סנהדריןלא.
טוען את הדף…
גַּבְרָא אַגַּבְרָא קָא רָמֵית? נְהַרְדָּעֵי אָמְרִי: אֲפִילּוּ אֶחָד אוֹמֵר ״מָנֶה שָׁחוֹר״, וְאֶחָד אוֹמֵר ״מָנֶה לָבָן״ – מִצְטָרְפִים. כְּמַאן? כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה? אֵימַר דְּשָׁמְעַתְּ לֵיהּ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה הֵיכָא דְּלָא מַכְחֲשִׁי אַהֲדָדֵי, הֵיכָא דְּמַכְחֲשִׁי אַהֲדָדֵי מִי אָמַר? אֶלָּא הוּא דְּאָמַר כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא: אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר: לֹא נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל עַל שְׁתֵּי כִּיתֵּי עֵדִים, שֶׁאַחַת אוֹמֶרֶת מָאתַיִם וְאַחַת אוֹמֶרֶת מָנֶה, שֶׁיֵּשׁ בִּכְלַל מָאתַיִם מָנֶה. עַל מָה נֶחְלְקוּ? עַל כַּת אַחַת, שֶׁבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: נֶחְלְקָה עֵדוּתָן, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: יֵשׁ בִּכְלַל מָאתַיִם מָנֶה. אֶחָד אוֹמֵר: ״חָבִית שֶׁל יַיִן״, וְאֶחָד אוֹמֵר: ״חָבִית שֶׁל שֶׁמֶן״. הֲוָה עוֹבָדָא, וְאָתֵי לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי. חַיְּיבֵיהּ רַבִּי אַמֵּי לְשַׁלּוֹמֵי לֵיהּ חָבִיתָא דְחַמְרָא מִיגּוֹ חָבִיתָא דְמִשְׁחָא. כְּמַאן? כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר? אֵימַר דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר הֵיכָא דְּיֵשׁ בִּכְלַל מָאתַיִם מָנֶה, כִּי הַאי גַּוְונָא מִי אָמַר? לָא צְרִיכָא, לִדְמֵי. אֶחָד אוֹמֵר: ״בִּדְיוֹטָא הָעֶלְיוֹנָה״, וְאֶחָד אוֹמֵר: ״בִּדְיוֹטָא הַתַּחְתּוֹנָה״. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: מַעֲשֶׂה בָּא לִפְנֵי רַבִּי, וְצֵירַף עֵדוּתָן. וּמִנַּיִין לִכְשֶׁיֵּצֵא כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן, מִנַּיִין לִכְשֶׁיֵּצֵא לֹא יֹאמַר: הֲרֵינִי מְזַכֶּה וַחֲבֵירַי מְחַיְּיבִין, אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה שֶׁחֲבֵירַי רַבּוּ עָלַי? תַּלְמוּד לוֹמַר ״לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ״, וְאוֹמֵר ״הוֹלֵךְ רָכִיל מְגַלֶּה סוֹד״. הָהוּא תַּלְמִידָא דִּנְפַק עֲלֵיהּ קָלָא דְּגַלִּי מִילְּתָא דְּאִיתְּמַר בֵּי מִדְרְשָׁא בָּתַר עֶשְׂרִין וְתַרְתֵּין שְׁנִין, אַפְּקֵיהּ רַב אַמֵּי מִבֵּי מִדְרְשָׁא. אֲמַר: ״דֵּין גָּלֵי רָזַיָּא.״ מַתְנִי׳ כׇּל זְמַן שֶׁמֵּבִיא רְאָיָה – סוֹתֵר אֶת הַדִּין. אָמַר לוֹ: ״כׇּל רְאָיוֹת שֶׁיֵּשׁ לְךָ הָבֵא מִיכָּן עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם״. מָצָא בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם – סוֹתֵר, לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם – אֵינוֹ סוֹתֵר. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: מָה יַעֲשֶׂה זֶה שֶׁלֹּא מָצָא בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים, וּמָצָא לְאַחַר שְׁלֹשִׁים? אָמַר לוֹ: ״הָבֵא עֵדִים״, וְאָמַר: ״אֵין לִי עֵדִים״. אָמַר: ״הָבֵא רְאָיָה״, וְאָמַר: ״אֵין לִי רְאָיָה״. וּלְאַחַר זְמַן הֵבִיא רְאָיָה וּמָצָא עֵדִים – הֲרֵי זֶה אֵינוֹ כְּלוּם. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: מָה יַעֲשֶׂה זֶה שֶׁלֹּא הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֵדִים, וּמָצָא עֵדִים? לֹא הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ לוֹ רְאָיָה, וּמָצָא רְאָיָה? רָאָה שֶׁמִּתְחַיֵּיב בַּדִּין, וְאָמַר: ״קָרְבוּ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וִיעִידוּנִי״, אוֹ שֶׁהוֹצִיא רְאָיָה מִתַּחַת פּוּנְדָּתוֹ – הֲרֵי זֶה אֵינוֹ כְּלוּם. גְּמָ׳ אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל. וְאָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: אֵין הֲלָכָה כְּדִבְרֵי חֲכָמִים. פְּשִׁיטָא! כֵּיוָן דְּאָמַר הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, מִמֵּילָא יָדַעְנָא דְּאֵין הֲלָכָה כַּחֲכָמִים. מַהוּ דְּתֵימָא: הָנֵי מִילֵּי לְכַתְּחִילָּה, אֲבָל דִּיעֲבַד שַׁפִּיר דָּמֵי, קָא מַשְׁמַע לַן, דְּאִי עָבֵיד – מַהְדְּרִינַן לֵיהּ. אָמַר לוֹ: הָבֵא עֵדִים כּוּ׳, אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל כּוּ׳. אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כְּדִבְרֵי חֲכָמִים. וְאָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל. פְּשִׁיטָא! כֵּיוָן דְּאָמַר הֲלָכָה כְּדִבְרֵי חֲכָמִים, מִמֵּילָא יָדַעְנָא דְּאֵין הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל. הָא קָא מַשְׁמַע לַן, דִּבְהָהִיא אֵין הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל; הָא בְּכוּלְּהוּ – הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל. לְאַפּוֹקֵי מֵהָא דְּאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל מָקוֹם שֶׁשָּׁנָה רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל בְּמִשְׁנָתֵנוּ, הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ, חוּץ מֵעָרֵב וְצַיְדָן וּרְאָיָה אַחֲרוֹנָה. הָהוּא יָנוֹקָא דְּתַבְעוּהּ לְדִינָא קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן. אֲמַרוּ לֵיהּ: אִית לְךָ סָהֲדֵי? אֲמַר לְהוּ: לָא. אִית לָךְ רְאָיָה? אֲמַר לְהוּ: לָא. חַיְּיבֵיהּ רַב נַחְמָן. הֲוָה קָא בָכֵי וְאָזֵיל. שַׁמְעוּהּ הָנָךְ אִינָשֵׁי, אֲמַרוּ לֵיהּ: אֲנַן יָדְעִינַן בְּמִילֵּי דַּאֲבוּךְ. אָמַר רַב נַחְמָן: בְּהָא אֲפִילּוּ רַבָּנַן מוֹדוּ, דְּיָנוֹקָא בְּמִילֵּי דַּאֲבוּהּ לָא יָדַע. הָהִיא אִיתְּתָא דִּנְפַק שְׁטָרָא מִתּוּתֵי יְדַהּ, אֲמַרָה (לֵיהּ): יָדַעְנָא בְּהַאי שְׁטָרָא דִּפְרִיעַ הֲוָה. הֵימְנַהּ רַב נַחְמָן. אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: כְּמַאן? כְּרַבִּי, דְּאָמַר אוֹתִיּוֹת נִקְנוֹת בִּמְסִירָה. אֲמַר לֵיהּ: שָׁאנֵי הָכָא, דְּאִי בָּעֲיָא – קְלָתֵיהּ. אִיכָּא דְאָמְרִי: לָא הֵימְנַהּ רַב נַחְמָן. אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: וְהָא אִי בָּעֲיָא —גברא אגברא - דרב חסדא אדרב יהודה: כר' יהושע בן קרחה - דמכל מקום שניהם מעידים שחייב לו מנה: היכא דלא מכחשו אהדדי - כגון זה מעיד על מנה שביום שני וזה מעיד על מנה שביום ראשון ושניהן מודין שזה לא ראה בשל זה אבל היכא דשניהם מעידים על מנה אחד ומכחישין זה את זה מי אמר: הוא דאמר כי האי תנא - נהרדעי אמרו כי האי תנא דאמר זה אומר מנה וזה אומר מאתים דמכחישין זה את זה מצטרפין למנה שיש בכלל מאתים מנה ולא אמרינן שתיהן שקרו אלא הלך אחר הפחות שבהם: נחלקה עדותן - שכיון שהאחד שקרן שוב אין כאן עדות: יש בכלל מאתים מנה - שניהם מעידין על מנה ובאותו מנה אין מכחישין זה את זה: כי האי גוונא - דתרי מיני נינהו וכולי האי מיכחשי הדדי מי אמר: לדמי - זה אומר בפני הודה לו דמי חבית של יין וזה אומר בפני הודה דמי חבית של שמן דתרווייהו מסהדי אדמי חבית יין: בדיוטא עליונה - הלוהו מנה: דיוטא - עלייה הבולטת לרשות הרבים על פני רוחב הבית ובני רשות הרבים עוברים תחתיה: וצירוף עדותן - כר' יהושע בן קרחה דתרווייהו מנה מחייבי ואע"ג דמתכחשי בבדיקות כדרב יהודה: בתר עשרין ותרתין שנין - דאיתמר בי מדרשא אפקיה ההוא תלמידא ודבר לשון הרע היה: מתני' כל זמן שמביא ראיה - הבא לבית דין ולא היה שטר זכותו בידו ויצא מבית דין חייב ולאחר זמן מצא שטר זכותו והביאו: סותר את הדין - בית דינו סותרין לו דינו שפסקו ומחייבין את שכנגדו: הבא ראיה - שטר זכותך: הרי זה אין כלום - שהרי אמר אין לי וחיישינן שמא זייף או שכר עדים: קרבו פלוני ופלוני כו' - אפילו רבן שמעון בן גמליאל מודה שכיון שהיה יודע בהן ואמר אין לי ודאי שקרנים הן: פונדתו - חגורתו: גמ' הלכה כרבן שמעון - אקמייתא קאי כיון דלא אמר אין לי אע"ג דלא מצא בתוך שלשים יום: דאי עבד - כרבנן מהדר עובדא: ממילא ידעינן אין הלכה כרבן שמעון - והכא ליכא למימר כדלעיל מיניה דאי עבד כו' דבשלמא התם אי לאו דהדר ואמר אין הלכה כחכמים הוה אמינא אי עביד לא מהדרינן דאלים כח דברי המרובין אבל הכא כיון דאמר הלכה כחכמים פשיטא דאי עביד כיחיד מהדרינן להו: הא קא משמע לן דבהא - לחודא הוא דאין הלכה כרבן שמעון הא בכל מקום הלכה כמותו אפילו בערב וצידן: ערב - בגט פשוט (ב"ב ד' קעג:): צידן - במסכת גיטין במי שאחזו קורדייקוס (ד' עד.): ראיה אחרונה - הך בתרייתא דמתני' דאילו בקמייתא הילכתא כוותיה: דנפק שטרא מתותי ידה - שהאמינוה הלוה והמלוה לשומרו: אותיות ניקנות במסירה - המוכר שט"ח לחבירו קנה החוב במסירת אותיות ומילתיה דרבי בהמוכר את הספינה (ב"ב ד' עו.) והכא נמי קנאתו והוי כדידה ונאמנת לומר פרוע:הוא דאמר כי האי תנא. משמע הכא דרב יהודה דאמר במנה שחור ובמנה לבן אין מצטרפין לית ליה דרשב"א ותימא דבחזקת הבתים (ב"ב דף מא. ושם) גבי עובדא דרב כהנא שקל בידקא בארעיה משמע בהדיא דרב יהודה אית ליה דרשב"א ואין לומר דרב יהודה בכל ענין קאמר ואפילו במנה שחור ובמנה לבן והאי דקאמר רבא מסתברא מילתיה דרב יהודה באחד אמר כו' רבא טעמא דנפשיה קאמר דא"כ הל"ל והאלהים אמר רב יהודה אפילו במנה שחור ובמנה לבן כדאשכחן בפ"ק דגיטין (דף יג: ושם) מסתברא מילתיה דרב בפקדון כו' דיש לומר דודאי אית ליה דרשב"א אלא שמחלק בין מנה למאתים למנה שחור ומנה לבן: שבית שמאי אומרים נחלקה עדותן. ואם תאמר כיון דבכת אחת בית שמאי אומרים נחלקה עדותן אם כן בשתי כיתי עדים ה"ל נמצא אחד מהן קרוב או פסול ויש לומר דהיינו דווקא כשהפסול ידוע אי נמי כמ"ד תתקיים העדות בשאר אי נמי לא אמרינן נמצא אחד מהם קרוב או פסול אלא בבאו בבת אחת תוך כדי דיבור דאז חשיבי עדות אחת והכא שבאו שני כיתי עדים זו אחר זו ועי"ל דכי אמר נמצא אחד מהם קרוב או פסול ה"מ כי מסייעי אהדדי אבל הכא דמכחשי אהדדי לא: חייביה רב נחמן - לית ליה לרב נחמן הא דאמרינן אין נזקקין לנכסי יתומים אא"כ ריבית אוכלת בהן דאמר רב נחמן בפרק שום היתומים (ערכין דף כב.) מריש לא הוה מזקיקין לנכסי יתומים כיון דשמענא להא דאמר רב דיתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שיבקייהו מזקיקין ומהאי טעמא נמי אע"ג דבעלמא אין מקבלים עדים אלא בפני בעל דין גבי קטן מקבלין א"נ לא קאמר נזקקין אלא כשיש שטר דמקיימין את השטר שלא בפני בעל דין וכאן היה שטר: