סנהדריןפו.
טוען את הדף…
תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַב שֵׁשֶׁת. אֲמַר לֵיהּ: אֲנִי שׁוֹנֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר ״מֵאֶחָיו״ – עַד שֶׁיּוֹצִיאֶנּוּ מֵרְשׁוּת אֶחָיו, וְאַתְּ אָמְרַתְּ חַיָּיב?! תְּנִי: פָּטוּר. מַאי קוּשְׁיָא? דִּילְמָא הָא רַבִּי שִׁמְעוֹן, הָא רַבָּנַן. לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: סְתָם מַתְנִיתִין – רַבִּי מֵאִיר, סְתַם תּוֹסֶפְתָּא – רַבִּי נְחֶמְיָה, סְתַם סִפְרָא – רַבִּי יְהוּדָה, סְתַם סִפְרֵי – רַבִּי שִׁמְעוֹן, וְכוּלְּהוּ אַלִּיבָּא דְּרַבִּי עֲקִיבָא. הַגּוֹנֵב בְּנוֹ – מַאי טַעְמָא דְּרַבָּנַן? אָמַר אַבָּיֵי: דְּאָמַר קְרָא, ״כִּי יִמָּצֵא״ – פְּרָט לְמָצוּי. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: אֶלָּא מֵעַתָּה, ״כִּי יִמָּצֵא אִישׁ שֹׁכֵב עִם אִשָּׁה בְעֻלַת בַּעַל״, הָכִי נָמֵי ״כִּי יִמָּצֵא״ – פְּרָט לְמָצוּי? כְּגוֹן שֶׁל בֵּית פְּלוֹנִי דִּשְׁכִיחָן גַּבַּיְיהוּ, הָכִי נָמֵי דִּפְטִירִי? אֲמַר לֵיהּ: ״אֲנָא מִ״וְנִמְצָא בְּיָדוֹ״ קָאָמֵינָא. אָמַר רָבָא: הִלְכָּךְ, הָנֵי מַקְרֵי דַרְדְּקֵי וּמַתְנוּ רַבָּנַן כִּמְצוּיִין בְּיָדָן דָּמוּ, וּפְטִירִי. גָּנַב מִי שֶׁחֶצְיוֹ וְכוּ׳. תְּנַן הָתָם, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין לַעֲבָדִים בּוֹשֶׁת. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? אָמַר קְרָא: ״כִּי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים יַחְדָּו אִישׁ וְאָחִיו״. מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אַחְוָה – יָצָא עֶבֶד שֶׁאֵין לוֹ אַחְוָה. וְרַבָּנַן, אָחִיו הוּא בְּמִצְוֹת. וְהָכָא, הֵיכִי דָּרֵישׁ רַבִּי יְהוּדָה? סָבַר: ״מֵאֶחָיו״ – לְאַפּוֹקֵי עֲבָדִים, ״בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ – לְמַעוֹטֵי מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין, ״מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ – לְמַעוֹטֵי מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין. הָוֵי מִיעוּט אַחַר מִיעוּט, וְאֵין מִיעוּט אַחַר מִיעוּט אֶלָּא לְרַבּוֹת. וְרַבָּנַן, ״מֵאֶחָיו״ לְאַפּוֹקֵי עֲבָדִים לָא מַשְׁמַע לְהוּ, דְּהָא אָחִיו הוּא בְּמִצְוֹת. ״בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ ״מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ – חַד לְמַעוֹטֵי עֶבֶד, וְחַד לְמַעוֹטֵי מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין. אַזְהָרָה לְגוֹנֵב נֶפֶשׁ מִנַּיִן? רַבִּי יֹאשִׁיָּה אָמַר: מִ״לֹּא תִגְנֹב״. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: מִ״לֹּא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עֶבֶד״. וְלָא פְּלִיגִי, מָר קָא חָשֵׁיב לָאו דִּגְנֵיבָה, וּמָר קָא חָשֵׁיב לָאו דִּמְכִירָה. תָּנוּ רַבָּנַן: ״לֹא תִגְנֹב״ – בְּגוֹנֵב נְפָשׁוֹת הַכָּתוּב מְדַבֵּר. אַתָּה אוֹמֵר בְּגוֹנֵב נְפָשׁוֹת, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּגוֹנֵב מָמוֹן? אָמַרְתָּ: צֵא וּלְמַד מִשְּׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת שֶׁהַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת בָּהֶן, דָּבָר הַלָּמֵד מֵעִנְיָינוֹ. בְּמָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר? בִּנְפָשׁוֹת. אַף כָּאן בִּנְפָשׁוֹת. תַּנְיָא אִידַּךְ: ״לֹא תִגְנֹבוּ״ – בְּגוֹנֵב מָמוֹן הַכָּתוּב מְדַבֵּר. אַתָּה אוֹמֵר בְּגוֹנֵב מָמוֹן, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּגוֹנֵב נְפָשׁוֹת? אָמַרְתָּ: צֵא וּלְמַד מִשְּׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת שֶׁהַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת בָּהֶן, דָּבָר הַלָּמֵד מֵעִנְיָנוֹ. בְּמָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר? בְּמָמוֹן. אַף כָּאן בְּמָמוֹן. אִיתְּמַר: עֵידֵי גְנֵיבָה וְעֵידֵי מְכִירָה בְּנֶפֶשׁ שֶׁהוּזַּמּוּ, חִזְקִיָּה אָמַר: אֵין נֶהֱרָגִין. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: נֶהֱרָגִין. חִזְקִיָּה, דְּאָמַר כְּרַבִּי עֲקִיבָא, דְּאָמַר: ״דָּבָר״ וְלֹא חֲצִי דָּבָר. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: כְּרַבָּנַן, דְּאָמְרִי: ״דָּבָר״, וַאֲפִילּוּ חֲצִי דָּבָר. וּמוֹדֶה חִזְקִיָּה בְּעֵדִים הָאַחֲרוֹנִים שֶׁל בֶּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה שֶׁהוּזַּמּוּ, שֶׁנֶּהֱרָגִין, מִתּוֹךְ שֶׁיְּכוֹלִים לוֹמַר הָרִאשׁוֹנִים:תני תנא - להך מתני' דקתני מכר לאביו חייב: סתם ספרא - תורת כהנים: סתם ספרי - ספר וידבר ומשנה תורה והאי סתמא דכי ימצא איש במשנה תורה הוא: אליבא דרבי עקיבא - ממה שלמדו מר' עקיבא אמרום: של בית פלוני - לא רצה להזכיר שמם שחשובין היו ובזה לא היו נוהגין כדת שהיו הרבה דרין בבית אחד אנשים ונשים . והיו מצויין תמיד עם נשי חביריהן ולא שמתייחדין: ונמצא - קרא יתירא הוא דאי ללמד שימצא בעדים מכי ימצא נפקא: כמצויין בידן דמו - התלמידים מצויין תמיד בבית הרב ואם גנב הרב אחד מתלמידיו ומכרו אינו נהרג: אין לעבדים בושת - המבייש את העבד לא חייבתו תורה לתת דמי בשתו: וכי ינצו אנשים יחדיו והכה איש וגו' - מהתם נפקא לן חיוב בשת דכתיב וקצותה את כפה ממון אתה אומר ממון או אינו אלא ממש נאמר כאן לא תחוס עינך ונאמר להלן בעדים זוממין (דברים יט יג) לא תחוס עינך מה להלן ממון אף כאן ממון: עבד שאין לו אחוה - ואפי' עם אחיו בני אביו דכתיב (בראשית כב ה) עם החמור עם הדומה לחמור אינו אלא כבהמה: אחיו הוא במצות - בכל מצות שהאשה חייבת בהן עבד חייב בהן דגמר לה לה מאשה: והכא - במתני' בגונב נפש דכתיב מאחיו: היכי דריש - רבי יהודה לחייב על מי שחציו עבד: מאחיו למעוטי עבדים - דהא לרבי יהודה אין לו אחוה: מבני - יתירא דריש ליה דהוה ליה למכתב מאחיו בני ישראל: מלא תגנוב - האמור בעשרת הדברות דבגונב נפשות מתוקם לקמן בשמעתין: דבר הלמד מעניינו - אם אי אתה יודע במה הכתוב מדבר צא ולמד מפרשה שכתוב בה ולפי הפרשה הוא נכתב אצלה וכאן במה כל הענין מדבר בנפשות לא תרצח ולא תנאף כל אלה חייבי מיתות ב"ד אף לא תגנוב בגניבה שיש בה מיתת ב"ד: לא תגנובו - בפרשת קדושים תהיו: משלש עשרה מדות - זו היא אחת מהן שיהא הדבר מעניינו למד: במה הכתוב מדבר - הענין של מטה ושל מעלה מזו: בממון - לא תעשוק את רעך (ויקרא יט): עידי גניבה ועידי מכירה - שני כיתי עדים אחת העידה שגנב את הנפש ואחת העידה שמכר אין נהרגין כדמפרש טעמא ואזיל וכיון דאינהו לא מקטלי איהו נמי אם לא הוזמו לא מקטיל דהוי' לה עדות שאי אתה יכול להזימה ולא משכחת לה דמקטיל אלא בכת אחת שמעידין על הגניבה ועל המכירה: פלוגתא דר"ע ורבנן - בבבא בתרא בחזקת הבתים על פי שנים עדים יקום דבר ולא חצי דבר והאי חצי דבר הוא אצל כל כת וכת דאי לאו עידי גניבה אינו נהרג משום עידי מכירה שיכול לומר עבדי מכרתי ואי לאו מכירה נמי לא מיחייב אגניבה: בעדים האחרונים של בן סורר ומורה - דתנן לעיל (סנהדרין דף עא.) מתרין בו בפני ג' ומלקין אותו חזר וקלקל נדון בעשרים ושלשה מתרין בו אביו ואמו בפני הדיינין וכשבאין עדים ראשונים ומעידין עליו שאכל תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין מגניבה מלקין אותו כדכתיב ויסרו אותו דהיינו מלקות חזר וקלקל נדון בכ"ג למיתה ומודה חזקיה בהנך אחרונים שהעידו שחזר וקלקל שהוזמו שנהרגין ולא אמרינן שחצי דבר הוא דאי לאו סהדותא דקמאי לא מקטיל בסהדותא דהני אלא אמרינן הואיל ויש עונש על פי ראשונים שזה לקה על ידה תו לא שייכא ההוא סהדותא קמייתא בהני בתרייתא והני בתראי כוליה דבר קא עבדי:מונמצא בידו קא אמינא - תימא דבסוטה פ' עגלה ערופה (סוטה דף מה:) דרשינן כי ימצא חלל פרט למצוי ופטרינן עיר שרובה עובדי כוכבים וי"ל דהתם כתיב באדמה והוי כמו בידו דהכא ואכתי קשה דדרשינן בפ' בתרא דערכין (דף ל:) גבי בתי ערי חומה ומצא פרט למצוי שלא ימכור ברחוק ויגאל בקרוב וי"ל כדפי' בקונטרס דהכא מריבויא דקרא: יצא עבד שאין לו אחוה - פירש בקונטרס עבד אין לו אחוה ואפילו עם אחיו בני אביו דכתיב עם החמור עם הדומה לחמור וקשה דאם כן גר ומשוחרר נמי ונראה לפרש שאין לו אחוה שאין יוצאי חלציו קרויין אחוה משא"כ בגר: בני ישראל למעוטי מי שחציו וכו' - אבל כולו משוחרר וגר לא ממעט מבני ישראל וכן בפרק בנות כותים (נדה דף לד. ושם) בני ישראל מיטמאין בזיבה וכו' אבל גריס ומשוחררים לא ממעט וכן שלהי פ"ב דמנחות גבי סמיכה בני ישראל סומכין ואין העובדי כוכבים סומכין ומשוחרר וגר לא ממעטינן וכן בפ"ק דערכין (דף ה:) בני ישראל מעריכין ואין העובדי כוכבים מעריכין ולא ממעטין גרים ולא עבדים משוחררין ותימה דבפרק כל המנחות באות מצה (מנחות דף סא: ושם) גבי תנופה אמרינן בני ישראל מניפין ואין העובדי כוכבים מניפין ואין לי אלא בני ישראל גרים ועבדים משוחררים מניין תלמוד לומר המקריב וכן בפ' הערל (יבמות דף עד: ושם) ובשלהי פ"ק דכריתות (דף ז:) אשה כי תזריע אין לי אלא בני ישראל גיורת ושפחה משוחררת מניין ת"ל אשה ושמא בכל הני יש שום רבוי דמרבינן מיניה גרים ומשוחררין: דבר ואפי' חצי דבר - וא"ת הא אמרינן לקמן (סנהדרין דף צ.) קיים מקצת וביטל מקצת דשאר מצות דברי הכל פטור ופי' בקונטרס משום דכתיב אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר דבר ולא חצי דבר וי"ל דרבנן נמי מודו דדרשינן ולא חצי דבר והא דפליגי אדרבי עקיבא היינו משום דחשבי ליה דבר שלם כדמוכח במרובה (ב"ק דף ע:) ובחזקת הבתים (ב"ב דף נו: ושם) וצריך לחלק בדברים דיש מקומות כה"ג בפ' ד' וה' (ב"ק דף מ. ושם) כופר שלם אמר רחמנא ולא חצי כופר ובפרק יש בכור (בכורות דף מח:) חומש ולא חצי חומש ובמרובה (ב"ק דף עא:) חמשה בקר אמר רחמנא ואפי' חמשה חצאי בקר ובפרק אותו ואת בנו (חולין דף עט: ושם) פליגי ר' אליעזר ורבנן בשה ואפילו מקצת שה ולענין כיסוי בצבי ואפילו מקצת צבי ובפרק הבא על יבמתו (יבמות דף נט: ושם) בבתולה מקצת בתולים ובכתובות פרק אלמנה (דף צז: ושם) במקצת כסף ככל כסף ושלהי כסוי הדם (חולין דף פח. ושם) דם ואפילו מקצת דם ובריש בכורות (דף ג. ושם) בכור ואפילו מקצת בכור: מתוך שיכולים עדים הראשונים כו' - אין הטעם תלוי באמירתם אלא במאי דעידי גניבה ראשונה לא צריכי לעידי גניבה שניה כדאמרינן במרובה (ב"ק דף ע: ושם) דמודה רבי עקיבא בשנים אומרים קידש ושנים אומרים בעל אע"ג דעידי ביאה צריכי לעידי קדושין [הואיל] והן לא צריכי לעידי ביאה כוליה דבר הוא: