סנהדריןכ.
טוען את הדף…
תּוֹקְפּוֹ שֶׁל בּוֹעַז – עִנְוְותָנוּתוֹ שֶׁל פַּלְטִי בֶּן לַיִשׁ, כְּדַאֲמַרַן. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי דִּכְתִיב ״רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה״? ״רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל״ – זֶה יוֹסֵף וּבוֹעַז. ״וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה״ – זֶה פַּלְטִי בֶּן לַיִשׁ. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מַאי דִּכְתִיב ״שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי״? ״שֶׁקֶר הַחֵן״ – זֶה יוֹסֵף, ״וְהֶבֶל הַיֹּפִי״ – זֶה בּוֹעַז. ״יִרְאַת ה׳ הִיא תִתְהַלָּל״ – זֶה פַּלְטִי בֶּן לַיִשׁ. דָּבָר אַחֵר: ״שֶׁקֶר הַחֵן״ – זֶה דּוֹרוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, ״וְהֶבֶל הַיֹּפִי״ – זֶה דּוֹרוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ, ״יִרְאַת ה׳ הִיא תִתְהַלָּל״ – זֶה דּוֹרוֹ שֶׁל חִזְקִיָּה. דָּבָר אַחֵר: ״שֶׁקֶר הַחֵן״ – זֶה דּוֹרוֹ שֶׁל מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ. ״וְהֶבֶל הַיֹּפִי״ – זֶה דּוֹרוֹ שֶׁל חִזְקִיָּה. ״יִרְאַת ה׳ הִיא תִתְהַלָּל״ – זֶה דּוֹרוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי אִילְעַאי. אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי אִילְעַאי, שֶׁהָיוּ שִׁשָּׁה תַּלְמִידִים מִתְכַּסִּין בְּטַלִּית אַחַת וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה. מַתְנִי׳ מֵת לוֹ מֵת – אֵינוֹ יוֹצֵא מִפֶּתַח פַּלְטֵרִין שֶׁלּוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם רוֹצֶה לָצֵאת אַחַר הַמִּיטָּה – יוֹצֵא, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּדָוִד שֶׁיָּצָא אַחַר מִיטָּתוֹ שֶׁל אַבְנֵר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד הֹלֵךְ אַחַר הַמִּטָּה״. אָמְרוּ לוֹ: לֹא הָיָה הַדָּבָר אֶלָּא לְפַיֵּיס אֶת הָעָם. וּכְשֶׁמַּבְרִין אוֹתוֹ – כׇּל הֶעָם מְסוּבִּין עַל הָאָרֶץ, וְהוּא מֵיסֵב עַל הַדַּרְגֵּשׁ. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ נָשִׁים לָצֵאת אַחַר הַמִּיטָּה – יוֹצְאוֹת, לִפְנֵי הַמִּיטָּה – יוֹצְאוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לְעוֹלָם נָשִׁים לִפְנֵי הַמִּיטָּה יוֹצְאוֹת, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּדָוִד שֶׁיָּצָא אַחַר מִיטָּתוֹ שֶׁל אַבְנֵר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד הֹלֵךְ אַחַר הַמִּטָּה״. אָמְרוּ לוֹ: לֹא הָיָה הַדָּבָר אֶלָּא לְפַיֵּיס אֶת הָעָם, וְנִתְפַּיְּיסוּ. שֶׁהָיָה דָּוִד יוֹצֵא מִבֵּין הָאֲנָשִׁים וְנִכְנָס לְבֵין הַנָּשִׁים, וְיוֹצֵא מִבֵּין הַנָּשִׁים וְנִכְנָס לְבֵין הָאֲנָשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֵּדְעוּ כׇל הָעָם וְכׇל יִשְׂרָאֵל כִּי לֹא הָיְתָה מֵהַמֶּלֶךְ לְהָמִית אֶת אַבְנֵר״. דָּרֵשׁ רָבָא, מַאי דִּכְתִיב: ״וַיָּבֹא כׇל הָעָם לְהַבְרוֹת אֶת דָּוִד״? כְּתִיב ״לְהַכְרוֹת״, וְקָרֵינַן ״לְהַבְרוֹת״. בַּתְּחִלָּה לְהַכְרוֹתוֹ, וּלְבַסּוֹף לְהַבְרוֹתוֹ. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מִפְּנֵי מָה נֶעֱנַשׁ אַבְנֵר? מִפְּנֵי שֶׁהָיָה לוֹ לְמַחוֹת בְּשָׁאוּל וְלֹא מִיחָה. רַבִּי יִצְחָק אָמַר: מִיחָה וְלֹא נַעֲנָה. וּשְׁנֵיהֶן מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ: ״וַיְקֹנֵן הַמֶּלֶךְ אֶל אַבְנֵר וַיֹּאמַר הַכְּמוֹת נָבָל יָמוּת אַבְנֵר יָדֶיךָ לֹא אֲסֻרוֹת וְרַגְלֶיךָ לֹא לִנְחֻשְׁתַּיִם הֻגָּשׁוּ״. מַאן דְּאָמַר לָא מִיחָה, הָכִי קָאָמַר: ״יָדֶיךָ לֹא אֲסֻרוֹת וְרַגְלֶיךָ לֹא לִנְחֻשְׁתַּיִם הוּגָּשׁוּ״, מַאי טַעְמָא לָא מַחֵית? ״כִּנְפוֹל לִפְנֵי בְנֵי עַוְלָה נָפָלְתָּ״. וּמַאן דְּאָמַר מִיחָה וְלֹא נַעֲנָה, אַתְמוֹהֵי מַתְמַהּ: ״הַכְּמוֹת נָבָל יָמוּת״? ״יָדֶיךָ לֹא אֲסוּרוֹת וְרַגְלֶיךָ לֹא לִנְחֻשְׁתַּיִם״, מִכְּדֵי מַחוֹיֵי מַחֵית, מַאי טַעְמָא ״כִּנְפוֹל לִפְנֵי בְנֵי עַוְלָה נָפָלְתָּ״? לְמַאן דְּאָמַר מִיחָה, מַאי טַעְמָא אִיעֲנַשׁ? אָמַר רַב נַחְמָן בְּרַבִּי יִצְחָק: שֶׁשִּׁהָא מַלְכוּת בֵּית דָּוִד שְׁתֵּי שָׁנִים וּמֶחֱצָה. וּכְשֶׁמַּבְרִין אוֹתוֹ כּוּ׳. מַאי דַּרְגֵּשׁ? אָמַר עוּלָּא: עַרְסָא דְּגַדָּא. אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְעוּלָּא: מִי אִיכָּא מִידֵּי דְּעַד הָאִידָּנָא לָא אוֹתְבִינֵּיהּ, וְהַשְׁתָּא מוֹתְבִינַן לֵיהּ? מַתְקֵיף לַהּ רָבָא: מַאי קוּשְׁיָא? דִּילְמָא מִידֵּי דְּהָוֵה אַאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, דְּעַד הָאִידָּנָא לָא אֹכְילִנֵּיהּ וְלָא אַשְׁקִינֵּיהּ, הַשְׁתָּא קָא מוֹכְלִינַן לֵיהּ וְקָא מַשְׁקִינַן לֵיהּ. אֶלָּא אִי קַשְׁיָא, הָא קַשְׁיָא: דַּרְגֵּשׁ אֵינוֹ צָרִיךְ לִכְפּוֹתוֹ, אֶלָּא זוֹקְפוֹ. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ עַרְסָא דְּגַדָּא, אַמַּאי אֵינוֹ צָרִיךְ לִכְפּוֹתוֹ? וְהָתַנְיָא: הַכּוֹפֶה אֶת מִטָּתוֹ, לֹא מִטָּתוֹ בִּלְבַד הוּא כּוֹפֶה, אֶלָּא כׇּל מִטּוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ הוּא כּוֹפֶה. מַאי קוּשְׁיָא? דִּילְמָא מִידֵּי דְּהָוֵה אַמִּטָּה מְיוּחֶדֶת לְכֵלִים, דְּקָתָנֵי: אִם הָיְתָה מְיוּחֶדֶת לְכֵלִים – אֵינוֹ צָרִיךְ לִכְפּוֹתָהּ. אֶלָּא, אִי קַשְׁיָא – הָא קַשְׁיָא: רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: דַּרְגֵּשׁ – מַתִּיר קַרְבִּיטִין וְהוּא נוֹפֵל מֵאֵילָיו. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ עַרְסָא דְגַדָּא, קַרְבִּיטִין מִי אִית לֵיהּ? אֶלָּא, כִּי אֲתָא רָבִין אֲמַר: אֲמַר לִי הַהוּא מֵרַבָּנַן, וְרַב תַּחְלִיפָא שְׁמֵיהּ, דַּהֲוָה שְׁכִיחַ בְּשׁוּקָא דְּגִילְדָּאֵי, וַאֲמַר לֵיהּ: מַאי דַּרְגֵּשׁ? עַרְסָא דְּצַלָּא. אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: דַּרְגֵּשׁ —תוקפו של בועז ענוותנותו של פלטי - דאילו בועז חדא לילה ופלטי שנים רבות: דורו של משה ויהושע - עסקו בתורה הרבה ודורו של חזקיהו יותר מהם כדכתיב (ישעיהו י) וחובל עול מפני שמן ואמרינן בחלק (לקמן סנהדרין דף צד:) חובל עול של סנחריב מפני שמנו של חזקיה שהיה דולק בבתי מדרשות עד שבדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ: מתכסין בטלית אחת - עניים היו: רבי יהודה אומר לעולם - לפני המטה יוצאות שכן מצינו בדוד שיצא אחר מטתו של אבנר ואי ס"ד נשים אחר המטה אורחיה דדוד להלך עם הנשים: בתחילה להכרותו - שהיו סבורין שמאתו היתה הריגת אבנר: ולבסוף להברותו - שידעו הבירור שלא מאת דוד נהרג אבנר: למחות בשאול - בהריגת נוב עיר הכהנים: ידיך לא אסורות - אדם חשוב היית לשאול והיה לך למחות ולפי שלא מחית כנפול לפני בני עולה נפלת: מכדי מחויי מחית - והכי קאמר ידיך לא אסורות היו לא ניהגת בעצמך כאדם חשוב אלא בכל כוחך גילית בדעתך ומחית בשאול: ששהה מלכות בית דוד - שהעמיד את איש בושת למלך ואם לא המליכו אבנר היו ממליכין את דוד ומשמלך איש בושת עד יום שמלך דוד על כל ישראל היו שתי שנים ומחצה שתי שנים לאיש בושת וחצי שנה בין מיתתו למלכות דוד שמשמת שאול מלך דוד בחברון וכתיב בחברון מלך שבע שנים וששה חדשים צא מהן חמש שנים שבין מיתת שאול למלכות איש בושת דתניא בסדר עולם (ולקמן סנהדרין דף קז.) והימים אשר מלך דוד על וגו' נמצאת מלכות ישראל בטילה חמש שנים אלמא חמש שנים היו בלא מלך נשתיירו שתי שנים ומחצה ממלכות איש בושת למלכות בית דוד: דרגש ערסא דגדא - נוהגין היו לערוך מטה ושלחן בבית ולא היו משתמשין בהן כלל אלא למזל הבית מונחת משום ניחוש גדא מזל ודומה גד גדי וסנוק לא (שבת דף סז:): עד השתא לאו אותביניה - עד הנה לא ישב על אותה מיטה שהרי מונחת היא לנוי הבית: והשתא - דאבל הוא בעינן לאותביה עלה מהיכא תיפוק לן: השתא מוכלינן ליה - משל אחרים: אלא אי קשיא - אדעולא הא קשיא עלה דתניא בעלמא (מו"ק דף כז.) דרגש אין צריך האבל לכפותו: מתיר קרביטין - בימי אבלו קרביטין לולאות: קרביטין מי אית ליה - הלא כשאר מטות עושין אותה מטה: גילדאי - רצענין: ערסא דצלא - מטה של עור ותולין רצועות בשפת העור סביב וכשרוצין לנטותו עונבין הרצועות בארוכות המטה וכשמתירין אותה הוא נופל והן הן קרביטין וחס הוא עליו לכפותו שלא יתקלקל העור בלחלוח הקרקע שלא היו ראשי כרעיו גבוהין מסירוגו למעלה וקאמר ת"ק זוקפו על דופן הכרעים וארוכותיו למעלה ואמר ליה רבן שמעון מתיר קרביטין והוא נופל:נשים לצאת לפני המטה - דכיון דשעת צער הוא ליכא למיחש להרהור ובירושלמי פליגי איכא למאן דאמר לפני המטה לפי שגרמו מיתה לעולם ואית דנהגו לאחר המטה ואנשים לפני המטה לפי שגנאי לבנות ישראל שיסתכלו בהן אנשים: ששהא מלכות וכו' - אף על גב דדרשינן (מדרש רבה פרשת וישלח) ומלכים ממך יצאו זה שאול ואיש בושת מ"מ היה יכול להתקיים במקום אחר ולא היה לו לשהות מלכות בית דוד שנמשח כבר על פי נביא: שתי שנים ומחצה - פי' בקונטרס שמלכות ישראל היתה בטלה חמש שנה בין מיתת שאול למלכות איש בושת ב' שנים ומחצה היינו שתי שנים ממלכות איש בושת ומחצה בין מיתת איש בושת למלכות דוד ולא נהירא חדא דלמה נענש על אותה חצי שנה דבין מיתת איש בושת למלכות דוד הלא קודם מיתתו חזר אבנר ונתאמץ להמליך את דוד כדכתיב (שמואל ב ג׳:י״ב) וישלח אבנר מלאכים אל דוד וגו' ועוד דכיון דחמש שנים עמדו בלא מלך ולא המליכו את דוד א"כ למה נענש אבנר במה שנתחזק אחרי כן להמליך איש בושת ונראה לי איפכא דאותה חצי שנה היתה בין מיתת שאול למלכות איש בושת ובאותם הימים נתחזק אבנר ודבר לכל ישראל להמליך איש בושת עד שהמליכו לסוף אותה חצי שנה ומשמת איש בושת היתה מלכות ישראל בטלה חמש שנים עד שמלך דוד נמצאו ז' שנים ומחצה שמלך דוד בחברון כדכתיב בהדיא אע"ג דבאידך קרא לא חשיב רק ז' שנים היינו לפי שנצטרע כדאמרינן בחלק (לקמן סנהדרין דף קז.) והא דלא חשיב חצי שנה זאת בחשבון בטול מלכות ישראל (בחלק) היינו לפי שלא היתה סמוך לה' שנים ולא היה הבטול יחד: