סנהדרין כב.

פרק ב׳ · כהן גדול

Sanhedrin 22a · Chapter 2: Kohen Gadol

״וּכְתָב הַנִּשְׁתְּוָן כָּתוּב אֲרָמִית וּמְתֻרְגָּם אֲרַמִּית״. וּכְתִיב: ״לָא כָהֲלִין כְּתָבָא לְמִקְרֵא וּפִשְׁרֵהּ לְהוֹדָעָה לְמַלְכָּא״. [מְלַמֵּד שֶׁבְּאוֹתוֹ הַיּוֹם נִיתַּן] וּכְתִיב: ״וְכָתַב אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת״ – כְּתָב הָרָאוּי לְהִשְׁתַּנּוֹת. לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ אַשּׁוּרִי? שֶׁעָלָה עִמָּהֶם מֵאַשּׁוּר. תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: בַּתְּחִלָּה בִּכְתָב זֶה נִיתְּנָה תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל. כֵּיוָן שֶׁחָטְאוּ, נֶהְפַּךְ לָהֶן לְרוֹעֵץ. כֵּיוָן שֶׁחָזְרוּ בָּהֶן, הֶחְזִירוֹ לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שׁוּבוּ לְבִצָּרוֹן אֲסִירֵי הַתִּקְוָה גַּם הַיּוֹם מַגִּיד מִשְׁנֶה אָשִׁיב לָךְ״. לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ אַשּׁוּרִי? שֶׁמְּאוּשָּׁר בִּכְתָבו‍ֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן פַּרְטָא, שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי: כְּתָב זֶה לֹא נִשְׁתַּנָּה כׇּל עִיקָּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וָוֵי הָעַמּוּדִים״. מָה עַמּוּדִים לֹא נִשְׁתַּנּוּ, אַף וָוִים לֹא נִשְׁתַּנּוּ. וְאוֹמֵר: ״וְאֶל הַיְּהוּדִים כִּכְתָבָם וְכִלְשׁוֹנָם״ – מָה לְשׁוֹנָם לֹא נִשְׁתַּנָּה, אַף כְּתָבָם לֹא נִשְׁתַּנָּה. אֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת״? לִשְׁתֵּי תּוֹרוֹת: אַחַת שֶׁיּוֹצְאָה וְנִכְנֶסֶת עִמּוֹ, וְאַחַת שֶׁמּוּנַּחַת לוֹ בְּבֵית גְּנָזָיו. אוֹתָהּ שֶׁיּוֹצְאָה וְנִכְנֶסֶת עִמּוֹ – עוֹשֶׂה אוֹתָהּ כְּמִין קָמֵיעַ וְתוֹלָהּ בִּזְרוֹעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שִׁוִּיתִי ה׳ לְנֶגְדִּי תָּמִיד״. וְאִידַּךְ, הַאי ״שִׁוִּיתִי״ מַאי דָּרֵישׁ בֵּיהּ? הָהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ כִּדְרַב חָנָה בַּר בִּיזְנָא, דְּאָמַר רַב חָנָה בַּר בִּיזְנָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא: הַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁיִּרְאֶה עַצְמוֹ כְּאִילּוּ שְׁכִינָה כְּנֶגְדּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שִׁוִּיתִי ה׳ לְנֶגְדִּי תָמִיד״. לְרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּאָמַר: ״כְּתָב זֶה לֹא נִשְׁתַּנָּה״, מַאי ״לָא כָהֲלִין כְּתָבָא לְמִקְרֵא״? אָמַר רַב: בְּגִימַטְרִיָּא אִיכְּתִיב לְהוֹן ״יטת יטת אדך פוגחמט״. מַאי פָּרֵישׁ לְהוּ? ״מְנֵא מְנֵא תְּקֵל וּפַרְסִין״. ״מְנֵא״ – מְנָא אֱלָהָא מַלְכוּתָךְ וְהַשְׁלְמַהּ לָךְ. ״תְּקֵל״ – תְּקִילְתָּא בְמֹאזַנְיָא וְהִשְׁתְּכַחַתְּ חַסִּיר. ״פַּרְסִין״ – פְּרִיסַת מַלְכוּתָךְ וִיהִיבַת לְמָדַי וּפָרָס. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: ״ממתוס ננקפי אאלרן״. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: ״אנם אנם לקת ניסרפו״. רַב אָשֵׁי אָמַר: ״נמא נמא קתל פורסין״. מַתְנִי׳ אֵין רוֹכְבִין עַל סוּסוֹ, וְאֵין יוֹשְׁבִין עַל כִּסְאוֹ, וְאֵין מִשְׁתַּמְּשִׁין בְּשַׁרְבִיטוֹ, וְאֵין רוֹאִין אוֹתוֹ כְּשֶׁהוּא מִסְתַּפֵּר, וְלֹא כְּשֶׁהוּא עָרוֹם, וְלֹא כְּשֶׁהוּא בְּבֵית הַמֶּרְחָץ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ״, שֶׁתְּהֵא אֵימָתוֹ עָלֶיךָ. גְּמָ׳ אָמַר רַב יַעֲקֹב אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֲבִישַׁג מוּתֶּרֶת לִשְׁלֹמֹה, וַאֲסוּרָה לַאֲדֹנִיָּה. מוּתֶּרֶת לִשְׁלֹמֹה – דְּמֶלֶךְ הָיָה, וּמֶלֶךְ מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּשַׁרְבִיטוֹ שֶׁל מֶלֶךְ. וַאֲסוּרָה לַאֲדֹנִיָּה – דְּהֶדְיוֹט הוּא. אֲבִישַׁג מַאי הִיא? דִּכְתִיב: ״וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וְגוֹ׳ וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲבָדָיו יְבַקְשׁוּ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״וַיְבַקְשׁוּ נַעֲרָה יָפָה וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״וְהַנַּעֲרָה יָפָה עַד מְאֹד וַתְּהִי לַמֶּלֶךְ סֹכֶנֶת וַתְּשָׁרְתֵהוּ״. אֲמַרָה: ״נִינְסְבַן!״ אֲמַר לַהּ: ״אֲסִירַתְּ לִי״. אֲמַרָה לֵיהּ: חַסְּרֵיהּ לְגַנָּבָא, נַפְשֵׁיהּ בְּשַׁלְמָנָא נָקֵיט. אֲמַר לְהוּ: קִרְאוּ לִי לְבַת שֶׁבַע. וּכְתִיב: ״וַתָּבֹא בַת שֶׁבַע אֶל הַמֶּלֶךְ הַחַדְרָה״. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בְּאוֹתָהּ שָׁעָה קִינְּחָה בַּת שֶׁבַע בִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מַפּוֹת. אָמַר רַב שֶׁמֶן בַּר אַבָּא: בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה קָשִׁין גֵּירוּשִׁין, שֶׁהֲרֵי דָּוִד הַמֶּלֶךְ הִתִּירוּ לוֹ לְיַיחֵד, וְלֹא הִתִּירוּ לוֹ לְגָרֵשׁ. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: כׇּל הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ רִאשׁוֹנָה, אֲפִילּוּ מִזְבֵּחַ מוֹרִיד עָלָיו דְּמָעוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְזֹאת שֵׁנִית תַּעֲשׂוּ כַּסּוֹת דִּמְעָה אֶת מִזְבַּח ה׳ בְּכִי וַאֲנָקָה מֵאֵין עוֹד פְּנוֹת אֶל הַמִּנְחָה וְלָקַחַת רָצוֹן מִיֶּדְכֶם״, וּכְתִיב: ״וַאֲמַרְתֶּם עַל מָה עַל כִּי ה׳ הֵעִיד בֵּינְךָ וּבֵין אֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ אֲשֶׁר אַתָּה בָּגַדְתָּה בָּהּ וְהִיא חֲבֶרְתְּךָ וְאֵשֶׁת בְּרִיתֶךָ״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, וְאִיתֵּימָא רַבִּי אֶלְעָזָר: אֵין אִשְׁתּוֹ שֶׁל אָדָם מֵתָה אֶלָּא אִם כֵּן מְבַקְּשִׁין מִמֶּנּוּ מָמוֹן וְאֵין לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאִם אֵין לְךָ לְשַׁלֵּם לָמָּה יִקַּח מִשְׁכָּבְךָ מִתַּחְתֶּיךָ״. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל אָדָם שֶׁמֵּתָה אִשְׁתּוֹ רִאשׁוֹנָה, כְּאִילּוּ חָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּיָמָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בֶּן אָדָם הִנְנִי לֹקֵחַ מִמְּךָ אֶת מַחְמַד עֵינֶיךָ בְּמַגֵּפָה לֹא תִסְפֹּד וְלֹא תִבְכֶּה וְלֹא תָבוֹא דִּמְעָתֶךָ״. וּכְתִיב: ״וָאֲדַבֵּר אֶל הָעָם בַּבֹּקֶר וַתָּמׇת אִשְׁתִּי בָּעָרֶב״. וּכְתִיב: ״הִנְנִי מְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשִׁי גְּאוֹן עֻזְּכֶם מַחְמַד עֵינֵיכֶם״. אָמַר רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרִי: כׇּל אָדָם שֶׁמֵּתָה אִשְׁתּוֹ בְּיָמָיו, עוֹלָם חָשַׁךְ בַּעֲדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אוֹר חָשַׁךְ בְּאׇהֳלוֹ וְנֵרוֹ עָלָיו יִדְעָךְ״. רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא אָמַר: פְּסִיעוֹתָיו מִתְקַצְּרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יֵצְרוּ צַעֲדֵי אוֹנוֹ״. רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר: עֲצָתוֹ נוֹפֶלֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְתַשְׁלִיכֵהוּ עֲצָתוֹ״. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: קָשֶׁה לְזַוְּוגָם כִּקְרִיעַת יַם סוּף, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת״. אַל תִּיקְרֵי ״מוֹצִיא אֲסִירִים״ אֶלָּא ״כְּמוֹצִיא אֲסִירִים״, אַל תִּיקְרֵי ״בַּכּוֹשָׁרוֹת״ אֶלָּא ״בְּכִי וְשִׁירוֹת״. אִינִי? וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אַרְבָּעִים יוֹם קוֹדֶם יְצִירַת הַוָּלָד, בַּת קוֹל יוֹצֵאת וְאוֹמֶרֶת ״בַּת פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי״! לָא קַשְׁיָא: הָא בְּזִוּוּג רִאשׁוֹן, הָא בְּזִוּוּג שֵׁנִי. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן: לַכֹּל יֵשׁ תְּמוּרָה, חוּץ מֵאֵשֶׁת נְעוּרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאֵשֶׁת נְעוּרִים כִּי תִמָּאֵס״. מַתְנֵי לַהּ רַב יְהוּדָה לְרַב יִצְחָק בְּרֵיהּ: אֵין אָדָם מוֹצֵא קוֹרַת רוּחַ אֶלָּא מֵאִשְׁתּוֹ רִאשׁוֹנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יְהִי מְקוֹרְךָ בָרוּךְ וּשְׂמַח מֵאֵשֶׁת

וכתב הנשתוון - כתב שנשתנה והאי קרא בעזרא כתיב שהיו כותבין בימיו כתב משונה שנשתנה ע"י מלאך שכתב מנא מנא תקל ופרסין בימי דניאל כתב דארמי ולשון ארמי ואומר לא כהלין כתבא למיקרא (דכיון שחטאו) לא היו יכולין לקרות כתב שכתב המלאך בימי בלשצר והיו שם יהודים הרבה ש"מ נשתנה להם אותו כתב באותו היום: את משנה התורה - רמז לנו משה רבינו שכתב שבימיו עתיד להשתנות מן עברי לאשורית שנתן להם בימי דניאל ובא עזרא וכתב בו את התורה בכתב אשורית: בכתב זה נתנה תורה לישראל - בימי משה ולמה לא כהלין כתבא למקרא דכיון שחטאו בבית ראשון ובזו את התורה נהפך להם לרועץ לשון תרעץ אויב (שמות ט״ו:ו׳) ששכחוהו: שובו לביצרון - לעיר מבצר שלכם לירושלים ואבית שני קא מתנבא: גם היום מגיד משנה - מה ששכחת את משנה התורה הזאת: אשיב לך - אחזיר לך מה ששכחת את משנה התורה הזאת: ווי העמודים - יתדות כסף העשוין כמין אונקלות וקבעום בעמודים שבהם תוחבין לולאות קלעי החצר והמסך וכל אונקלאות דומין לווין אלמא בימי משה עשויין הווין כגון שלנו: והעמודים לא נשתנו ל"ג לה בתוספתא ה"ג בתוספתא מה לשונם לא נשתנה דהא ד"ה בלשון הקודש נאמרה ועדיין בלשון הקודש היא: כמו קמיע - קטנה בכתב דק שהיא קלה לשאת: שויתי ה' לנגדי - סיפיה דקרא כי מימיני בל אמוט דוד המלך על שם ספר תורה שבזרועו אמר: לא נשתנה כל עיקר - משמע לא נשתכח מהם כלל דהא עליה דר' אתי לאיפלוגי ומאי לא כהלין כתבא למיקרי: יטת - בא"ת ב"ש מנא מניח את זו וכתב מה שבצד במקום מ"ם כותב יו"ד הסמוכה לה ובמקום נו"ן כותב טי"ת ובמקום אל"ף כותב תי"ו: ופרסין - שתי פריסות משמע וזו היא פריסת מלכותו ויהיבת למדי ופרס: ממתוס ננקפי אאלרן - עשאן שלש תיבות של חמשה אותיות צירף אותיות הראשונות של כל תיבה ועשאן תיבה אחת ואחר כך צירף השניות ושלישיות: גמ' אסירת לי - שכבר נשאתי שמונה עשרה: חסריה לגנבא נפשיה לשלמא נקט - כשהגנב חסר שאינו מוצא מקום לגנוב מחזיק עצמו בענוה כאיש שלום כלומר מפני שזקנת ותשש כחך אתה אומר שאני אסורה לך: קנחה בת שבע - שבא עליה י"ג ביאות ומקנחת בין תשמיש לתשמיש ובמקרא זה כתובים שלש עשרה תיבות ותבא בת שבע אל המלך החדרה והמלך זקן מאד ואבישג השונמית משרת את המלך: התירו לו ליחד - עם אבישג ואע"פ שנאסר ייחוד של פנויה: ולא התירו לו לגרש - אחת מי"ח וישאנה: אור חשך באהלו - בשביל אהלו ואין אהלו אלא אשתו: יצרו צעדי אונו - בתריה כתיב:

ארבעים יום קודם יצירת הולד - ומ"מ מועיל תפלה בתוך מ' ימים להופכו או לזכר או לנקבה כדאמרינן בברכות (דף ס.) מ' יום קודם יצירת הולד אדם מתפלל על אשתו שתלד זכר אפילו זווג ראשון מתהפך בתפלה כדאיתא במועד קטן (דף יח:) אין נושאין נשים במועד אבל מארסין שמא יקדמנו אחר ברחמים: