טוען את הדף…
לְמָה תַּלְמִיד חָכָם דּוֹמֶה לִפְנֵי עַם הָאָרֶץ? בַּתְּחִלָּה, דּוֹמֶה לְקִיתוֹן שֶׁל זָהָב. סִיפֵּר הֵימֶנּוּ, דּוֹמֶה לְקִיתוֹן שֶׁל כֶּסֶף. נֶהֱנָה מִמֶּנּוּ, דּוֹמֶה לְקִיתוֹן שֶׁל חֶרֶשׂ. כֵּיוָן שֶׁנִּשְׁבַּר, שׁוּב אֵין לוֹ תַּקָּנָה. אִימַּרְתָּא בַּת טָלֵי, בַּת כֹּהֵן שֶׁזִּינְּתָה הֲוַאי. אַקְּפַהּ (רַב) חָמָא בַּר טוֹבִיָּה חֲבִילֵי זְמוֹרוֹת וְשַׂרְפַהּ. אָמַר רַב יוֹסֵף: טְעָה בְּתַרְתֵּי, טְעָה בִּדְרַב מַתְנָה, וּטְעָה בִּדְתַנְיָא. ״וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם״ – בִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ כֹּהֵן יֵשׁ מִשְׁפָּט, בִּזְמַן שֶׁאֵין כֹּהֵן אֵין מִשְׁפָּט. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק: מַעֲשֶׂה בְּבַת כֹּהֵן שֶׁזִּינְּתָה וְכוּ׳. אָמַר רַב יוֹסֵף: בֵּית דִּין שֶׁל צַדּוּקִים הֲוָה. הָכִי אֲמַר לְהוּ, וְהָכִי אַהְדַּרוּ לֵיהּ? וְהָתַנְיָא, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק: זְכוּרַנִי כְּשֶׁהָיִיתִי תִּינוֹק וּמוּרְכָּב עַל כְּתֵיפוֹ שֶׁל אַבָּא, וְהֵבִיאוּ בַּת כֹּהֵן שֶׁזִּינְּתָה וְהִקִּיפוּהָ חֲבִילֵי זְמוֹרוֹת וּשְׂרָפוּהָ. אָמְרוּ לוֹ: קָטָן הָיִיתָ, וְאֵין מְבִיאִין רְאָיָה מִן הַקָּטָן. שְׁנֵי מַעֲשִׂים הֲווֹ. הֵי אֲמַר לְהוּ בְּרֵישָׁא? אִילֵימָא הָא קַמַּיְיתָא אֲמַר לְהוּ בְּרֵישָׁא, אֲמַר לֵיהּ כְּשֶׁהוּא גָּדוֹל, וְלָא אַשְׁגַּחוּ בֵּיהּ. אֲמַר לְהוּ כְּשֶׁהוּא קָטָן, וְאַשְׁגַּחוּ בֵּיהּ? אֶלָּא, הָא אֲמַר לְהוּ בְּרֵישָׁא, וַאֲמַרוּ לֵיהּ: קָטָן הָיִיתָ, וַאֲמַר לְהוּ כְּשֶׁהוּא גָּדוֹל, וַאֲמַרוּ לֵיהּ: מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיָה בֵּית דִּין שֶׁל אוֹתָהּ שָׁעָה בָּקִי. מַתְנִי׳ מִצְוַת הַנֶּהֱרָגִין הָיוּ מַתִּיזִין אֶת רֹאשׁוֹ בְּסַיִיף, כְּדֶרֶךְ שֶׁהַמַּלְכוּת עוֹשָׂה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: נִיוּוּל הוּא לוֹ, אֶלָּא מַנִּיחִין אֶת רֹאשׁוֹ עַל הַסַּדָּן וְקוֹצֵץ בְּקוֹפִיץ. אָמְרוּ לוֹ: אֵין מִיתָה מְנוֶּּולֶת מִזּוֹ. גְּמָ׳ תַּנְיָא, אָמַר לָהֶן רַבִּי יְהוּדָה לַחֲכָמִים: אַף אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁמִּיתָה מְנוּוֶּלֶת הִיא, אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה? שֶׁהֲרֵי אָמְרָה תּוֹרָה ״וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ״. וְרַבָּנַן, כֵּיוָן דִּכְתִיב סַיִיף בְּאוֹרָיְיתָא, לָא מִינַּיְיהוּ קָא גָמְרִינַן. דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, הָא דְּתַנְיָא: שׂוֹרְפִין עַל הַמְּלָכִים, וְלֹא מִדַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי – הֵיכִי שָׂרְפִינַן? וְהָכְתִיב: ״וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ״! אֶלָּא, כֵּיוָן דִּכְתִיב שְׂרֵיפָה בְּאוֹרָיְיתָא, דִּכְתִיב: ״וּבְמִשְׂרְפוֹת אֲבוֹתֶיךָ וְגוֹ׳״, לָאו מִינַּיְיהוּ קָא גָמְרִינַן. וְהָכָא נָמֵי, כֵּיוָן דִּכְתִיב סַיִיף בְּאוֹרָיְיתָא, לָאו מִינַּיְיהוּ קָא גָמְרִינַן. וְהָא דִּתְנַן בְּאִידַּךְ פִּירְקִין: אֵלּוּ הֵן הַנֶּהֱרָגִין: הָרוֹצֵחַ, וְאַנְשֵׁי עִיר הַנִּדַּחַת. בִּשְׁלָמָא עִיר הַנִּדַּחַת – כְּתִיב בְּהוּ ״לְפִי חָרֶב״, אֶלָּא רוֹצֵחַ – מְנָלַן? דְּתַנְיָא: ״נָקֹם יִנָּקֵם״ – נְקִימָה זוֹ אֵינִי יוֹדֵעַ מָה הִיא. כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ״וְהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם חֶרֶב נֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית״, הֱוֵי אוֹמֵר: נְקִימָה זוֹ סַיִיף. וְאֵימָא: דְּבָרֵיז לֵיהּ מִיבְרָז? ״לְפִי חָרֶב״ כְּתִיב! וְאֵימָא דְּעָבֵיד לֵיהּ גִּיסְטְרָא? אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: אָמַר קְרָא ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״, בְּרוֹר לוֹ מִיתָה יָפָה. אַשְׁכְּחַן דִּקְטַל עַבְדָּא, בַּר חוֹרִין מְנָא לַן? וְלָאו קַל וָחוֹמֶר הוּא: קְטַל עַבְדָּא בְּסַיִיף, בַּר חוֹרִין בְּחֶנֶק? הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר: חֶנֶק קַל, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: חֶנֶק חָמוּר, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? נָפְקָא לֵיהּ מִדְּתַנְיָא: ״וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ״ – הוּקְשׁוּ כׇּל שׁוֹפְכֵי דָמִים לְעֶגְלָה עֲרוּפָה. מָה לְהַלָּן בְּסַיִיף וּמִן הַצַּוָּאר, אַף כָּאן בְּסַיִיף וּמִן הַצַּוָּאר. אִי, מָה לְהַלָּן בְּקוֹפִיץ וּמִמּוּל עוֹרֶף, אַף כָּאן בְּקוֹפִיץ וּמִמּוּל עוֹרֶף? אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: אָמַר קְרָא ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״ – בְּרוֹר לוֹ מִיתָה יָפָה. מַתְנִי׳ מִצְוַת הַנֶּחְנָקִין: הָיוּ מְשַׁקְּעִין אוֹתוֹ בְּזֶבֶל עַד אַרְכוּבּוֹתָיו, וְנוֹתֵן סוּדָר קָשָׁה לְתוֹךְ הָרַכָּה, וְכוֹרֵךְ עַל צַוָּארוֹ. זֶה מוֹשֵׁךְ אֶצְלוֹ וְזֶה מוֹשֵׁךְ אֶצְלוֹ, עַד שֶׁנַּפְשׁוֹ יוֹצֵאת. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״אִישׁ״ – פְּרָט לְקָטָן, ״אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת אִישׁ״ – פְּרָט לְאֵשֶׁת קָטָן, ״אֵשֶׁת רֵעֵהוּ״ – פְּרָט לְאֵשֶׁת אֲחֵרִים. ״מוֹת יוּמָת״ – בְּחֶנֶק. אַתָּה אוֹמֵר בְּחֶנֶק, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּאַחַת מִכׇּל מִיתוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה? אָמַרְתָּ: כׇּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר מִיתָה בְּתוֹרָה סְתָם, אֵין אַתָּה רַשַּׁאי לְמוֹשְׁכָהּ לְהַחְמִיר עָלֶיהָ, אֶלָּא לְהָקֵל עָלֶיהָ. דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה. רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: לֹא מִפְּנֵי שֶׁהִיא קַלָּה, אֶלָּא כׇּל מִיתָה הָאֲמוּרָה בְּתוֹרָה סְתָם – אֵינָהּ אֶלָּא חֶנֶק. רַבִּי אוֹמֵר: נֶאֱמַר מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם, וְנֶאֱמַר מִיתָה בִּידֵי אָדָם. מָה מִיתָה הָאֲמוּרָה בִּידֵי שָׁמַיִם – מִיתָה שֶׁאֵין בָּהּ רוֹשֶׁם, אַף מִיתָה הָאֲמוּרָה בִּידֵי אָדָם – מִיתָה שֶׁאֵין בָּהּ רוֹשֶׁם. וְאֵימָא שְׂרֵיפָה? מִדְּאָמַר רַחֲמָנָא בַּת כֹּהֵן בִּשְׂרֵיפָה, מִכְּלָל דְּהָא לָאו בַּת שְׂרֵיפָה הִיא.למה תלמיד וכו' - משום דאיירי בעדת קרח נקט לה שהיו תלמידי חכמים כדכתיב (במדבר ט״ז:ב׳-ג׳) נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם ועל שם שפיתם אותו רשע כשנהנו מממונו הקלו בעיניו להשיאם ולהחזיק ידו במחלוקת ולמרוד בהקב"ה: בתחלה - בעודו מתנהג בכבודו שאין צריך לו הוא יקר בעיניו: רב חמא בדורות האחרונים היה כשאר האמוראים: טעה בדרב מתנה - דאמר לעיל שריפת ב"ד פתילה של אבר היא: וטעה בדתניא - שאין ב"ד ממיתין אלא בזמן לשכת הגזית בעוד סנהדרין נוהגת בלשכת הגזית נוהגת אף בחו"ל כדאמרינן במסכת מכות (דף ז. ע"ש): של צדוקין - שדורשין מקרא ככתבו: ה"ק - רבי אלעזר לחכמים בתמיה כדאמרינן במתניתין דמשמע שראה מעשה זה משגדל והכי אהדרו ליה לא היה ב"ד בקי: והתניא - דאין מביאין ראיה מן הקטן אהדרו ליה: אמר להו כשהוא גדול - מעשה שראה בגדלו ולא אשגחו ביה דאמרו ליה לא היה ב"ד של אותה וכו' והדר אמר להו מעשה שראה בקטנו: מתני' ניוול הוא זה - השתא משמע מפני שהרגו מעומד ונופל: על סדן - עץ עבה תקוע בארץ כמו של נפחים: גמ' שורפים על המלכים - שמתו מטתן וכלי תשמישן ואין בהן משום דרכי האמורי: אלא משום דכתיב הך שריפה בדאורייתא - שנאמר בצדקיהו בשלום תמות ובמשרפות אבותיך המלכים הראשונים כן ישרפו לך וגו': נקם ינקם - במכה עבדו כנעני ומת תחת ידו דהוי במיתת ב"ד משום דעבד שייך במצות שהאשה נוהגת בהן: דבריז ליה מיבריז - תוקעה בבטנו או בגרונו כמו ברזא דחביתא: לפי חרב כתיב - פיפיות של חרב שני צדדין מכאן ומכאן דכתיב (תהלים קמט) חרב פיפיות אלמא תרי נינהו: גיסטרא - חולקו לאורכו לשנים: קטל בר חורין - דלא כתיב ביה אלא מיתה סתם וכל מיתה סתם חנק הוא: מנלן - בסייף: מן הצואר - גרון: ממול עורף - מאחרי הפנים דכתיב (דברים כא) וערפו לשון עורף מול הרואה את העורף דהיינו אחורי צואר שרואין את העורף ועורף הוא קטרי"ל שכנגד הפנים דכתיב (ירמיהו ל״ב:ל״ג) ויפנו אלי עורף ולא פנים אלמא עורף להדי פנים: פרט לאשת קטן - אשמועינן דקטן אין לו קדושין: לאשת אחרים - כותי אשמועינן שאין קידושין לכותי ומהכא תיפוק לן בכל דוכתא: אלא להקל עליה - ולקמן מפרש דארבע מיתות כסידרן גמרא גמיר להו ר' יאשיה מסיני וכיון דחנק קלה מכולם על כרחיך נתנה לחייבי מיתות הסתומין שהרי אין לך כח להחמיר עליהם שמנין לך לדונם בחמורה שמא לא נתחייב בה: לא מפני שהיא קלה - דסבירא ליה כר"ש דאמר (לעיל סנהדרין דף מט:) חנק והרג: נאמר מיתה בידי שמים - וימת גם אותו (בראשית ל״ח:י׳) ונאמרה מיתה סתם בידי אדם: אין בה רושם - אין בה חבורה וסימן: מדקאמר רחמנא בת כהן שזינתה בשריפה מכלל דבת ישראל לאו בשריפה הלכך מות יומת הנואף ע"כ חנק הוא:טעה בדרב מתנה - ואף רבי אלעזר ב"ר צדוק נמי חזר בו: בזמן שיש כהן יש שופט - המ"ל כדדרשינן בפרק הנחנקין (לקמן סנהדרין דף פז.) מלמד שהמקום גורם: רבי יהודה אומר ניוול הוא זה - לא קרי ליה ניוול אלא משום דכתיב ובחקותיהם לא תלכו כדמוכח בגמרא: אלא כיון דכתיב שריפה - תימה דמשמע הכא דאע"ג דחוקה היא כיון דכתיב באורייתא שרי ובפ"ק דמסכת ע"ז (דף יא. ושם) פריך ושריפה חוקה היא והכתיב ובחקותיהם לא תלכו ומסיק לאו חוקה היא וי"ל דהתם קאמר לאו חוקה היא לשם עבודת כוכבים דאי הוי חוקה לעבודת כוכבים אפילו הוה כתוב באוריי' לא הוה מהני אבל הכא איירי בחוק העובדי כוכבים שלא לשם עבודת כוכבים דומיא דסייף דכיון דכתיב באורייתא לא מינייהו גמרינן ושרי: איש פרט לקטן - אבל האשה מיחייבא בביאת בן ט' שנים ויום אחד כדתנן בפרק יוצא דופן (נדה דף מה.) ומייתי לה לקמן: פרט לאשת קטן - הא דאיצטריך קרא היינו במייעד לבנו קטן או בן ט' שבא על יבמתו וס"ד כיון דמדאורייתא רמיא קמיה ליחייב עלה משום א"א קמ"ל והכי מוקמינן לה בפ"ק דקדושין (דף יט. ושם): פרט לאשת אחרים - והיינו כותי וקמ"ל דאין אישות לכותים אע"ג דאין מיתה ואזהרה איסורא מיהא איכא מדאיצטריך למישרי יפת תואר דדרשינן בפ"ק דקידושין (דף כא: ושם) אשת אפילו אשת איש: