצד הרגל (ב"ק דף כז: ושם) דפטרינן זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות אפילו קידם וסילקן וא"ת הא אמרינן בריש הכונס (בבא קמא דף נה: ושם) הפורץ גדר בפני בהמת חבירו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ופריך היכי דמי אי בכותל בריא בדיני אדם נמי ליחייב ומאי קושיא הא דמיא לתריס דפטור ונראה לפרש דאכותל קאי ולהכי פריך בדיני אדם נמי ליחייב אכותל ויש ספרים שכתוב בהדיא אכותל ותדע דתנן התם הוציאוה ליסטים הליסטים חייבין ומוקמינן בגמרא דהכישוה במקל ש"מ דבלאו הכשה לא מיחייבי אע"פ שפרצוה לסטים ומיהו יש לדחות דמתניתין להתחייב בנזקיה איירי אבל אאבידה דבהמה מיחייבי וא"ת למאי דפרישית דקאי אכותל לישני דפטור מדיני אדם קאי אבהמה וי"ל דלא שייך למיתני פטור מדיני אדם אם היה שום חיוב (לא) בבהמה (ולא) [או] בכותל אבל כשמתרץ בכותל רעוע אע"ג דאין דומה שיתחייב בדיני שמים אכותל שהוא רעוע כ"כ שיכול ליפול ברוח מצויה או אפי' ברוח שאינה מצויה מ"מ שייך למיתני חייב בדיני שמים כיון שיש דבר שהוא חייב בו כגון הבהמה והשתא אתי שפיר דנקט בפני בהמת חבירו ולא נקט הפורץ גדר של חבירו דמשום בהמה נקט לה ומיהו בסוף הסוגיא דקאמר מהו דתימא כיון דלמיסתר קאי מאי עבד משמע דחיוב דיני שמים קאי נמי אכותל ומצי לפרש דה"ק כלומר למיסתר ולמיפל קאי אי נמי הכי קאמר כיון דלמיסתר קאי שהבעלים מצווין לסותרו שלא יפול על בני אדם סד"א דכל הקודם במצוה זכה ואין לו להניח מלסתור בשביל בהמת חבירו ובדיני שמים נמי לא מחייב קמ"ל אי נמי חייב בדיני שמים קאי נמי אכותל שנהנה הוא בה עד שיזדמנו לו פועלים לתקן: כפתו ומת ברעב - אפי' היה רעב כבר בשעה שכפתו כיון דאם לא היה מתחזק עליו הרעב לא היה מת הוה ליה סוף רעב לבא דלא דמי לכפתו בחמה שכבר נפלה עליו חמה שראוי למות בה: סוף חמה לבא כו' - דלא רבי רחמנא מצמצם אלא במקום שהתחיל בו ההיזק כבר ומיהו אם כפתו בפנים והביאו במקום שסוף חמה לבא וסוף צנה לבא נראה דחייב למ"ד אשו משום חציו דלענין מיתה נמי מחייבין באשו משום חציו כדמוכח בכיצד הרגל (שם דף כב. ושם) ואין חילוק בין מקרב האש אצל הדבר למקרב הדבר אצל האש כדמוכח בריש הכונס (בבא קמא דף נו. ושם) דפריך אי דמטא ניהליה ברוח מצויה בדיני אדם נמי ליחייב וההיא דאשקיל עליה בידקא דמיא דבסמוך אפילו כפתו והביאו שם ואח"כ אשקיל פטור דדמיא לזרק חץ ותריס בידו דאפילו הוא קידם וסילקו פטור וא"ת וההיא דהשיך בו את הנחש דפטור למ"ד מעצמו מקיא אמאי פטור לפי מה שפירש בפרק כיצד הרגל (שם ד' כג: ושם) בשמעתא דפי פרה ששם ידו לתוך פי הנחש והשיך ליחייב משום אשו דודאי הנחש יקיא את הארס וי"ל דשאני התם שעדיין אין הארס בעולם ומיהו קשה ההיא דזרק צרור למעלה דבסמוך דמשמע דאי לא אזלא לצדדין אלא לתחת פטור אמאי ליחייב מידי דהוה אאבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה דחייב משום אשו אי בהדי דאזלי קא מזקי כדאיתא בפ"ק דב"ק (ד' ו.) ושמא אינו מצוי כאן שתפול לתחת ממש ולא תיזיל כלל לצדדין ומיהו זה ודאי קשה דמשמע דלצדדין נמי לא מיחייב אלא משום כחו דפריך אי כחו הוא תיזיל לעיל ודוחק לומר כח כחוש הוא וצריך לומר דהיינו למ"ד אשו משום ממונו והא דתנן בפ"ב דחולין (דף לא.) נפלה סכין מידו ושחט שחיטתו פסולה ודייק טעמא דנפלה הא הפילה הוא כשירה כמאן כרבי נתן דלא בעי כוונה קשה נפלה נמי ליהוי כי הפילה למ"ד אשו משום חציו אם לא נחלק בשחיטה ולא מסתבר לחלק כיון דאפילו מיתה גמרינן מממון אלא נראה דאתיא ההיא סוגיא כמ"ד אשו משום ממונו ומיהו קשה דאי לתחת לאו כחו הוא מאי שנא מהא דתנן באלו הן הגולין (מכות דף ז.) היה מושך במעגילה ונפלה עליו והרגתו פטור משום דשלא כדרך ירידתו הוא והשתא תיפוק ליה דלאו כחו הוא וי"ל דשאני התם דמתוך שמושך למעלה נופל יותר למרחוק עוד יש לפרש דבכל הני דסוף חמה וצנה וארי לבא וזרק צרור למעלה ונפל לתחת אפילו כפתו והביאו שם פטור . דדמי לכח כחו ואש נמי שלא המיתה אלא ברוח מצויה פטור ממיתה אלא דלענין ממון חייב נזק שלם ולא דמי לחצי נזק צרורות אע"ג דכח כחו הוא דהא אשו נמי חייב משום ממונו כדמוכח בפרק כיצד הרגל (ב"ק דף כג. ושם) דמאן דאית ליה משום חציו אית ליה נמי משום ממונו: כפתו לפני ארי פטור - אין חילוק בין יתושין לארי אלא משום דסתם ארי עדיין לא התחיל לחבול בו שאם קפץ כבר עליו הארי לא היה יכול להתעסק לכפותו אבל סתם יתושין כבר התחילו ליפול עליו ואע"ג דהני אזלי והני אתו קסבר לא שנא: כפה עליו גיגית כו' - לא דמי לסוף חמה לבא לסוף צינה לבא דהתם ליכא חמה וצינה כלל ולא מתחיל ביה בשעתיה ולא דמי נמי לכפתו בחמה וצינה דהתם כבר אתו עליה מקודם חמה וצינה שיש בהן כדי להמית אבל הכא ליכא אלא הולך ומתחזק עליו ודמי לכפתו ברעב שכבר יש רעב מעט ותמיד מתחזק ואם תאמר מאי שנא פרע מעזיבה מתריס ובידקא דמיא בכח שני ויש לומר דהכא חייב טפי כדמסיק דמתחיל ביה בשעתיה: