סנהדריןה:
טוען את הדף…
עַל שֵׁם חׇכְמָתוֹ, דִּכְתִיב: ״אֱמֹר לַחׇכְמָה אֲחֹתִי אָתְּ״. יַתִּיר בְּכוֹרוֹת? אַל יַתִּיר. מַאי טַעְמָא? אִילֵּימָא מִשּׁוּם דְּלָא חַכִּים, הָא קָא אָמְרִינַן דְּחַכִּים טוּבָא! אֶלָּא מִשּׁוּם דְּלָא בְּקִיעַ בְּמוּמֵי. וְהָאָמַר רַב: שְׁמוֹנָה עָשָׂר חֳדָשִׁים גָּדַלְתִּי אֵצֶל רוֹעֵה בְהֵמָה, לֵידַע אֵיזֶה מוּם קָבוּעַ וְאֵיזֶה מוּם עוֹבֵר? אֶלָּא, לְחַלֵּק לוֹ כָּבוֹד לְרַבָּה בַּר חָנָה. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: מִשּׁוּם הָא גּוּפֵיהּ, דְּרַב בְּקִיעַ בְּמוּמֵי טְפֵי, וְשָׁרֵי מוּמֵי דְּלָא יָדְעִי אִינָשֵׁי. וְאָמְרִי: ״כִּי הַאי גַוְונָא שְׁרָא רַב״, וְאָתוּ לְמִשְׁרֵי מוּם עוֹבֵר. יוֹרֶה, יוֹרֶה. אִי גְּמִיר, רְשׁוּתָא לְמָה לִי לְמִישְׁקַל? מִשּׁוּם מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה. דְּתַנְיָא: פַּעַם אַחַת הָלַךְ רַבִּי לְמָקוֹם אֶחָד, וְרָאָה בְּנֵי אָדָם שֶׁמְּגַבְּלִין עִיסּוֹתֵיהֶם בְּטוּמְאָה. אָמַר לָהֶם: מִפְּנֵי מָה אַתֶּם מְגַבְּלִין עִיסּוֹתֵיכֶם בְּטוּמְאָה? אָמְרוּ לוֹ: תַּלְמִיד אֶחָד בָּא לְכָאן וְהוֹרָה לָנוּ: מֵי בְצָעִים אֵין מַכְשִׁירִין. וְהוּא מֵי בֵיצִים דְּרַשׁ לְהוּ, וְאִינְהוּ סְבוּר מֵי בְצָעִים קָאָמַר. וְטָעוּ נָמֵי בְּהָא: מֵי קֵרַמְיוֹן וּמֵי פֵיגָה פְּסוּלִין, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מֵי בְצָעִים. וְאִינְהוּ סְבוּר: מִדִּלְגַבֵּי חַטָּאת פְּסִילִי – אַכְשׁוֹרֵי נָמֵי לָא מַכְשְׁרִי. וְלָא הִיא: הָתָם, לְעִנְיַן חַטָּאת, בָּעֵינַן מַיִם חַיִּים; הָכָא, אַכְשׁוֹרֵי כָּל דְּהוּ מַכְשְׁרִי. תָּנָא, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה גָּזְרוּ: תַּלְמִיד אַל יוֹרֶה אֶלָּא אִם כֵּן נוֹטֵל רְשׁוּת מֵרַבּוֹ. תַּנְחוּם בְּרֵיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי אִיקְּלַע לְחֶתֶר. דְּרַשׁ לְהוּ: מוּתָּר לִלְתּוֹת חִיטִּין בַּפֶּסַח. אָמְרוּ לוֹ: לָאו רַבִּי מַנִּי דְּמִן צוּר אִיכָּא הָכָא? וְתַנְיָא: תַּלְמִיד אַל יוֹרֶה הֲלָכָה בִּמְקוֹם רַבּוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה רָחוֹק מִמֶּנּוּ שָׁלֹשׁ פַּרְסָאוֹת כְּנֶגֶד מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל. אָמַר לְהוּ: לָאו אַדַּעְתַּאי. רַבִּי חִיָּיא חַזְיֵיהּ לְהָהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה קָאֵי בְּבֵית הַקְּבָרוֹת. אֲמַר לֵיהּ: לָאו בֶּן אִישׁ פְּלוֹנִי כֹּהֵן אַתָּה? אָמַר לֵיהּ: אִין. אֲבוּהּ דְּהָהוּא גַּבְרָא גְּבַהּ עֵינַיִם הֲוָה, נָתַן עֵינָיו בִּגְרוּשָׁה וְחִילְּלוֹ. פְּשִׁיטָא, לְפַלְגָא – הָא קָאָמַר דְּמַהֲנֵי. עַל תְּנַאי מַאי? תָּא שְׁמַע, דַּאֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרַב שֶׁמֶן: הֲרֵי אַתָּה בִּרְשׁוּתֵנוּ עַד שֶׁתָּבֹא אֶצְלֵנוּ. גּוּפָא, אָמַר שְׁמוּאֵל: שְׁנַיִם שֶׁדָּנוּ – דִּינֵיהֶם דִּין, אֶלָּא שֶׁנִּקְרָא בֵּית דִּין חָצוּף. יָתֵיב רַב נַחְמָן וְקָאָמַר לְהָא שְׁמַעְתָּא. אֵיתִיבֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: אֲפִילּוּ שְׁנַיִם מְזַכִּין אוֹ שְׁנַיִם מְחַיְּיבִין וְאֶחָד אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ – יוֹסִיפוּ הַדַּיָּינִין. וְאִי אִיתָא, לִהְווֹ כִּשְׁנַיִם שֶׁדָּנוּ! שָׁאנֵי הָתָם, דְּמֵעִיקָּרָא אַדַּעְתָּא דִּתְלָתָא יְתִיבִי. הָכָא, לָאו אַדַּעְתָּא דִּתְלָתָא יְתֵיבִי. אֵיתִיבֵיהּ, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: הַדִּין בִּשְׁלֹשָׁה, וּפְשָׁרָה בִּשְׁנַיִם. וְיָפֶה כֹּחַ פְּשָׁרָה מִכֹּחַ הַדִּין, שֶׁשְּׁנַיִם שֶׁדָּנוּ – בַּעֲלֵי דִינִין יְכוֹלִין לַחֲזוֹר בָּהֶן, וּשְׁנַיִם שֶׁעָשׂוּ פְּשָׁרָה – אֵין בַּעֲלֵי דִינִין יְכוֹלִין לַחֲזוֹר בָּהֶן.על שם חכמתו - שהיה רב חכם ביותר קרי ליה בן אחותו: הא קאמר דחכים טובא - דהא תרצת דעל שם חכמתו קריה בן אחותו: לחלק כבוד לרבה - כדי שינהגו בו בני בבל כבוד שבק ליה האי חשיבותא דאילו לרב הוו נהגי ביה יקר בלאו הכי: אי בעית אימא - הא דקאמר אל יתיר: משום היא גופא - משום הא מילתא דקאמר שמונה עשר חדשים גדלתי וכו': דלא ידעי אינשי - אינו ניכר לרבים שהוא מום: בטומאה - לא הוו מקפידין לטהר כליהם: מי בצעים - אגם מריש"ק בלע"ז: אין מכשירין - וממימי בצעים אנו לשין הלכך לא מקבלה עיסה טומאה: מי ביצים - הלש עיסה בביצים של תרנגולת ואווז: קרמיון ופיגה - נהרות של אגמים: פסולין - למי חטאת מפני שהן מי בצעים ואנו מים חיים אל כלי בעינן: נוטל רשות מרבו - וכי יהיב ליה רבו רשותא מידק דייק ביה שיהא לשונו פתוח ולא יטעו השומעין את דבריו: לחתר - מקום: מותר ללתות - לשרות מעט במים ולכותשן במכתשת ולא חיישינן לחימוץ הואיל וכותשן מיד: כנגד מחנה ישראל - דכל מאן דבעי מילתא אזיל לגבי משה דכתיב (שמות לג) והיה כל מבקש ה' וגו' אע"ג שהמחנה ג' פרסאות ואתו לגבי משה רבותא דמשה שאני מחנה ישראל ג' פרסאות דכתיב (במדבר לג) ויחנו על הירדן מבית הישימות עד אבל השטים ואמר רבה בר בר חנה לדידי חזי לי ההוא אתרא והוה תלתא פרסי בעירובין (דף נה:) וביומא (דף עה:): רבי חייא חזייה כו' - לא איתפרש לן מאי בעיא הכא ונראה בעיני דהא אתא לאשמעינן אף על גב דרבי חייא תלמידו דרבי הוה ובמקומו דר' הוה לא חלק לו כבוד לרבי מלהפריש זה מן האיסור דלענין אפרושי מאיסורא אין כאן מורה הלכה לפני רבו כדאמרינן פרק הדר עם הנכרי (עירובין סג.) ובמס' שביעית ירושלמי בפרק שלש ארצות מצאתי בההוא עובדא דההוא דקאי בבית הקברות דלא גרסינן ביה רבי חייא אלא רבי הוה ושני דברים הללו ראה רבי בעכו דמי ביצים אין מכשירין והאי ולא גרסינן דהוה קאי בבית הקברות אלא בעכו שבה ארץ ישראל ויש בה ארץ העמים וראה אותן העומדים בגבול ארץ ישראל שהיו מגבלין עיסותיהן בטומאה ותמה עד שאמרו לו תלמיד אחד בא לכאן כו' וחזר וראה אותו כהן עומד בקצת העיר שחוץ לגבול ארץ ישראל אמר לו והרי הוא זה ארץ העמים שגזרו עליה טומאה כבית הקברות ואמר ליה לאו בן איש כהן פלוני אתה כו' ולכך נשנו מעשים הללו זה אצל זה: גבה עינים - הלך אחר עיניו: נתן עיניו בגרושה - ונשאה וממנה נולדתי והריני חלל: לפלגא - כגון רב דיהיבי להו רשותא למידן ולא להתיר בכורות: על תנאי - כגון עד שנה או עד שנתים ולא יותר: מאי - מהני בתוך הזמן או לא: לרב שמן - כשהיה פורש ממנו וירד לבבל: ברשותינו - רשות נתונה לך לדון: אפילו שנים מזכין כו' - משנה היא [בזה בורר] (לקמן סנהדרין דף כט.): יוסיפו הדיינין - דהוה ליה כמאן דלא הוה התם ואישתכח דתרי הוא דהוי ואנן בעינן מעיקרא תלתא דאי נמי גמר דינא בתרי דהוי רובא שפיר דמי: שנים שעשו פשרה אין בעלי דינין יכולין לחזור בהן - שהרי נתרצו ועל פיהן עשו:אי גמיר למה ליה רשותא למשקל. הא דלא משני לענין ליפטר דבפר' אחד דיני ממונות (לקמן סנהדרין דף לג.) מוכח שצריך רשות ליפטר באיסור והיתר משום דאי ליפטר גרידא לא היה צריך למשקל רשותא בתרתי בהוראות ודין דבחד מינייהו סגי דהוי בכלל כל דבר שמתחייב לשלם: ואינהו סבור מי בצעים. תימה היאך טעו בין ביצים לבצעים ואר"ת דאינהו סבור דמי ביצים דקאמר דהיינו מי בצים דכתיב (איוב ח׳:י״א) היגאה גמא בלי בצה וטעו בין בצים לביצים: פסולין למי חטאת. וא"ת דבפרק המוכר את הספינה (ב"ב דף עד:) משמע שהם נהרות דדרשינן ועל נהרות יכוננה אלו ד' נהרות ירדן ירמוך קרמיון ופיגה ואר"ת דודאי נהרות הן ולפי שאין המים צוללין ועפר וטיט מעורב בהן פסולין למי חטאת דהוי חציצה בין מים לכלים וכתיב מים חיים אל כלי (במדבר יט): אלא אם כן רחוק ממנו כו' - והא דאמר בפרק הדר (עירובין דף סב: ושם) דאפילו ביעתא בכותחא בעא מיניה מרב חסדא כולי שני דרב הונא ולא אורי התם בפניו ממש איירי דהא קאמר התם רב חסדא אורי בכפרי בשני דרב הונא ומיהו קשה מהא דקאמר התם (שם דף סג.) דרב המנונא לא אורי בחרתא דארגיז בשני דרב הונא לפי שתלמידו היה והכא משמע דחוץ לשלש פרסאות יכול להורות וליכא למימר דהכא איירי בתלמיד חבר ולכך שרי נמי חוץ לשלש פרסאות כמו רב חסדא דהתם דהא כיון דממשה גמרינן כדפירש בקונטרס משמע דבתלמיד גמור איירי ודוחק לומר דחרתא דארגיז תוך ג' פרסאות היה ועוד דאמרינן התם (שם) בפניו אסור וחייב מיתה ושלא בפניו אסור ואין חייב מיתה משמע התם מתוך הסוגיא דתוך שלש פרסאות חשוב בפניו וחוץ של ג' שלא בפניו ונראה דהתם מיירי בלא נטל רשות מרבו: רבי חזייה גרסינן - ולא רבי חייא כדפי' בקונטרס שאלו מעשים מביא בירושלמי על רבי שראה אותם בעכו ודייק מיניה דעכו יש בה מארץ ישראל מדבעי למיכל בה טהרות ויש בה מחוצה לארץ מדכעס על אותו כהן שהיה עומד בצד דבחוצה לארץ וגרס התם דרבי חזייה לההוא גברא דהוה קאי בארץ העמים ולעיל נמי גרס ואינהו סבור מי שלק בצים קאמר: שנים שדנו כו' - הא דנקט שנים משום דאפילו שנים הוו ב"ד חצוף אבל ה"ה דחד נמי דיניה דין מדפריך בסמוך (דף ו.) לר' אבהו מדן הדין ולשמואל לא פריך ועוד יש לדקדק מדתניא לקמן (שם) וחכמים אומרים פשרה ביחיד ובעי לפרושי טעמא דרבנן משום דמקשי פשרה לדין: יפה כח פשרה כו' - תימה במאי יפה כח דין נמי דומיא דפשרה שהיה מדעת שנים שדנו אין בעלי דינין יכולין לחזור בהן כיון דקיבלו עלייהו ונראה דמיירי כגון דאתו לבי תרי ואמרי להו דונו אותנו כמו שרגילים לעשות הדין או עשו לנו פשרה כמו שרגילין לעשותה דבכה"ג יפה: