סנהדרין ח.

פרק א׳ · דיני ממונות

Sanhedrin 8a · Chapter 1: Dinei Mamonot

פְּסִילְנָא לָךְ לְדִינָא. אֲמַר לֵיהּ רַב לְרַב כָּהֲנָא: פּוֹק דַּיְּינֵיהּ. חַזְיֵיהּ דַּהֲוָה קָא גָּאֵיס בֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ: אִי צָיְיתַתְּ – צָיְיתַתְּ, וְאִי לָא – מַפֵּיקְנָא לָךְ רַב מֵאוּנָּךְ. ״כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן״. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: שֶׁיְּהֵא חָבִיב עָלֶיךָ דִּין שֶׁל פְּרוּטָה כְּדִין שֶׁל מֵאָה מָנֶה. לְמַאי הִלְכְתָא? אִילֵּימָא לְעַיּוֹנֵי בֵּיהּ וּמִיפְסְקֵיהּ – פְּשִׁיטָא! אֶלָּא לְאַקְדּוֹמֵיהּ. ״לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ״. אָמַר רַבִּי חָנָן: אַל תַּכְנִיס דְּבָרֶיךָ מִפְּנֵי אִישׁ. ״כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא״. אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לֹא דַּיָּין לָרְשָׁעִים שֶׁנּוֹטְלִין מִזֶּה מָמוֹן וְנוֹתְנִים לָזֶה שֶׁלֹּא כַּדִּין, אֶלָּא שֶׁמַּטְרִיחִין אוֹתִי לְהַחֲזִיר מָמוֹן לִבְעָלָיו. ״וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם״. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא וְאִיתֵּימָא רַבִּי יֹאשִׁיָּה: עַל דָּבָר זֶה נֶעֱנַשׁ מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה׳״. מַתְקֵיף לַהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מִי כְּתִיב ״וְאַשְׁמִיעֲכֶם״? ״וּשְׁמַעְתִּיו״ כְּתִיב! אִי גְּמִירְנָא – גְּמִירְנָא, וְאִי לָא – אָזֵילְנָא וּגְמִירְנָא. אֶלָּא, כִּדְתַנְיָא: רְאוּיָה פָּרָשַׁת נַחֲלוֹת שֶׁתִּיכָּתֵב עַל יְדֵי מֹשֶׁה רַבֵּינוּ, אֶלָּא שֶׁזָּכוּ בְּנוֹת צְלָפְחָד וְנִכְתְּבָה עַל יָדָן. רְאוּיָה הָיְתָה פָּרָשַׁת מְקוֹשֵׁשׁ שֶׁתִּיכָּתֵב עַל יְדֵי מֹשֶׁה רַבֵּינוּ, אֶלָּא שֶׁנִּתְחַיֵּיב מְקוֹשֵׁשׁ וְנִכְתְּבָה עַל יָדוֹ. לְלַמֶּדְךָ שֶׁמְגַלְגְּלִין חוֹבָה עַל יְדֵי חַיָּיב, וּזְכוּת עַל יְדֵי זַכַּאי. כְּתִיב: ״וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִיא״, וּכְתִיב: ״וָאֲצַוֶּה אֶתְכֶם בָּעֵת הַהִיא״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי שִׂמְלַאי: אַזְהָרָה לַצִּיבּוּר שֶׁתְּהֵא אֵימַת דַּיָּין עֲלֵיהֶן, וְאַזְהָרָה לַדַּיָּין שֶׁיִּסְבּוֹל אֶת הַצִּיבּוּר. עַד כַּמָּה? אָמַר רַבִּי חָנָן, וְאִיתֵּימָא רַבִּי שַׁבְּתַאי: ״כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק״. כְּתִיב: ״כִּי אַתָּה תָּבוֹא״, וּכְתִיב: ״כִּי אַתָּה תָּבִיא״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ: אַתָּה וְהַזְּקֵנִים שֶׁבַּדּוֹר עִמָּהֶם. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: טוֹל מַקֵּל וְהַךְ עַל קׇדְקֳדָם. דַּבָּר אֶחָד לַדּוֹר, וְאֵין שְׁנֵי דַּבָּרִין לַדּוֹר. תָּנָא: זִימּוּן בִּשְׁלֹשָׁה. מַאי זִימּוּן? אִילֵּימָא בִּרְכַּת זִימּוּן, וְהָתַנְיָא: זִימּוּן וּבִרְכַּת זִימּוּן בִּשְׁלֹשָׁה! וְכִי תֵּימָא פָּרוֹשֵׁי קָמְפָרֵשׁ: מַאי זִימּוּן? בִּרְכַּת זִימּוּן. וְהָתַנְיָא: זִימּוּן בִּשְׁלֹשָׁה, בִּרְכַּת זִימּוּן בִּשְׁלֹשָׁה! אֶלָּא מַאי זִימּוּן? אַזְמוֹנֵי לְדִין. כִּי הָא דְּאָמַר רָבָא: הָנֵי בֵּי תְלָתָא דַּיָּינֵי דְּיָתְבִי, וְאָזֵיל שְׁלִיחָא דְּבֵי דִּינָא וְאָמַר מִפּוּמָּא דְּחַד – לֹא אָמַר כְּלוּם, עַד דְּאָמַר מִשְּׁמֵיהּ דְּכוּלְּהוּ. הָנֵי מִילֵּי בְּלָא יוֹמָא דְּדִינָא, אֲבָל בְּיוֹמָא דְּדִינָא – לֵית לַן בַּהּ. תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל כּוּ׳. שְׁלַח לֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר רַב חִסְדָּא לְרַב נַחְמָן בַּר יַעֲקֹב: יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּינוּ, דִּינֵי קְנָסוֹת בְּכַמָּה? מַאי קָמִיבַּעְיָא לֵיהּ? הָא אֲנַן תְּנַן בִּשְׁלֹשָׁה! אֶלָּא יָחִיד מוּמְחֶה קָמִיבַּעְיָא לֵיהּ, דְּאֵין דִּינֵי קְנָסוֹת אוֹ לָא? אֲמַר לֵיהּ: תְּנֵיתוּהָ, תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל וְתַשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה בִּשְׁלֹשָׁה. מַאי שְׁלֹשָׁה? אִילֵּימָא שְׁלֹשָׁה הֶדְיוֹטוֹת, הָאָמַר אֲבוּהּ דַּאֲבוּךְ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: אֲפִילּוּ עֲשָׂרָה וְהֵן הֶדְיוֹטוֹת פְּסוּלִין לְדִינֵי קְנָסוֹת! אֶלָּא מוּמְחִין, וְקָאָמַר שְׁלֹשָׁה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מוֹצִיא שֵׁם רַע בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. וְכִי יֵשׁ בּוֹ דִּינֵי נְפָשׁוֹת, מַאי הָוֵי? אָמַר עוּלָּא: בְּחוֹשְׁשִׁין לְלַעַז קָמִיפַּלְגִי. רַבִּי מֵאִיר סָבַר: אֵין חוֹשְׁשִׁין לְלַעַז, וְרַבָּנַן סָבְרִי: חוֹשְׁשִׁין לְלַעַז. רָבָא אָמַר: כּוּלֵּי עָלְמָא לְלַעַז לָא חָיְישִׁינַן, וְהָכָא בְּחוֹשְׁשִׁין לִכְבוֹדָן שֶׁל רִאשׁוֹנִים קָמִיפַּלְגִי. וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? כְּגוֹן דְּאִיכְּנִיף בֵּי עֶשְׂרִין וּתְלָתָא לְמֵידַן דִּינֵי נְפָשׁוֹת, וְאִיבַּדּוּר, וַאֲמַר לְהוּ: דַּיְּינוּ לִי מִיהָא דִּינֵי מָמוֹנוֹת.

פסילנא לך - שהזכרתני טובתך: חזייה - רב כהנא לההוא גברא: דהוה גאיס ביה - ברב סומך ובוטח עליו ומדבר גבוהות: מפיקנא לך רב מאונך - אודיעך שאין רב יכול לסייעך דמשמתינא לך: אילימא לעיוני ביה ומיפסקיה - לאמיתו: לאקדומיה - אם בא לפניך דין של פרוטה וחזר ובא דין אחר של מנה הקודם לפניך הקדם לחתוך: כי המשפט לאלהים הוא - כאילו אתה דן ומוציא ממון מיד הקב"ה שהרי עליו להחזיר ממון לבעליו: על דבר זה - שנטל שררה לעצמו לומר תקריבון אלי (דברים א׳:י״ז) שהיה לו לומר תקריבון לפני השכינה: נענש משה - שלא זכה שלא נאמר לו פרשת נחלות עד שבא מעשה לפניו ולא ידע מה להשיב: כתיב ואצוה את שופטיכם - משמע את חכמיהם הזהיר להדריך ציבור במשפט והחקים על כרחם: וכתיב ואצוה אתכם - דציבור עצמם הזהיר ומה הוצרך להזהירן: כי אתה תבוא את העם - משמע גם אתה כאחד מהן: כי אתה תביא - משמע (לשון) שררה נוהג עליהן: משה אמר לו זקנים שבדור עמהם - על פיהם עשה מעשה ולא תשתרר עליהם דההוא קרא דכי אתה תבוא משה אמרו כדכתי' ביה אל הארץ אשר נשבע ה' וגו' ובמקרא דכי אתה תביא כתיב אל הארץ אשר נשבעתי לאבותיכם וגו' אלמא דהקב"ה בעצמו אמרו: דבר אחד - מנהיג אחד: אזמוני לדינא - ב"ד ששולחין שלוחם לבעל דין שצועקים עליו לבא ולדון לפניהם צריך השליח להזמינו בשם שלשתן: ואמר משמיה דחד - פלוני דיין מזמינך לא אמר כלום ואי לא אזיל לא משמתינן ליה: יומא דדינא - שני וחמישי תקנת עזרא היא בב"ק (דף פב:): דיני קנסות - זה שמשלם יותר מדינו: המוציא שם רע - לא מצאתי לבתך בתולים ובא להפסידה כתובתה ולא להרגה שאינו מביא עדים שזינתה תחתיו דאי אנפשות קאתי לא אמר ר"מ בשלשה: וחכמים אומרים כו' מפני שיש בו דיני נפשות - קס"ד דהכי קאמרי משום דאיכא מוציא שם רע דשייך ביה דיני נפשות וכגון שמביא עדים ובגמרא פרכינן וכי יש בו דיני נפשות מאי הוי השתא מיהא לאו דיני נפשות הוא דליכא עדים: ור"מ סבר אין חוששין ללעז - אין חוששין שמא כשיבואו לב"ד ויצא הקול ישמעו עדים ויבואו ויעידו שזינתה תחתיו ועכשיו אין הבעל יודע בהן ותבעי כ"ג דשמא יבא לידי דיני נפשות ורבנן סברי חוששין: דכ"ע לא חיישינן ללעז - ואם תחילת תביעתו של בעל לא בא לידון על פי עדים אלא על ידי עצמו ולהפסידה כתובתה מודו רבנן דבשלשה: והכא כגון דאיכניף עשרים ושלשה - שאמר הבעל להביא עדים שזינתה תחתיו ולא מצא: ואיבדור - הדיינין והלכו להם: ואמר - הואיל ואין לי עדים דנו לי מיהת בשלשה דיני ממונות להפסידה כתובתה ע"י עצמו דקיי"ל (כתובוח דף י.) חכמים תיקנו להם לבנות ישראל לבתולה מאתים ולאלמנה מנה והם האמינוהו להפסידה על פיו חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה רבי מאיר סבר בשלשה דאין חוששין לכבוד הראשונים ודנין אפילו בשלשה ורבנן סברי חוששין לכבוד הראשונים ובעי כולהו:

פסילנא לך - מרחיק היה עצמו אבל מן הדין לא מיפסיל וכן ההוא דשני דייני גזירות (כתובות קה:) דאייתי ליה צנא דפירי: מפיקנא לך רב מאונך - דמשמתינא לך והא דקאמר במו"ק (דף יז.) מנודה לתלמיד אינו מנודה לרב הני מילי כשמנדה אותו לכבוד עצמו אבל לשם שמים לא: מוציא שם רע - פי' בקונטרס שהבעל טוען פתח פתוח מצאתי להפסידה כתובתה וקשה לר"ת חדא דגבי אונס ומפתה קתני לה שהן קנסות ועוד דבכל דוכתא שמזכיר מוציא שם רע הוי לענין ק' סלעים ועוד דג' דמתניתין מומחין הן ובכמה דוכתי אשכחן שדנין דיני כתובה בבבל וכן נוהגין עכשיו ועוד מה שמפרש נמי חוששין ללעז מתוך שיטעון פתח פתוח מצאתי חיישינן שמא ישמעו עדים ויבואו ויעידו שזינתה אין לשון לעז נופל על זה אלא על דבר שהוא שקר כמו (גיטין דף ה:) נמצאת אתה מוציא לעז על גיטין הראשונים ועוד דקאמר דונו לי מיהא דיני ממונות מי דוחקו כל זמן שאין האשה תובעת אותו כתובתה ועוד דקאמר תבעו ממון בשלשה תבעה מיבעיא ליה ועוד מה שייך תביעה שאינו בא אלא לפטור את עצמו מכתובתה ועוד ובמקום דאיכא נפשות משמע דבההיא ממון איירי ועוד שמעתי מהר"ף דלר' מאיר דאית ליה כתובה דאורייתא בפרק אף על פי (כתובות דף נו:) אינו נאמן להפסידה כתובתה דדוקא למ"ד כתובה דרבנן נאמן כדמוכח בפ"ק דכתובות (דף י.) דאמר רב נחמן חכמים תיקנו לבנות ישראל לבתולה מאתים ולאלמנה מנה והם האמינוהו כו' ומפר"ת דכולה שמעתי' איירי לענין ק' סלעים שהאב תובע לבעל וחוששים ללעז היינו לעז הדיינים כגון שהביא הבעל עדים שזינתה והוכחשו דמיחייב הבעל השתא ק' סלעים דרבנן סברי בעי כ"ג דאי בג' חיישינן שמא אח"כ יבואו עדים שזינתה ויצטרך להוסיף עד כ"ג ואתי להוציא לעז על הראשונים לומר שלפי שלא ידעו לדון הוסיפו עליהן ודוקא הוכחשו אבל הוזמו תו לא חיישינן לסהדי אחריני דמוכחא מילתא דאסהדי שקרי מהדר הבעל אבל בהוכחשו או לא כוונו עדותן אכתי אפשר להיות דקושטא הוה קאמרי ואיכא למיחש טפי דילמא אתו אחריני ור' מאיר לא חייש ללעז הדיינין ואין לדמות ליוסיפו הדיינים דלקמן (סנהדרין דף כט.) דלא חיישינן ללעז הדיינין: רבה אמר דכ"ע כו' כגון דאיכניף כ"ג למידן דיני נפשות - שהביא האב עדים להזימום עדי הבעל ולא הספיקו לקבלם עד דאיבדור מחמת אונס או מחמת פחד או להקביל פני המלך או למדידת עגלה ערופה ונשארו רק שלשה ואין לומר שקיבלו ואח"כ איבדור דלא א"ש דונו לי מיהת: